פרק ה בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם הנה מפסידי המידה הזאת ומרחקיה הם שלשה. האחד הוא הטפול והטרדה העולמית, השני, השחוק והלצון, השלישי החברה הרעה. ונדבר בהם אחד לאחד. הנה הטפול והטרדה כבר דברנו מהם למעלה, כי בהיות האדם טרוד בענייני עולמו הנה מחשבותיו אסורות בזקי המשא אשר עליהם ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה. והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו (אבות ד, יב): "הוי ממעט בעסק, ועסק בתורה". כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצרך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו, על כן נצטווינו לקבע עתים לתורה. וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם לכשיגיע אל הזהירות, וכמאמר ר' פינחס: "תורה מביאה לידי זהירות". וזולתה לא יגיע אליו כלל, והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (שם ב, ו): "ולא עם הארץ חסיד". וזה כי הבורא יתברך שמו שברא היצר רע באדם הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו (קידושין לו, ב): "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". והנה פשוט הוא, שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשב לנצל זולתה אינו אלא טועה ויראה טעותו לבסוף, כשימות בחטאו. כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא ייקח הרפואה שנבראת לו, שהיא התורה, כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו. הא למה זה דומה? לחולה שדרש ברופאים והכירו חוליו ואמרו שייקח סם זה, והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא וייקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים - הלא ימות החולה ההוא ודאי! כן הדבר הזה, כי אין מי שמכיר בחולי היצר רע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, מי אפוא יניחה וייקח מה שייקח זולתה ויחיה? ודאי שחשך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין, עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה, בראותו דרכיה, ציווייה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (פתיחתא דאיכה רבתי):הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירן למוטב". והנה בכלל זה גם כן קביעת העתים אל חשבון המעשה ותיקונו, כמו שכתבתי למעלה, ומלבד כל זה, כל מה שיישאר לו פנאי מעסקיו, אם חכם הוא, ודאי שלא יאבדהו, אלא יאחז בו מיד ולא יפרהו לעסק בו בעסק נפשו ותיקון עבודתו. וזה המפסיד אף על פי שהוא היותר כללי הנה הוא היותר קל למי שרוצה למלט, שימלט ממנו. אך השני הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול, שקשה מאד להימלט ממנו, כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה" וחכמים זיכרונם לברכה אמרו (אבות ג, יג): "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה", כי אף על פי שחמורה היא הערווה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרב אליה, מכוח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמתת גדל פשעה ורב ענשה הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה עד שיגיע אל העוון עצמו ויעשהו. וכל כך למה? לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדברים, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל. ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שמעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים. ובכוח הליצנות ייפול הכול לארץ ולא יעשו בו רשם כלל, ולא מפני חולשת העניינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה. והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רשם והיה מאבד תקוותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיה כח, כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". וכבר גזרו אמר חכמים זיכרונם לברכה (עבודה זרה יח, ב) , שהלץ מביא הייסורין עליו והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפרוש (משלי יא, יט, כט): "נכונו ללצים שפטים", כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלמודים אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב החטאתיו בלי זה, מכוח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות, אך הליצנים, שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כוח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השופטים, שאלה לא יהיה להם כוח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר יבחן המוסרים, והנה כפי חמר החטא ותולדותיו החמיר השופט האמתי בענשו. והוא מה שלמדונו זיכרונם לברכה (עבודה זרה יח, ב): "קשה הליצנות שתחילתו ייסורין וסופו כליה, שנאמר (ישעיה כח, כב) : פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו'". והמפסיד השלישי הוא החברה דהינו: חברת הטיפשים והחוטאים, והוא מה שהכתוב אומר (משלי יג, כ): "ורעה כסילים ירוע", כי הנה אנו רואים פעמים רבות, אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבר על איזה דברים ממנה, כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עימהם. והוא מה ששלמה מזהיר ואומר (משלי כד, כא): "ועם שונים אל תתערב". כי אם יאמר לך אדם: "לעולם תהא דעתו של אדם מערבת עם הבריות" (כתובות יז, א) , אף אתה אמר לו:במה דברים אמורים בבני אדם שעושים מעשה אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשה בהמה. ושלמה מזהיר עוד (משלי יד, ז): "לך מנגד לאיש כסיל", ודוד המלך אמר (תהלים א, א): "אשרי האיש אשר לא הלך וגו'" וכבר פרשו זיכרונם לברכה (עבודה זרה יח, ב): "אם הלך סופו לעמד ואם עמד סופו לישב" ואומר (שם כו, ד): "לא ישבתי עם מתי שווא וגו' שנאתי קהל מרעים וגו'". אין לו לאדם אלא לטהר ולנקות עצמו ולמנע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו. הוא שדוד עצמו מסים ואומר (שם): "ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'". ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא. אדרבא ילעג על מלעגיו ויבזם ויחשב בדעתו כי אלו היה לו להרוויח ממון הרבה אם היה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעגו, כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג. ועל דרך זה הזהירו זיכרונם לברכה (אבות ד, ב): "הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים" ודוד אמר (תהלים קיט, מו): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", שאף על פי שרב מלכי זמנו היה עסקם ודבורם בדברי גדולות והנאות, ודוד שהיה גם כן מלך לכאורה תהיה לו לחרפה אם בהיותו בחברתם יהיה הוא מדבר בדברי מוסר ותורה תחת ספרו מן הגדולות ומתענוגות בני אדם כמוהם, הנה לא חש לזה כלל ולא היה לבו נפתה בהבלים האלה, אחרי שכבר השיג האמת, אלא מפרש ואומר: "ואדברה בעדותיך נגד וגו'". וישעיה כמו כן אמר (ישעיה נ, ז): "על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש".