שנים הם המרגילים את האדם אל הענווה: הרגילות וההתבונן.

הרגילות הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגד צנועים, דהיינו מכובדים, אך לא מפארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס ותבוא הענווה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי, כי הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא קשה עליו לעקור הנטיה הטבעית הזאת מעיקרה, אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשוך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך, וכענין שבארנו בזריזות שכל זה נכלל במאמרם ז"ל (ברכות י"ז): "לעולם יהא אדם ערום ביראה", דהיינו: שיבקש תחבולות נגד הטבע ונטיתו עד שינצחם.

אך ההתבונן הוא על ענינים שונים. האחד הוא המוזכר בדברי עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג): "דע מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". כי באמת כל אלה הם נגדיים לגאווה ועוזרים אל הענווה, כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חמרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לנשא כלל אלא לבוש ולכלם. הא למה זה דומה, לרועה חזירים שהגיע למלוך, כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים אי אפשר לו שיתגאה. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת כל שכן שיכנע גאונו וישכח שאון גאוותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה. וכשיחשוב עוד וידמה בלבו רגע הכנסו לפני הבית דין הגדות של צבא מעלה, בעת שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה, בסוד קדושים משרתי גבורה גבורי כח עושי דברו אשר אין בהם כל מום, והוא עומד לפניהם גרוע, פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגאל מצד מעשיו, הירים ראש, היהיה לו פתחון פה? וכי ישאלוהו איה איפוא פיך. איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך, מה יענה או מה ישיב על תוכחתו?

הנה ודאי שאילו רגע אחד יציר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאווה ולא תשוב אליו עוד.

השני הוא ענין חלוף תולדות הזמן ורב תמורותיהם, כי העשיר קל להיות עני והמושל לעבד והמכבד לנקלה, ואם הוא יכול כל כך על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו היום איך יגבע לבו על מצבו אשר אינו בטוח עליו, כמה מיני חולאים יכולים חס ושלום לבוא על האדם שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל לו במקצת? כמה צרות חס ושלום יכולים לבוא עליו שיצטרך ללכת לשחר פני רבים אשר מאס לפעמים לתת להם שלום למען יהיו לו למושיעים? ודברים אלה אנחנו רואים בעינינו דבר יום ביומו, כדאי הם להסיר מלב האדם גאותו ולהלבישו ענוה ושפלות. וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו יתברך וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה, ודאי שיבוש ולא יתגאה, יכלם ולא ירום לבו. וכן הוא אומר (ירמיה ל"א): "שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו'". ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי ורב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמתית, על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת ויבקש ללמוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן יכשל, והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד'): "איזהו חכם הלומד מכל אדם", וכן הוא אומר (משלי י"ב): "שומע לעצה חכם".

אך מפסידי המדה הזאת הוא הרבוי והשביעה בטובות העולם הזה, וכענין הכתוב שבפירוש אומר (דברים ח'): "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו'", על כן מצאו להם החסידים טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים, למען השפיל יצר הגאווה, אשר איננו מתגבר אלא מתוך הרבוי, וכענין שאמרו ז"ל (ברכות ל"ב): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר".

והנה בראש כל המפסידים הוא הסכלות ומעוט הידיעה האמתית, כי תראה שאין הגאווה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר, ורבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין כ"א): "סימן לגסות הרוח עניות של תורה", וכן אמרו (זהר בלק): "סימן דלא ידע כלום שבוחי", ואמרו עוד (בבא מציעא פ"ה): "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", עוד אמרו (בראשית רבה פרק ט"ו): "שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע? אמרו הלואי יהיה קולנו נשמע ונזכר", וכבר ראינו שמשה שהוא מובחר שבכל האדם היה עניו מכל האדם.