אך דרך קנית היראה הזאת הוא ההתבונן על שני ענינים אמתים.

האחד הוא היות שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני גדל הנושא ולא מפני פחיתותו, אלא הדבר הגדול והדבר הקטן, הנקלה והנכבד, הוא רואה והוא מבין בלי הפרש. הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו'): "מלא כל הארץ כבודו", ואומר (ירמיה כ"ג): "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", ואומר (תהלים קט"ו): "מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ", ואומר (שם קל"ח): "כי רם ה' ושפל ראה וגבוה ממרחק יידע".

וכיון שיתברר לו שבכל מקום שהוא, הוא עומד לפני שכינתו יתברך, אז מאליה תבוא בו היראה והפחד פן יכשל במעשיו שלא יהיו כראוי לפי רוממות כבודו. והוא מה שאמרו (אבות פ"ד): "דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", כי כיון שהשגחת הקדוש ברוך הוא על כל דבר והוא רואה הכל ושומע הכל, ודאי שכל המעשים יהיו עושים רשם וכולם נכתבים בספר אם לזכות או לחובה.

ואמנם הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל האדם, אלא על ידי התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדול, כי כיון שהדבר רחוק מחושינו לא יצירהו השכל אלא אחר רב העיון וההשקפה, וגם אחר שיצירהו יסור הציור ממנו בנקל אם לא יתמיד עליו הרבה,

ונמצא שכמו שרב ההתבונן הוא הדרך לקנות היראה התמידית, כן הסח הדעת ובטול העיון הוא המפסיד הגדול שלה, יהיה מחמת טרדות או ברצון, כל הסח דעת בטול הוא ליראה התמידית. הוא מה שצוה הקדוש ברוך הוא על המלך (דברים י"ז): "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו", הא למדת שאין היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת, ותדקדק שאמר "למען ילמד ליראה" ולא אמר: "למען יירא", אלא לפי שאין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבא רחוקה היא ממנו מפני גשמיות החושים, ואינה נקנית אלא על ידי למוד. ואין למוד לירא אלא ברב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעין בדבר הזה תמיד, בשבתו, בלכתו, בשכבו ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמתת הדבר, דהינו אמתת המצא שכינתו יתברך בכל מקום והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה, ואז יירא אותו באמת.