מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד. ותדע באמת שזוהי המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות. ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בשלשה דברים: שיהיה לבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פנייתו אלא לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולא זולת זה כלל ושיניה מעין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה, ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו: "אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהלים פ"ד) . אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו, לא יגיע אל השלימות וקרוב הוא לכשל ולפול, דהיינו: או אם הכוונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול. אך אם שלשתם ישמור כראוי: תמימות המחשבה, עיון ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה (שמואל א' ב'): "רגלי חסידיו ישמור", ודוד כמו כן אמר (תהלים ל"ז): "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו".

והנה מה שצריך להבין הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם (ירמיה מ') גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע אמר ליוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר אל ישמעאל", ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה. וכבר יחס הכתוב אליו הריגת אנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא, וכמאמרם ז"ל (נדה ס"א) על פסוק "את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו" (ירמיהו מ"א) . והבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק. במעשה דבר קמצא (גיטין נ"ו) אמרו: "סבור רבנן לקרוביה אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח סבור למקטליה אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". בין כך ובין כך הלך אותו רשע והלשין את ישראל בא הקיסר והחריב ירושלים. והוא מה שאמר רבי יוחנן על זה: "ענותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו לבין האומות". הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה.

הנה התורה צוה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס האדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו רבותינו ז"ל (יבמות ס"ה): "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע". ראה: פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יוכל להולד מזה מריבה, שיוותר תתבזה המצוה ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי שחיב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה. וכן אמרו ז"ל בענין הלוים ז"ל (במדבר רבה פ"ה): "מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולן רצים לארון לטול שכר ומתוך כך היה זה מריב ואומר אני טוען כאן וזה מריב ואומר אני טוען כאן ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש והיתה השכינה פוגעת בהם וכו'". הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו (אבות פרק ה'): "הוי עז כנמר וכו'". אמנם גם בזה צריך חלוק והבחנה, כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא, לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר הכתוב (מיכה ו'): "והצנע לכת עם אלהיך", וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידות בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא גורם שחוק והתול לא יעשהו.