פרק ו בביאור מדת הזריזות אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על הלא תעשה והזריזות על העשה, והינו "סור מרע ועשה טוב". וענינו של הזריזות מבאר, שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו זיכרונם לברכה (פסחים ד, א): "זריזים מקדימים למצוות". וזה, כי כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה לנצל ממוקשי היצר ולמלט מן הרע שלא ישלט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהן ושלא תאבדנה ממנו, כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורת החטא, כן משתדל למנע ממנו עשית המצוות ולאבדם ממנו, ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, יישאר נעור וריק מהם בודאי. ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפץ האדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח, והוא מה שאמר התנא (אבות ה, כ): "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", וכן מנו חכמים זיכרונם לברכה (ברכות לב, ב) בדברים הצריכים חיזוק תורה ומעשים טובים, ומקרא מלא הוא (יהושוע א, ו): "חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צווך משה עבדי", כי חיזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו. והנה שלמה שנה מאד באזהרתו על זה, בראותו את רע העצלה וההפסד הגדול הנמשך ממנה, ואמר (משלי ו, י-יא): "מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן", כי הנה העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעש שלו. ואמר (שם יח, ט): "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" כי אף על פי שאינו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא. ואמר עוד לבאר רעת העצל באור ציורי, מה שיקרה ויולד לעינינו. יום יום (שם כד, ל-לד): "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשנים כסו פניו חרולים וגו' ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר מעט שנות מעט תנומות וגו' ובא מתהלך רישך וגו'". והנה מלבד פשוטו, אשר הוא אמתי כמשמעו, שהוא מה שקורה, אל שדה העצל ממש, הנה דרשו בו חכמים זיכרונם לברכה (ילקוט) מדרש נאה, זה לשונם: "והנה עלה כולו קמשונים - שמבקש פרוש של פרשה ואינו מוצא, כסו פניו וגו' - מתוך שלא עמל בהם הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא ופורץ גדרן של תלמידי חכמים. ומה ענשו של זה? שלמה פרש (קהלת י, ח): "ופרץ גדר ישכנו נחש". והינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט באה, בלי שידע וירגיש בא, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה. הנה בתחילה אינו אלא מחסיר הטרח אשר היה ראוי לו ומזה נמשך שלא ילמד בתורה ככל הצורך, ומפני חסרון הלמוד כשיבוא אחר כך ללמד תחסר לו ההבנה. והנה אילולי הייתה גורמת רעתו בזה כבר הייתה רבה, אך עוד מתרבה והולכת במה שברצותו על כל פנים לישב הפרשה והפרק ההוא הנה יגלה בה פנים שלא כהלכה וישחית האמת ויהפכהו ויעבר על התקנות ויפרוץ את הגדרים וסופו כליה כמשפט כל פורץ גדר. אמר שלמה: "ואחזה אנכי אשית לבי", התבוננתי על הדבר הזה וראיתי גדל הרע שבו שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט ואין פעולתו נכרת עד המיתה, וזהו, "מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידיים לשכב ובא כמהלך רישך ומחסורך כאיש מגן". והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו והרי הוא אומר אכל קמעא או אישן קמעא או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם, ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו. הוא מה ששלמה אמר (קהלת י, יח): "בעצלתיים ימך המקרה ובשפלות ידיים ידלוף הבית". ואולם אם תשאל את פי העצל יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים והמקראות מן הכתובים והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת להקל עליו להניחו במנוחת עצלותו, והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה הוא מה ששלמה צווח ואומר (משלי כז, טז): "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם". כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשב הכול לתועים ושוטים והוא לבדו חכם. והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה, כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצת היצר ומרמותיו, על כן צריך לבדק אחריה בחקירות ודרישות רבות ואם אחר כל אלה תצדק ודאי שהיא טובה. כללו של דבר: חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצוות בהשליכו מעליו כבד העצלה המעכבת על ידו. ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת, שנאמר בהם (תהלים קג, כ): "גיבורי כוח עושי דברו לשמע בקול דברו" ואומר (יחזקאל א, יד): "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך, אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו ראוי הוא שיתקרב. ודוד היה משבח על חלקו ואומר (תהלים קיט, ס): "חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצוותיך".