פרק ז בביאור חלקי הזריזות חלקי הזריזות שנים: אחד קדם התחלת המעשה ואחד אחרי כן. קדם התחלת המעשה הוא, שלא יחמיץ האדם את המצווה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים, כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב. ועל אמתות זה הדבר, העירונו זיכרונם לברכה (בראשית רבה פרק עו, ב) בעניין המלכת שלמה, שאמר דוד לבניהו (מלכים א' א, לג-לו): "והורדתם אתו אל גחון" וענה בניהו: "אמן כן יאמר ה'", אמרו זיכרונם לברכה: "רבי פינחס בשם רבי חנן דצפורי: והלא כבר נאמר (דברי הימים א' כב, ט): הנה בן נולד לך והוא יהיה איש מנוחה, אלא הרבה קטגורים יעמדו מכאן ועד גיחון". על כן הזהירו זיכרונם לברכה (מכילתא שמות יב, ז): "ושמרתם את המצות" - "מצווה הבאה לידך אל תחמצנה" ואמרו (נזיר כג, ב): "לעולם יקדים אדם לדבר מצווה שלפי שהקדימה בכירה לצעירה זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות" ואמרו (פסחים ד'): "זריזים ינהגנו על מות, בזריזות, כאלין עולימתא, כמא דאת אמר: בתוך עלמות תופפות". כי הזריזות היא מדל שלמות גדול אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה, ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבא יזכה לה באמת, אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו חלף מה שמשתדל אחריה בזמן עבודתו. אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצווה ימהר להשלים אותה, ולא להקל מעליו, כמי שמתאווה להשליך מעליו משאו, אלא מיראתו פן לא יזכה לגמר אותה. ועל זה הרבו להזהיר זיכרונם לברכה ואמרו (בראשית רבה פ"ה): "כל המתחיל במצווה ואינו גומר אותה קובר אשתו ובניו" ואמרו (שם): "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה" ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ"ב כ"ט): "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב לפני חשוכים" וחכמים זיכרונם לברכה (סנהדרין ק"ד) יחסו לו השבח הזה, על שמהר במלאכת בנין הבית ולא נתעצל בה לאחר אותה, וכן דרשוהו על משה עליו השלום, על שמהר במלאכת המשכן. וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתיב בו (בראשית י"ח ו'): "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי", "וייתן אל הנער וימהר", רבקה, (שם כ"א) "ותמהר ותער כדה וגו'". וכן אמרו במדרש (במדבר רבה פ"י): "ותמהר האישה וגו'" (שופטים י"ג י') - "מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות", אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצווה ולא אל השלמתה. ותראה, שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו. ואמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות, והינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן והחשק והחפץ יתגבר בו וילך, אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעדיהו. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מ"ב ב'): "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים צמאה נפשי לאלוהים וגו'", (שם פ"ד ג') "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (שם ס"ג ב') "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו כדי שימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטוב, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית, אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תיוולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכוח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו'): "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" וכתיב (שם י"א): "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג".