הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאווה ומכללה נשמע שבח הענווה. אך עתה נבאר יותר בדרך עקר הענווה ותתבאר הגאווה מאליה.

הנה כלל הענווה הוא, היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאווה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהינה ההפכיות של תולדות הגאווה.

וכשנדקדק נמצא, שתלויה במחשבה ובמעשה. כי בתחילה צריך שיהיה האדם ענו במחשבתו ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה ענו בדעתו וירצה להיות ענו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלן הצבועים אשר אין בעולם רע מהם. ונבאר עתה החלקים האלה:

הענווה במחשבה - הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהילה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו - פשוט הוא, כי אי אפשר לאדם, באיזה מדריגה שיהיה מן השלימות, שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו, או מצד משפחתו וקרוביו, או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו, ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז') , הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר עניני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם. הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאווה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו: השכל, והנה אין לך חכם שלא יטעה ושלא יצטרך ללמוד מדברי חבריו ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו? ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאווה והתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מהאחרים אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך והשור מושך בכחו לפי שחוקו הוא, כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו - היה מתחכם גם הוא כמוהו, אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הנה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". אם עשיר הוא - ישמח בחלקו ועליו הוא לעזור למי שאין לו. אם גיבור הוא - עליו לעזור לכושלים ולהעציל לעשוקים. הא למה זה דומה, למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאווה לפי האמת.

והנה זה העיון וההתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו אז יקרא ענו אמתי, שבלבו ובקרבו הוא ענו, והוא כענין דוד שאמר למיכל (שמואל ב' ז'): "והייתי שפל בעיני", ואמרו ז"ל (סוטה ה'): "כמה גדולים נמוכי הרוח שבזמן שבית המקדש קים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נ"א): "זבחי אלהים רוח נשברה", הרי זה שבח של נמוכי הרוח, שהם ענווים בלבם ומחשבתם, וכן אמרו עוד (חולין פ"ט): "לא מרובכם מכל העמים" (דברים ז') - "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני אני חושק בכם שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו (שמות ט"ז) ונחנו מה. נתתי גדולה לדוד אמר (תהלים כ"ב) ואנכי תולעת ולא איש", כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו, בידעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרים שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד, שאפילו באותם המצות עצמם שהשיג לא הגיעה ודאי לתכלית האחרון. ועוד, אפילו לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו להתנשא כלל. כי הרי כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו, עם היותו מצד טבעו וחמריותו שפל ונבזה עד מאד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו ולכנע תמיד יותר. הא למה זה דומה, לעני ואביון שמקבל מתנפה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל כך ירבה הבושת שיבוש, כן הדבר הזה, בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך , וכענין שאמר דוד המלך (תהלים קט"ז): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם: נחמיה בן חכליה, אמרו ז"ל (סנהדרין ס"ג): "מפני מה לא נקרא ספרו על שמו מפני שהחזיק טובה לעצמו", וכן חזקיה אמר (ישעיה ל"ח): "הנה לשלום מר לי מר" לפי שענהו הקדוש ברוך הוא (מלכים ב' י"ט): "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי", וכמאמרם ז"ל (ברכות י'): "כל התולה בזכות עצמו על טובותיו וכל שכן שלא יתנשא ויגבע בהם.

ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב אל לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד ושאר החסידים שזכרנו, אבל אנחנו, יתמי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבים שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת ולא יזוח עלינו לבנו חנם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן ודאי שאין ראוי לנו ההנשא כלל אלא הבשת והשפלות. וזה פשוט.

הנה דברנו עד הנה מענות המחשבה, נדבר עתה מענות המעשה, והיא תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל.

בדבורו - אמרו ז"ל: "לעולם יהי דבורו של אדם בנחת עם הבריות", ומקרא מלא הוא (קהלת ט'): "דברי חכמים בנחת נשמעים". צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכן הוא אומר (משלי י"א): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (שם י"ח): "בבוא רשע בא גם בוז".

בהליכתו - אמרו ז"ל (סנהדרין פ"ח): "שלחו מתם איזהו בן העולם הבא ענותן ושפל ברך, שיף עיל שיף נפק". ולא ילך בקומה זקופה ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו. וכן אמרו ז"ל (קידושין ל"א): "כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה", וכתיב (ישעיהו י'): "ורמי הקומה גדועים".

בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא מלא (משלי כ"ה): "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'". וכן אמרו ז"ל בויקרא רבה (פרק א'): "הרחק ממקומך שנים ושלשה מקומות ושב עד שיאמרו לך רד". ועל כל המקטין עצמו אמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ה): "כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא", וכנגד זה אמרו (ילקוט יחזקאל כ"א): "הסר המצנפת והרם העטרה" - "כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא", ומיניע להפך מי קטן בעולם הזה זמן גדולתו לעולם הבא, ואמרו (סוטה ה'): "לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל הרים וגבעו והשרה שכינתו על הר סיני", וזה מפני שפלותו, וכן אמרו (ראש השנה י"ז): "לשארית נחלתו" (מיכה ז') - "למי שמשים עצמו כשירים".

החלק השני הוא סבילת העלבונות. והנה בפירוש אמרו (ראש השנה כ"ב): "למי נושא עון למי עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר (שופטים ה') , ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וספרו מגדל ענותו של בבא בן בוטא, זה לשונם (נדרים ס"ו): "ההוא בר בבל דסליק לארץ ישראל נסיב אתתא, אמר לה בשילי לי תרי טלפי וכו' אמר לה זילי אייתי לי תרי בוציני אזלת ואייתי ליה תרי שרגי אמר לה זילי תברי יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא ודאין דינא אזלת ותברת יתהון על רישיע אמר לה מה הדין דעבדת אמרה לו כך צוני בעלי. אמר עשית רצון בעלך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא", והלל כמו כן ספרו מרב ענותנותו במסכת שבת (ל"א) , זה לשונם: "תנו רבנן לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו',", ורבי אבהו אחרי רב ענותו מצא שעדיין לא הגיע להיות ראוי להקרב ענו, זה לשונם (סוטה מ'): "אמר רבי אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא כיון דחזינא לרבי אבא דעכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד אמינא לאו ענותנא אנא".

שנאת הרבנות ובריחת הכבוד - משנה ערוכה היא (אבות פ"א): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", ואמרו עוד (שם): "הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח", ואמרו "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו", ואמרו עוד (פסיקתא רבתי): "אל תצא לריב מהר" (משלי כ"ה) - "אל תהי אחר השררה, למה? פן מה תעשה באחריתה - למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם" עוד שם: "רבי מנחמא בשם רבי תנחום כל המקבל עליו שררה כדי להנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה, עוד שם: "אמר רבי אבהו: אני נקראתי קדוש הא אם אין בך כל המדות הללו שהיו מוצרכים מפני עניותם ולא רצו לקבל עליהם שררה, הוא מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק כהן משוח (הוריות י'): "כמדימין אתם ששררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם", ואמרו עוד (פסחים פ"ז): "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה", ומנלן מיוסף, שמפני שהנהיג עצמו ברבנות מת קדם אחיו (ברכות נ"ה) . כללו של דבר: אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו. כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו, מובלע בין האנשים, אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשיף על כולם ולרעות אותם דעה והושכל ולהישיר מעשיהם, ואם לאו "ואשמם בראשיכם (דברים א') כתיב" אמרו חכמים (דברים רבה פרק א') . והכבוד אינו אלא הבל הבלים, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו, ומי שמכירו ודאי שימאס בו וישנאהו והתהלות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטרח, כי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו בו באמת, אינו אלא מתבושש ומתאנח על שלא די לו רעתו שחסרות ממנו המעלות ההם אלא שיעמיסו עליו תהלות שקר למען יכלם יותר.

החלק הרביעי הוא חלוק הכבוד לכל אדם, וכן שנינו (אבות פרק ד'): "איזהו מכובד המכבד את הבריות", ואמרו עוד (פסחים קי"ג): "מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד וכו',". ועוד שנינו (אבות פ"א): "הוי מקדים בשלום כל אדם". ו"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק" (ברכות י"ז) . ובין בדבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו, וכן ספרו ז"ל (יבמות ס"ב) מעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכמו שהבזיון הוא דבר מתיחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו: "בבוא רשע בא גם בוז", כן הכבוד מתיחס אל הצדיקים. כי הכבוד שוכן עמהם ואינו מתפרש מהם, ואומר (ישעיה כ"ד): "ונגד זקניו כבוד".

והרי נתבארו חלקי הענווה הראשיים ופרטיהם ככל פרטי המינים המתרחבים והולכים לפי הנושאים ולפי העתים והמקומות ישמע חכם ויוסיף לקח.