הקדמה אמר המחבר: החבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתותם גלויה לכל כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקח מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה. ותראה אם תתבונן בהווה ברוב העולם, כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננתם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים, איש איש נטית שכלו וחשקו הטבעי. כי יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה ואחרים למלאכות ואחרים יכנסו יותר אל הקדש, דהינו למוד התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים, אך מעטים יהיו מן המין הזה, אשר יקבעו עיון ולימוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות ועל כל שאר חלקי החסידות. ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם כל אחד יאמר שזהו העקר הגדול ושלא ידמה חכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה. אך מה שלא ירבו לעין עליו הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשטותם אצלם, שלא יראה להם צרך להוציא בעיונם זמן רב. ולא יישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין, כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרב להיות גס, שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם כשתראה אחד מתחסד לא תוכל להימנע מלחשב אותו לגס השכל. ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה יחסר החסידות האמתי ויהיה יקר מאד למצוא אותו בעולם, כי יחסר לחכמים למעוט עיונם בו ויחסר מן הבלתי חכמים למעוט השגתם אותו, עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה, ווידויים ארוכים מאד, צומות קשים וטבילת קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שקטה. והחסידות האמתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו, כי זה דבר פשוט: "מלתא דלא רמיא עלה דאנש, לאו אדעתיה" (בבא בתרא ל"ט, א) . ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו, אם לא יעסוק בהם - יראה פרטיו ולא יכירם, יעבר עליהם ולא ירגיש בם. כי אין דברי החסידות ועניני היראה והאהבה וטהרת הלב דברים מוטבעים באדם, עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם אלא ימצאו אותם בני האדם בעצמם כמו שימצאו כל תנועותיהם הטבעיות, כשינה והיקיצה, הרעב והשבע וכל שאר התנועות החקוקות בטבענו, אלא ודאי שצריכים הם לאמצעים ולתחבולות לקנות אותם ולא יבצרו גם כן מפסידים להם שירחיקום מן האדם ולא יחסרו דרכים שירחיקו מפסדיהם. אם כן אפוא, איך לא יצטרך להוציא זמן על העיון הזה לדעת אמיתת הדברים ולדעת הדרך לקנותם ולקיימם? מאין תבוא החכמה הזאת בלב האדם אם לא יבקשה? וכיון שכבר התאמת אצל כל חכם צרך תמימות העבודה וחובת טהרתה וניקיונה, שזולת אלה אינה נרצית ודאי כלל אלא נמאסת ומתעבת, "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין" (דברי הימים א' כח, ט) מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן העיון הזה והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו, שהוא עקר מה ה' אלוהינו שואל מעמנו. הייתכן שייגע ויעמל שכלנו בחקירות אשר לא התחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם ודינים אשר אינם שיכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו למצות אנשים מלומדה? אם לא הסתכלנו ולא עינו מה היא היראה האמתית ומה ענפיה, איך נקנה אותה ואיך נמלט מן ההבל העולמי המשכיח אותה מלבנו? הלא תשכח ותלך אף על פי שידענו חובתה! האהבה גם כן, אם לא נשתדל לקבע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה - איך תמצא בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בלבנו הדבקות הזה? איך תטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המומים שמטיל בה הטבע הגופני? והמידות כולם הצריכות כל כך תיקון והישרה, מן יישרם ומי יתקנם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול? הלא אם עינו על הדבר עיון אמתי היינו מוצאים אותו על אמתו ומיטיבים לעצמנו ומלמדים אותו לאחרים ומיטיבים להם גם כן! הוא מה שאמר שלמה (משלי ב,): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". אינו אומר אז תבין פילוסופיה, אז תבין תכונה, אז תבין רפואה, אז תבין דינים, אז תבין הלכות, אלא אז תבין יראת ה'. הרי לך, שלהבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים. הרי אפוא במה שמלומד לנו מאבותינו ובמה שמפורסם אצל כל בן דעת דרך כלל. או: הנמצא זמן לכל שאר חלקי העיון ולעיון הזה לא יהיה זמן למה לא יקבע האדם לעצמו עתים לפחות להסתכלות הזה, אם מוכרח הוא בשארית זמנו לפנות אל עיונים או אל עסקים אחרים? והנה הכתוב אומר (איוב כ"ח, כח) הן יראת ה' היא חכמה" ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת לא, ב) "הן" - "אחת". הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא "חכמה" מה שאין בו עיון. אך האמת היא כי עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת, כל שכן לקנות אותם ולהשיגם, ומי שיתבונן בם יראה שאין החסידות תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטיפשים, אלא בדברי שלמות אמתי וחכמה רבה. הוא מה שמשה רבנו עליו השלום מלמדנו באמרו (דברים י, יב-יג) : "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמר את מצות ה' ואת חוקתיו וגו'". כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשם יתברך והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות. היראה - היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא ויבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו. ההליכה בדרכיו - כולל כל עניין ישר המידות ותיקונם, והוא מה שבארו זיכרונם לברכה (שבת קלג, ב): "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". וכלל כל זה, שינהג האדם כל מידותיו וכל מיני פעולותיו על פי הישר והמוסר. וכללו חכמינו זיכרונם לברכה (אבות ב, א): "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", דהינו: כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהינו: שתולדת חיזוק התורה ותיקון אחות המדינות. האהבה - שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך, עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה. שלמות הלב הוא, שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהינו: לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פניה אחרת, ונכלל בזה שיהיה לבו שלם בעבודה ולא כפוסח על שתי הסעפים או כעושה מצות אנשים מלומדה אלא שיהיה כל לבו נתון לזה. שמירת כל המצוות - כמשמעו, דהינו: שמירת כל המצוות כולן בכל דקדוקיהן ותנאיהן. והנה כל אלה כללים צריכים פרוש גדול. ומצאתי לחכמינו זיכרונם לברכה שכללו החלקים האלה בסדר וחלוק אחר יותר פרטי ומסודר לפי ההדרגה המצטרכת בהם לקנות אותם על נכון. והוא מה שאמרו בברייתא הובאה במקומות שונים בש"ס ואחד מהם בפרק לפני אידיהן (עבודה זרה כ, ב) זה לשונו: "מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים". והנה על פי הברייתא הזאת הסכמתי לחבר חבורי זה, ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה השלמה למדרגותיהם, ואבאר בכל אחד מהם ענייניו וחלקיו או פרטיו, הדרך לקנות אותו ומה הם מפסדיו והדרך להישמר מהם, כי אקרא בו אני וכל מי שימצא בו נחת, למען נלמד ליראה את ה' אלוקינו ולא תשכח ממנו חובתנו לפניו. ואשר חומריות הטבע משתדל להסיר מלבנו - הקריאה וההסתכלות יעלה על זיכרוננו ויעירנו אל המצווה עלינו. וה' יהיה וכסלנו וישמר רגלינו מלכד ותתקיים בנו בקשת המשורר האהוב לאלוהיו (תהלים פו, יא): "הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך". אמן כן יהי רצון.