פרק ד בדרך קנית הזהירות הנה מה שהביא את האדם, על דרך כלל, אל הזהירות, הוא למוד התורה. והוא מה שאמר רבי פינחס בתחילת הברייתא: "תורה מביאה לידי זהירות". אמנם על דרך פרט, המביא לזה, הוא ההתבוננות על חמר העבודה אשר חייב בה האדם ועמק הדין עליה. ויצא לו זה מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקדש ומן הלמוד במאמרי החכמים זיכרונם לברכה המעוררים על זה. והנה יש בהתבוננות הזה הערות בהדרגה: לשלמי הדעת, ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו. לשלמי הדעת - תהיה להם ההערה במה שיתברר להם כי רק השלמות הוא הדבר הראוי שיחמוד מהם ולא זולת זה ושאין רע גדול מחסרון השלמות וההרחקה ממנו. כי הנה אחר המעשים הטובים והמידות הטובות, ודאי הוא שלא יתרצו מעולם להמעיט באלה האמצעים או להקל בהם, כי כבר נתבאר אצלם שאם אמצעים אלה ימעטו להם, או אם האמצעים יהיו חלשים ולא בכל החזק המצטרך בהם, הנה לא ישיגו בהם שלמות אמתי אלא יגרעו מהם כפי מה שגרעו הם בהשתדלותם, ונמצאים חסרי השלמות, מה שהוא להם צרה גדולה ורעה רבה. על כן לא יבחרו אלא להרבות מהם ולהחמיר בכל תנאיהם ולא ינוחו ולא ישקטו מדאגה מדבר פן יחסר מהם מה שיגיע אותם אל השלמות אשר הם חפצים. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כח, יד ): "אשרי אדם מפחד תמיד" ופרשו זיכרונם לברכה (ברכות ס, א): "ההוא בדברי תורה כתיב". והנה סוף זאת המדרגה היא הנקראת יראת חטא, שהיא מן המשובחות שבמדרגות והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלמות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו. ועל זה אמרו זיכרונם לברכה (בבא בתרא עה, א) על דרך המשל: "מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו". כי אין זה מטעם הקנאה, אשר תפל רק בחסרי הדעת, כמו שאכתב עוד בסייעתא דשמיא, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו. והנה על פי ההתבוננות הזה ודאי שלא ימנע השלם בדעתו להיות זהיר במעשיו. אך לפחותים מאלה תהיה ההערה לפי הבחנתם והוא לפי עניין הכבוד אשר הם מתאווים לו, וזה, כי זה פשוט אצל כל בעל דעת שאין המדרגות מתחלקות בעולם האמתי שהוא העולם הבא אלא לפי המעשים ושלא יתרומם שם אלא מי שהוא רב המעשים מחברו, ואשר הוא מעט המעשים הוא יהיה השפל, אם כן אפוא, איך יוכל האדם להעלים עיניו ממעשיו או למעט השתדלותו בזה, אם אחר כך ודאי יצר לו בזמן שלא יוכל לתקן את אשר עוותו. והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם שיאמרו: למה ניגע עצמנו בכל כך חסידות ופרישות? הלא די לנו שלא נהיה מהרשעים הנדונים בגיהינום, אנחנו לא נדחק עצמנו לכנס בגן = עדן לפני ולפנים, אם לא יהיה לנו חלק גדול יהיה לנו חלק קטן, אנו די לנו בזה ולא נכביד על משאנו בעבור זאת. אמנם שאלה אחת נשאל מהם: היוכלו כל כך על נקל לסבל בעולם הזה, החולף, לראות אחד מחבריהם מכובד ומנושא יותר מהם ומושל עליהם, וכל שכן אחד מעבדיהם או מן העניים הנבזים ושפלים בעיניהם, ולא יצטערו ולא יהיה דמם רותח בקרבם? לא, ודאי! כי הנה עינינו הרואות כל עמל האדם להינשא על כל מי שיוכל ולשים מקומו בין הרמים יותר, כי היא קנאת איש מרעהו, ואם יראה חברו מתרומם והוא נשאר שפל ודאי שמה שיסבול הוא מה שיוכרח לסבלו, כי לא יוכל למנע ולבבו יתאושש בקרבו. מעתה, אם כך קשה עליהם להיות שפלים מזולתם במעלות המדומות והכוזבות. שאין השפלות בם אלא לפנים ולא הינשא אלא שווא ושקר, איך יוכלו לסבל שיראו עצמם שפלים יותר מאותם האנשים עצמם אשר הם עתה שפלים מהם, וזה במקום המעלה האמתית והיקר הנצחי, שאף על פי שעכשיו אין מכירים אותו ואת ערכו על כן לא יחושו אליו - אבל בזמנו ודאי שיכירוהו לאמתו לצערם ולבשתם, ודאי שלא יהיה להם זה אלא צער גדול ונצחי. הרי לך שאין הסבלנות הזה אשר הם דורשים לעצמם להקל מהם חמר העבודה אלא פיתוי כוזב שמפתה יצרם אותם, ולא דבר אמתי כלל. וכבר לא היה מקום לפיתוי זה להם לולי היו רואים אמתות העניין, אבל לפי שאין מבקשים אותו והולכים ושוגים לרצונם הנה לא יוסר מהם פיתוים עד הזמן אשר לא יועיל להם, כי לא יהיה עוד בידם לתקן את אשר שחתו.והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וגו'", והינו: כי מה שאין האדם עושה עד שהכוח מסור בידו מבוראו, הוא הכוח הבחיר המסור לו כל ימי חייו, שהוא בהם בחירי ומצווה לעשות, הנה לא יוכל לעשותו עוד בקבר ובשאול, שאין הכוח הזה עוד בידו, כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו אי אפשר לעשותם אחרי כן ומי שלא חשב חשבון מעשיו לא יהיה לו זמן לחשבו אז. ומי שלא התחכם בעולם הזה לא יתחכם בקבר, וזהו שאמר: "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". אך ההערה לכל ההמון הנה הוא בעניין השכר וענש עצמם, בראות עמק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (חגיגה ה, ב): "ומגיד לאדם מה שחו" (עמוס ב, יג)- "אפילו שחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין". עוד אמרו (יבמות קכא, ב): "וסביביו נשערה מאד" - "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה". אברהם הוא אברהם האהוב לקונו, עד שהכתוב אמר עליו (ישעיה מא, ח): "אברהם אוהבי", לא פלט מן הדין מפני דברים קלים שלא דקדק בהם: על שאמר: "במה אדע", אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, ידע תדע כי גר יהיה זרעך" (בראשית רבה מו), ועל שכרת ברית עם אבימלך בלא צוויו של מקום, אמר לו הקדוש ברוך הוא "חייך, שאני משהא בשמחת בניך ז' דורות" (שם פו), יעקב, על שחרה אפו ברחל שאמרה לו: "הבה לי בנים", אמרו במדרש, זה לשונו: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעוקות? חייך שבניך עומדים לפני בנה" (שם עא, י), ולפי שנתן את דינה בתיבה כדי שלא יקחנה עשו, אף על פי שכונתו הייתה ודאי לטובה, אך לפי שמנע חסד מאחיו, אמרו במדרש (שם פ, ג) , "אמר לו הקדוש ברוך הוא: "למס מרעהו חסד" (איוב ו, יד), לא בקשת להשיאה דרך התר הרי היא נשאת דרך אסור", יוסף לפי שאמר לשר המשקים: "כי אם זכרתני אתך" ניתווספו לו שתי שנים, כמאמרם זיכרונם לברכה (שם פג, ב), יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום או לפי ששמע "עבדך אבינו" ושתק, למר כדאית לה ולמר כדאית לה, מת לפני אחיו (שם ו, ד), דוד, לפי שקרא לדברי תורה "זמירות" נענש שנכשל בדבר עוזה ונתערבבה שמחתו (סוטה לה, א) , מיכל, לפי שהוכיחה את דוד במה שרקד בחוץ לפני הארון, נענשה שלא היה לה ולד אלא במותה (שמואל ב' ו, כ) , חזקיהו, לפי שהראה אל שרי מלך בבל את בית נכתה, נגזר על בניו להיות סריסים בהיכל מלך בבל (מלכים ב' כ, יד), ורבים כאלה מאד. ובפרק הכול חייבין (חגיגה ה, א) אמרו: "רבי יוחנן כד הוה מטי להאי קרא הוה בכי: "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו" (מלאכי ג, ה) עבד ששוקלים עליו קלות כחמורות תקנה יש לו? ובודאי שאין כוונת המאמר שיהיה הענש על שתיהן אחד, כי הקדוש ברוך הוא אינו משלם אלא מדה כנגד מדה. אמנם העניין הוא, שלעניין משקל המעשים כך עולות בכף הקלות כמו החמורות, כי לא ישכיחו החמורות את הקלות ולא יעלים הדין עינו מהם כלל כאשר לא יעלים מהחמורות, אלא על כולם ישגיח ויפקח בהשוואה אחת לדון כל אחד מהם ולהעניש אחר כך על כל אחד כפי מה שהוא, והוא מה ששלמה המלך עליו השלום אומר (קהלת יב, יד): "כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט וגו'". כי כאשר אין הקדוש ברוך הוא מניח מלשכוח כל מעשה רע קטן כמות שהוא, ולהוציא מלב הרוצים להתפתות ולחשב שלא יעלה האדון ברוך הוא בדיניו הדברים הקלים ולא ייקח חשבון עליהם, אלא כללא הוא (בבא קמא נ, א): "כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא יותרו מעוהי" וכן אמרו (חגיגה טז, א): "אם אומר לך יצר הרע חטא והקדוש ברוך הוא מוחל לך אל תשמע לו", וזה דבר פשוט ומברר, כי הנה אל אמת ה', והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וגו'", כי כיון שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט הנה כך הוא עובר על המשפט המעלים את העין מן החובה כמו מן הזכות, על כן אם משפט הוא רוצה, צריך שייתן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו בתכלית הדקדוק בין לטוב בין למוטב והינו: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", שפרשו זיכרונם לברכה: "לצדיקים ולרשעים", כי כך היא המידה, ועל הכול הוא דן ועל כל חטא הוא מעניש ואין להימלט. ואם תאמר: אם כן מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה: ודאי מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתה כלל וכלל, ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היכול להסיר המעשה העשוי מן המציאות? אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו, דהינו: שיותן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהענש עצמו לא יהיה עד לכלה ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהינו: שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ו): "וסר עוונך וחטאתך תכופר", שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע. וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו בא עתה הנחמה והצער, וכן אריכות הזמן איננו יתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתח לו פתח תיקון, וכן שאר כל דרכי חסד, כעניין (סנהדרין קד, א): "ברא מזכה אבא" או "מקצת נפש ככל הנפש" (קהלת רבה ז, כה), המוזכרים בדברי חכמים, דרכי חסד הם לקבל את המועט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מדת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם. אך שיותרו עברות בלא כלום או שלא יושגח עליהם, זה היה נגד הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמתי בדברים, על כן זה אי אפשר למצוא כלל. ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא לחוטא למלט ודאי שמדת הדין לא תשוב ריקם, וכן אמרו חז"ל (מדרש רבה בראשית סז): "מאריך אפה וגבי דילה". נמצא שאין לאדם הרוצה לפקח עיניו פיתוי להתפתות בו לבלתי הזהר במעשיו תכלית הזהירות ולדקדק בם תכלית הדקדוק. הן כל אלה השקפות שישקיף עליהן האדם ויקנה בם מדת הזהירות ודאי אם בעל נפש הוא.