הנה ראותנו המדה הזאת נמנית אחר כל המדות הטובות אשר זכרנו עד הנה, די לנו להעירנו על ענינה שראוי שיהיה ודאי ענין נכבד ועקרי מאד וקשה להשיג אותו, שכבר לא יוכל להגיע אליו אלא מי שכבר השיג כל המדות שקדם זכרם.

אמנם צריך שנקדים כי מיני היראה הם שנים שהם שלשה: האחת קלה מאד להשיגה אין דבר קל כמוהו והשניה קשה מן הכל ושלמותה כמו כן שלמות גדול מאד. יש יראת הענש, וזהו המין האחד, ויש יראת הרוממות, וזהו המין השני, שיראת החטא חלק שני ממנו.ונבאר עתה ענינים והבדליהם:

יראת הענש כפשוטה, שאדם יירא מעבור את פי ה' אלהיו מפני הענשים אשר לעברות, אם לגוף ואם לנפש. והנה זאת קלה ודאי, כי כל אדם אוהב את עצמו ויירא לנפשו, ואין דבר ששירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת.

המין השני הוא יראת הרוממות, והוא שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשה מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל או איך יערב לבו של בשר דם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו. והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה, להתבונן על השכל המבין ומשכיל, והיא היראה אשר שמנוה לו שני מאחד מחלקי החסידות אשר זכרנו, בה יבוש האדם ויחרד בעמדו לפני קונו להתפלל או לעבוד כל עבודה, היא היראה המשובחת שנשתבחו בה חסידי עולם, והוא מה שמשה מדבר ואומר (דברים כ"ח): "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך".

זאת היראה שאנחנו בבאורה עתה, דהינו: יראת החטא, היא כמו חלק מיראת הרוממות שזכרנו וכמו מין בפני עצמו. והינו כי הנה ענינה הוא שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא או פן יהיה בם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גדל כבודו יתברך ורוממות שמו. והנך רואה היחס הגדול שבין יראה זו ויראת הרוממות שזכרנו. כי התכלית בשניהם שלא לעשות דבר נגד רום כבודו יתברך. אמנם ההבדל שביניהם, שבעבורו תחשב כמין אחר ובשם אחר תקרא, הוא, כי יראת הרוממות הוא בשעת המעשה או בשעת העבודה או בפרק העברה, דהינו: או בשעה שהוא עומד ומתפלל או עובד, שאז יבוש ויכלם ירעש וירעד מפני רום כבודו יתברך, או בשעה שמזדמנת עבירה לפניו והוא מכיר בה שהיא עבירה, שיעזב מלעשותה למען אשר לא יעשה דבר למרות עיני כבודו חס ושלום אך ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתברך, ועל כן נקראת יראת חטא כי עקרה היראה מן החטא שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם, יהיה באיזה דרך שיהיה. והנה על זה נאמר (משלי כ"ח): "אשרי אדם מפחד תמיד", ופרשו ז"ל (ברכות ס'): "ההוא בדברי תורה כתיב", כי אפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו צריך שיהיה לבו חרד בקרבו פן טמון הוא לרגליו והוא לא נשמר. ועל יראה זאת אמר משה רבינו ע"ה (שמות כ'): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". כי זה עקר היראה, שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד, עד שלא תסור יראה זו ממנו, כי על ידי זה ודאי לא יבוא לידי חטא, ואם יבוא - כאנס יחשב. וישעיהו אמר בנבואתו (ישעיה ס"ו): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי". ודוד המלך השתבח בזה ואמר (תהלים קי"ט): "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי". וכבר מצאנו שהמלאכים הגדולים והרמים חרדים ורועשים תמיד מפני גאות ה', עד שאמרו ז"ל במשל חכמתם (חגיגה י"ג): "נהר דינור מהיכן יוצא מזיעתן של חיות", והוא מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו יתברך פן יעדרו דבר קטן מן הכבוד והקדושה הראוי לפניו, ובכל שעה שנגלית השכינה על איזה מקום שיהיה יהיה עד ורעש ורגז, הוא מה שאמר הכתוב (שופטים ה'): "קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו". כל שכן בני האדם שראוי שיררגזו וירעשו בידעם שלפני ה' הם עומדים תמיד ונקל להם לעשות איזה דבר שאינו לפי רוממות כבודו יתברך שמו. והוא מה שאמר אליפז לאיוב (איוב ט"ו): "מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו", ואומר (שם ד'): "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חמר וגו'". כי הנה על כן צריך ודאי שיחרד תמיד וירעש כל האדם, וכמאמר אליהוא (שם ל"ז): "אף לזאת יחרד לבי. ויתר ממקומו שמעו שמוע ברגז קולו וגו'". זאת היא היראה האמתית שראוי לאיש החסיד שתהיה על פניו תמיד ולא תסור ממנו.

אך חלקי היראה הזאת שנים. האחד הוא בהוה או עתיד והשני בעבר.