ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מה שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו ז"ל (יומא ל"ט): "אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה".

ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החמריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו. ועל דבר זה נקראו הנביאים מלאכים כענין שנאמר באהרן (מלאכי ב'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ואומר (דברי הימים ב' ל"ו): "ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגו'". ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר (תהלים ס"ג): "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך".

ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חמרי הוא ובשר ודם, על כן אמרתי שסוף, הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקדוש ברוך הוא ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה וישרה עליו קדושתו ויקדשהו ואז יצלל בידו זה הדבר שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך ויסייע לו, וכענין שנאמר (תהלים פ"ד): "לא ימנע טוב להולכים בתמים", ועל כן אמרו במאמר שזכרתי: "אדם מקדש עצמו מעט", שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו, "מקדשים אותו הרבה", שהוא העזר שעוזר אותו השם יתברך, וכמו שכתבתי.

והנה, האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים, שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (פסחים נ"ט): "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".

ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור - מעשיו החמריים אינם לו אלא הכרחיים והוא עצמו אינו מתכון בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחמריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב, אך הקדוש, הדבק תמיד באלהיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה פ"ב): "ויעל מעליו אלהים" (בראשית ל"ה) - "האבות הן הן המרכבה", וכן אמרו: "הצדיקים הן הן המרכבה", כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכלת שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האשים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעלוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח, כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש, כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל עלוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש, והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): "כל המביא דורון לתלמיד חכם כילו הקריב בכורים", וכן אמרו (יומא ע"א): "ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים להוטים אחרי הענין הוא לפי הכוונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח ומלוי גרונם תחת מלוי הספלים, ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך הנה עלוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): "אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו".

כללו של דבר: ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים.

ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות זה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזהו אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקדש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסרות ממנו הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו (במדבר י"ח): "וזר לא יקרב", אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לדבק בתקף האהבה ועצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועצם רוממותו, יפריד עצמו מעניני החמר מעט מעט ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו יכוון לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמתי, עד שיערה עליו רלח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו, אפילו השפלים והגשמיים, כקרבנות ועבודות.

והנך רואה שדרך קנית זאת המדה הוא על ידי רב הפרישה והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני הבריאה וידיעת רוממותו יתברך ותהלותיו, עד שיתדבק בו דבקות גדול וידע לכוון מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש בדרכים הארצים כמו שהיה ראוי לכהן ששיתכון בעודו שוחט הזבח או מקבל דמו או זורקו עד שימשוך בזה הברכה ממנו יתברך החיים והשלום, וזולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו וישאר על כל פנים חומרי וגשמי ככל שאר בני אדם.

והנה מה שעוזר להשגת המדה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה, כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבורא.

מפסידי המדה הם: חסרון הידיעות האמתיות ורוב החברה עם בני האדם. כי החומריות מוצא את מינו ומתחזק ונשארה הנפש לכודה בו ולא תצ ממאסרע. אך בהפרדו מהם ישאר לבדו ויכין עצמו אל השראת קדושתו, הנה בדרך שרוצה לילך, בה יוליכוהו ובעזר האלהי אשר יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו, ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והוא הרוח הקדש, שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחק האנושי ויכול להגיע דביקותו אל מעלה כל כך גדולה שכבר ימסר בידו מפתח של תחיית המתים, כמו שנמסר לאליהו ולאלישע, שהוא מה שמורה על עצם ההתדבקות בו יתברך, שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים, הנותן חיים לכל חי, וכמאמרם ז"ל (תענית ב'): "שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, מפתח תחית המתים וכו'", הנה הדבק בו יתברך דביקות גמור יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם, שהוא מה שמתיחס לו בפרט יותר מן הכל, כמו שכתבתי, והוא מה שסימה הברייתא: "וקדושה מביאה לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחית המתים".

ואתה קורא נעים. ידעתי שכמוני תדע אשר לא כליתי בספרי זה את כל חוקי החסידות אמרתי כל מה שיש לומר בענין זה, כי אין לדבר סוף ואין להתבונן תכלית, אבל אמרתי קצת מכל פרט שבפרטי הברייתא, אשר עליה יסדתי חבורי זה, והוא מה שיוכל להיות התחלה וראשית להרחיב העיון בענינים ההם, כיון שנגלה דרכם ונפתח אורחם לעינינו ללכת בם בדרך מישור, ועל כל כיוצא בזה נאמר (משלי א'): "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה" והבא לטהר מסיעים אותו, "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (שם ב') להישיר איש דרכו לפני בוראו.

וזה פשוט, כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה. כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנותו, אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא, ראוים לו דרכי החסידות. לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שווה לכל נפש ודאי, הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו גם האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי ענינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה כמו מי אשר לא יפסק מפיו הלמוד. וכתיב (שם ט"ז): "כל פעל ה' למענהו" ואומר (שם ג'): "בכל דרכיך דעהו והו יישר אורחותיך".

אמר המחבר: הפעם אודה את ה' אשירה ואזמרה, אשר עד הנה עזרוני רחמיו להוציא לאור ספרי זה "מסלת ישרים", אשר להתלמד בו חברתיו ולהועיל לשכמותי, לרבים נתתיו, אולי אזכה שיזכו אחרים על ידי וייטב להם בעבורי ואעשה שמה רחובות. כן יאמר ה' לתת חלקי בתורתו ללמד וללמד לשמר ולעשות וחפצו בידי יצליח. אמן, כן יהי רצון.

ותשואות חן חן ממני ישא, איש אשר כלבבי, מדושתי ובן גרני, עטרה לראשי וחותם על יד ימיני, זה דםדי וזה רעי, רבי אלופי ומיודעי, הלא הוא החכם הנעלה כמוהר"ר יעקב בן כ"ר אברהם בשם נר"ו, אשר נכנס בעוביה של קורה לזכותני בדבר הזה מתחילה ועד סוף, להדפיס ולהגיע ולהשלים כל המלאכה בשלם שבפנים. ומשנהו נודע בשערים שמו, מהולל בתשבחותיו ונמוקו עמו, זריז ונזכר לטובה על כל מגיהי ספרים, איש מהיר במלאכתו, בין החכמים מרום שבתו, הלא הוא החכם הנעלה כמוהר"ר דוד בן להרב הגדול המופלא והמובהק כמוהר"ר רפאל מילדולה נר"ו. יברך ה' חילם ופעל ידיהם, בכל אשר יפנו ישכילו, שמחת עולם תהיה להם, ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם.