חלקי החסידות הראשיים שלשה הראשון במעשה, השני באפן העשיה, השלישי בכונה.

החלק הראשון במעשה אף הוא יתחלק לשני חלקים, האחד במה שבין אדם למקום והשני במה שבין אדם לחבירו.

החלק הראשון שבראשון הוא במעשה שבין אדם למקום וענינו קיום כל המצות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלה הם שקראום חז"ל "שירי מצוה" ואמרו (סוכה ל"ח): "שירי מצוה מעכבים את הפורענות", כי אף על פי שגוף המצוה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל.

החלק השני שבראשון הוא במה שבין אדם לחברו, וענינו גדל ההטבה, שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם. וזה בגוף, בממון ובנפש.

בגוף - שיהיה משתדל לעזור לכל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם , והוא מה ששנינו (אבות פ"ו): "ונושא בעול עם חברו", ואם מגיע לחברו איזה נזק בגופו והוא יכות למנוע אותו או להסירו יטרח כדי לעשותו.

בממון - לסייעו כאשר תשיג ידו ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין הזקן מצוי, כיון שיכול לבא לידי כך יסירם ויעבירם, ואמרו ז"ל (אבות פ"ב): " יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".

בנפש - שישתדל לעשות לחברו כל קרת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחברו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער יהיה באיזה אפן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים, אשר הפליגו חז"ל בשבחה ובחובותינו בה. ובכלל זה רדיפת השלום, שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחברו.

ועתה אביא לך ראיות על כל הדברים האלה מן החז"ל, אף על פי שהדברים פשוטים ואין צריכים לחיזוק ראיה: בפרק בני העיר (מגילה כ"ז): "שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא השתנתי בתוך ארבע אמות של תפלה ולא כניתי שם לחברי ולא בטלתי קדוש היום". הרי לך פה מן החסידות במה שנוגע אל דקדוקי המצות, כי כבר פטור היה מן הדין מהבאת יין לקדוש, כיון שלא היה לו, עד שהיתה צריכה אמו למכר כפה שבראשה, אמנם ממדת חסידות היה עושה כן, ובמה שנוגע לכבוד חברו, שלא כנהו אפילו כנוי שאינו של גנאי, וכדפירשו התוס' שם. ורב הונא גם כן קשר גמי על לבושו, לפי שמכר המינו לקנות יין לקדוש היום. עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא פסעתי על ראשי עם קדש". הנה זה חסידות בענין כבוד בית הכנסת ובענין כבוד הבריות שלא לפסע על גב מסבתן שלא לראות כמבזה אותם.

עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא ברכתי לפני כהן ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה". ואמרו עוד (שם כ"ח): "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי", ומפרש התם: "כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה אתא רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה אמר ליה אי רגילת דדרית במאתיך דרי ואי לא אתיקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי". הרי לנו, שאף על פי שמשמעות "בקלון חברו" הוא המשתדל לבזות חברו כדי שעל ידי זה ירבה כבודו, הנה לחסידים לא יאות לקבל כבוד אפילו אם חברו הוא הבא ומתרצה בזה, אם יהיה זה בזיון לחברו. וכענין זה אמר רבי זירא (שם): "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, לא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחברי בחניכתו". הרי לה מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה. ואמרו עוד ז"ל (בבא קמא ל'): "אמר רב יהודה האי מא דבעי למהוי חסידא לקים מלי דברכות", וזה למה שבינו לבין קונו, "ואמרי לה לקים מלי דנזיקין", וזה למה שבינו לבין חברו, "ואמרי לה לקים מלי דאבות", ששם נכללים ענינים מכל החלקים.

והנה גמילות חסדים הוא עקר גדול לחסידים, כי חסידות עצמו נגזר מחסד, ואמרו ז"ל (אבות פ"א): "על שלשה דברים העולם פירותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא, ואמרו עוד (סוטה י"ד): "דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים", ואמרו עוד (ראה יבמות ע"ט): "דרש רבא כל מי שיש בו שלש מדות הללו בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן ובישן וגומל חסדים", ואמרו (סוכה מ"ט): "אמר רבי אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", ואמרו עוד (שם): "בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה בממונו וגמילות חסדים בין לחיים בין למתים".

ואמרו עוד (שבת קנ"א): "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים י"ז) - "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". וזה פשוט, כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה (סנהדרין ד') , ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והלא מה שאמרו ז"ל (ראש השנה י"ז): "למי נושא עוון, למי שעובר על פשע", ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה לגמל חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין. ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין? ודוד המלך מתפלל ואומר (תהלים קמ"ג): "ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפני כל חי". אמנם העושה חסד יקבל חסד וככל מה שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב. זהו מה שאמר (שם ל"ה): "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי" ואמר (שם ז'): "אם גמלתי שולמי רע וגו'".

ובכלל הענין הזה, שלא לצער לשום בריה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם. וכן הוא אומר (משלי י"ב): "יודע צדיק נפש בהמתו". וכבר יש שסוברים (בבא מציעא ל"ב) צער בעלי חיים דאורייתא ועל כל פנים דרבנן.

כללו של דבר: הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרם להם שום צער וכו'.

החלק השני מן החסידות הוא באפן העשייה. והנה גם זה נכלל בשני ענינים. אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים. ושנים הראשיים הם היראה והאהבה, שני עמודי העבודה האמתית שזולתם לא תכון כלל.

בכלל היראה יש: ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו והכבוד הנעשה אל מצותיו אל שמו יתברך ואל תורתו. ובכלל האהבה: השמחה, הדבקות והקנאה. ועתה נבארם אחד אחד:

הנה עקר היראה היא יראת הרוממות, שצריך האדם לחשב בעודו מתפלל או עושה מצוה כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא. והוא מה שהזהיר התנא (ראה ברכות כ"ח): "וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל". והנה שלשה דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב כדי שיגיע אל זאת היראה, האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו אף על פי שאין עינו של אדם רואהו. ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש והוא יתברך שמו מאזין ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו מקשיב שומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו צריך שיתבונן על רוממותו יתברך אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שפלות האדם ופחיתותו, לפי חמריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו. הוא מה שאמר הכתוב (תהלים ב'): "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" וכתיב (שם פ"ט): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו", כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגוף החומרי קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם. ואמנם דוד המלך ע"ה היה משבח ואומר (שם ה'): "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" וכתיב (מלאכי א'): "מפני שמי נחת הוא" ואומר (עזםרא ט'): "אלקי בשתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך". ואולם היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחלה ואחר כך תראה פעולותיה גם באיברי הגוף, הלא המה: כובד הראש וההשתחואה, שפלות העינים וכפיפת הידים, כעבד קטל לפני מלך רב, וכן אמרו בגמרא (שבת י'): "רבא פכר ידיע ומצצלי אמר כעבדא קמי מאריה".
והנה דברנו עד עתה מן ההכנעה ומן הבושת ונדבר עתה מענין הכבוד הנה כבוד המצוה ויקרה כבר הזהירונו עליו חז"ל ואמרו (שבת קל"ג): "זה אלי ואנוהו" (שמות ט"ו) - "התנאה לפניו במצות ציצית נאה תפילין נאה ספר תורה נאה לולב נאה וכו'", וכן אמרו (בבא קמא ט'): "הדור מצוה עד שליש עד כאן משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא". הרי דעת שפתותיהם ז"ל ברור מללו, שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה, ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר: "אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקדוש ברוך הוא אינו חושש לזה כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם וכיון שהמצוה נעשית לאמתה די בזה". אמנם האמת הוא שהאדון ברוח הוא נקרא אל הכבוד ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו, ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות אינו אלא חוטא, הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' (מלאכי א'): "וכי תגישון עיור לזבוח אין רע הקריבהו נא לפתחתך", ראה נא מה חסרון יש במים שנסתננו? וכבר מותרים הם להדיוט, ואפילו הכי אסורים הם לגבוה משום שאינו דרך כבוד. ואמרו עוד בספרי: "וכל מבחר נדריכם" (דברים י"ב): דהינו: שלא יביא אלא מן המובחר. וכבר מצאנו קין והבל, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וקין מן הפסלת, מפרי האדמה, כפירושם ז"ל (בראשית רבה כ"ב) , ומה עלה בהם - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד') . ואומר (מלאכי א'): "וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני". וכמה דברים הזהירונו ז"ל שלא יהיו מצות בזויות עלינו. וכבר אמרו (שבת י"ד): "כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום" מפני בזוי המצוה. וסדר העלאת בכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הדורן של מצות, שכך שנינו (בכורים פ"ג): "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו'". עוד שפם: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב והענים בסלי נצרים כו'". עוד שם: "שלש מדות בבכורים: בכורים, תוספת בכורים ועטור בכורים וכו'". הרי לנו בהדיא כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה. ומכאן נלמד לכל שאר מצות שבתורה. ואמרו (שבת י'): "רבא רמי פוזמקי ומצלי אמר (עמוס ד') הכון לקראת אלקיך ישראל". עוד אמרו רז"ל (בראשית רבה ס"ה) על פסוק "בגדי עשו בנה החמודות" (בראשית כ"ו) - "אמר רבן שמעון בן גמליאל אני שמשתי את אבא בבגדם מלוכלכים וכשהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקים אבל עשו כשהיה משמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות". והנה אם כן לבשר ודם, קל וחמר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהעומד לפניו להתפלל ראוי הוא שילבש בגדי כבוד וישב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול.

והנה בכלל זה יש כבוד השבתות וימים טובים שכל המרבה לכבדם ודאי עושה נחת רוח ליוצרו, שכן צונו (ישעיה נ"ח): "וכבדתו". וכיון שכבר התאמת לנו שכבודו מצוה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות לשבת צריכים אנו לעשותו, על כן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות השבת, איש איש לפי דרכו (שבת קי"ט): "רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומנשב נורא, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק רגא, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סלקא, רבה ורב יוסף מצלחו ציבי, רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אלו מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתפינא קמייהו". ותראה הקשו של רב נחמן, שיש לנו ממנו מקום למוד, כי הנה היה מתבונן מה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבדו וכזה עצמו היה עשה בשבת, ועל דבר זה נאמר (ברכות י"ז): "לעולם יהא אדם ערום ביראה", לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר ולחדש המציאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות היות מכירים גדל רוממותו עלינו, אשר על כן כל מה שיתיחס לו יהיה נכבד עלינו כבוד גדול, וכיון שהוא יתברך בטובו הגדול עם כל שפלותנו רצה בענוותו לחלוק לנו כבוד ולמסר לנו דברי קדושתו, לפחות בכל כ-חנו נכבדם ונראה היקר אשר להם אצלנו ותראה שזאת היא היראה האמתית שהיא יראת הרוממות שזכרנו שבה תלוי הכבוד המתקרב אל חבוב האהבה, וכמו שאכתב עוד בסיעתא דשמיא, מה שאין כן יראת הענש שאינה העקרית ואין מעלות המדות האלה נמשכות הימנה. ונחזר לענין השבת: הנה אמרו (שבת קי"ט): :רב ענן לביש גונרא", דהינו: שהיה לובש בגד שחור בערב שבת, כדי שיהיה נכר יותר כבוד השבת בללבשו בו בגדים נאים, נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר שמכחו יבחן יותר מציאות הכבוד גם הוא מכלל המצוה. וכן אסרו (גיטין ל"ח) לקבע סעודה בערב שבת מפני כבוד השבת. וכן כל כיוצא בזה.

ובכלל היראה עוד כבוד התורה ולומדיה. ובהדיא שנינו (אבות פ"ד): "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות". ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ב): "אמר רבי יוחנן מפני מה זכה אחאב למלכות כ"ב שנה, לפי שכבד את התורה שנתנה בכ"ב אותיות שנאמר "וישלח מלאכים אל אחאב וגו' והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו ויאמר למלאכי בן הדד אמרו לאדוני המלך כל אשר שלחת אלי בראשונה אעשה והדבר הזה לא אוכל לעשות מאי מחמד עיניך לא ספר תורה". ואמרו (ברכות י"ח): "היה הולך ממקום למקום לא יניחנו בשק ויניחנו על החמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כו'". ואסרו עוד (מועד קטן כ"ה) לישב על המטה שספר תורה עליה. וכן אמרו (עירובין צ"ח, רמב"ם הלכות ס"ת פרק י'): "אין זורקין כתבי הקודש ואפילו הלכות ואגדות". ואסרו (מגילה כ"ז) להניח נביאים וכתובים על גבי חומשים. הן אלה דברים שאסרו חז"ל לכל עדת ישראל, והחסיד יש לו ללמד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלקיו. ובכלל זה: הנקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה, שלא לעסוק בה אפילו בהרהור במקומות המטונפים ולא בידים שאינם נקיות, וכבר הרבו חז"ל להזהיר על זה במקומות רבים.

ובענין לומדי תורה, הנה מקרא כתוב (ויקרא י"ט): "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ומינה ילפינן לכל מיני כבוד שאפשר לעשות להם שראוי ודאי לחסיד שיעשהו. וכבר אמרו ז"ל (כתובות ק"ג): "ואת יראי ה' יכבד" (תהלים ט"ז) - "זה יהושפט מלך יהודה שכיון שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו ואומר לו רבי רבי מורי מורי". ורבי זירא כשהיה חלש מלמודו היה משים עצמו על פתח בית המדרש לעשות מצוה כשיקום מלפני התלמידי חכמים (ברכות כ"ח) . כל אלה דברים שכבר רואים אנחנו היות הבורא יתברך שמו חפץ בם וגלה דעתו העליון בזה, וכיון שכן, מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו ולעשות הישר לפניו יתברך.

ובכלל זה כמו כן כבוד בית הכנסת ובית המדרש (מגלה כ"ג) , שאין די שלא ינהג בהם קלות ראש, אלא שינהג בהם כל מיני כבוד ומורא בכל מנהגיו ובכל פעולותיו, וכל מה שלא היה עושה בהיכל מלך גדול לא יעשה בהם.

ונדבר עתה מענין האהבה, וענפיה הם שלושה: השמחה, הדביקות והקנאה.

והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתווה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך שעשוע ועונג ממש, כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל"א): "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". והנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמתית לא יצטרך רצוי ופתוי לעבודה, אלא אדרבה לבו ישאהו וירצהו אליה, אם לא יניה עכוב גדול שימנעהו. הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ב): "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא וגו'", ואומר (שם פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו'", (שם ס"ג): "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'", כל זה מתקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך, וכענין מה שאמר (ישעיה כ"ז): "לשמך ולזכרך תאות נפש", ואומר (שם): "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך", ודוד עצמו אמר (תהלים ס"ג): "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך", באר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו יתתברך שמו, ואמר (שם קי"ט): "ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואמר (שם): "גם מצותיך שעשועי וגו'".

והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו: שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו, אלא כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל"ב): "הלא הוא אביך קנך. ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדחק והצרה. וכן אמרו ז"ל (ברכות נ"ד): "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו') - "אפילו נוטל את נפשך", "ובכל מאדך" - "בכל ממונך". אמנם כדי שלא תהיה הצרות והדחקים קושי ומניעה אל האהבה יש לאדם להשיב אל עצמו שתי תשובות, האחת מהן שוה לכל נפש והשניה לחכמים בעלי הדעה העמוקה. האחת היא: "כל מאי דעבדין מן שמיא לטב" (ברכות ס') , וזה כי אפילו הצער ההוא והדחק הנראה בעיניו רעה איננו באמת אלא טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו רחמנות באמת, להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מרופא בעבור זה המעשה אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו, כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו לטובתם הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דחק או כל צער, אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד. אך בעלי הדעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכון עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כשיזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב עד היכן מגיע עצם אהבתו.

ונבאר עתה ענפי האהבה, הם השלשה שזכרתים: הדביקות, השמחה והקנאה.

הדביקות הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו. והוא שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה'): "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", ובגמרא אמרו ז"ל (עירובין נ"ד): "אמרו עליו על רבי אלעזר בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדיו מוטל בשוק העליון של צפורי". והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה, אם אוהב הוא את בוראו ודאי חנינא בן דוסא היה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו לו תלמידיו רבי ולא הרגשת? ואמר להם יבוא עלי מתוך שהיה לבי מכון בתפלה לא הרגשתי". ועל הדביקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות (דברים י"ט): "לאהבה את ה' אלהיך וגו'", (שם): "ולדבקה בו", (שם י"ג): "לבו תדבק", "ובו תדבקון", ודוד אמר (תהלים ס"ג): "דבקה נפשי אחריך", וענין כל אלה הפסוקים אחד, שהוא הדביקות שהאדם מתדבק בו יתברך שאינו יכול לפרד ולזוז ממנו, ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרק פ'): "אמר רבי שמעון בן לקיש בשלש לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל: בדביקה בחשישה ובחפיצה ואנו למדים אותו מפרשתו של שכם בן חמור", והם ממש ענפי האהבה העקרית, והיינו התשוקה שזכרתי והדבקות והנחת והענג הנמצא בעסק עניניו של הנאהב.

השני הוא השמחה, והוא עקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהלים ק'): "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה", ואומר (שם ס"ח): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה", ואמרו רבותינו ז"ל (שבת ל'): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה". ועל הפסוק שזכרנו למעלה "עבדו את ה' בשמחה" אמרו במדרש (שוחר טוב): "אמר רבי איבו כשתהיה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו", כי זאת היא השמחה האמתית, שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שיר השירים א'): "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", כי כל מה שזוכה האדם לכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה ויהיה לבו שש בקרבו, ואומר (תהלים קמ"ט): "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם", ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שעור גדול אמר (שם ק"ד): "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'", ואומר (שם מ"ג): "ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי", ואמר (שם ע"א): "תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית", והיינו: כי כל כך היצה מתגברת בקרבו השמחה שכבר השפתיים היו מתנענעות מאליהן ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו יתברך, וכל זה מגדל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים: "ונפשי אשר פדית". ומצינו ששנתרעם הקדוש ברוך הוא על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה בהם ולא תסור, הוא מה שאמר (דברי הימים א' כ"ט): "ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם עליך".

הענף השלישי הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה. והוא מה שאמר דוד עליו השלום (תהלים קל"ט): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'", ואליהו אמר (מלכים א' י"ט): "קנא קנאתי לה' צבאות וגו'". וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה): "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". וכבר הפליגו חז"ל (שבת נ"ד) לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה וגזרו דינו לתפס בעוון החוטאים עצמו. ובמדרש איכה (איכה רבה א') אמרו: "היו שריה כאילים" - "מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא תבא השעה ואני אעשה להם כן". וזה פשוט, מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום ושיעברו על מצותיו. והוא מה שאמר שלמה (משלי כ"ה): "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם", כ אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל חס ושלום, אך שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש. ואמר הקדוש ברוך הוא אל איוב (איוב מ'): "הפץ עברות אפך וראה כל גאה והשפילהו וראה כל גאה והכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון", כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת. ואומר (תהלים צ"ו): "אוהבי ה' שנאו רע".

והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשיה. נבאר עתה התלויה בכוונה. וכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמע ושלא לשמה למדרגותיהם. אמנם ודאי שמי שמתכון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולקבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכון לטובת עצמו סוף סוף עבודתו לצרך עצמו. אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל, ויתאווה שכל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמם, בשוגג או באנס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לשמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב (קהלת ז'): "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

ודבר זה ביארנו בתנא דבי אליהו (רבה פרק ד') ז"ל, אמרו: "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גלויות זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו'", נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה, שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו ואינה אלא לכבודו של מקום ולקדוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו. ועל זה אמרו (זוהר משפטים): "איזהו חסיד המתחסד עם קונו".

והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על ירושלים ועל החרבן, מצד שזה גורם מעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאווה לגאולה, לפי שבע יהיה עלוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שאמר התנא דבי אליהו שאבאנו למעללה: "ומתאווה ומצר לכבוד שמים לעלוי. ואם יאמר אדם: מי אני ומה אני ספון שאתפלל על ירושלים וכו', המפני תפלתי תצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח): "לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם", וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם, מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקדוש ברוך הוא שמח בזה. ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ"ט): "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע" ואמר (שם ס"ג): "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך" ואומר (ירמיה ל'): "ציון היא דורש אין לה", ופרשו ז"ל (סוכה מ"א): "מכלל דבעיא דרישה", הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו לפטר מפני מעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ"ג): "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל הימנה". ואמר עוד הנביא (ישעיה נ"א): "אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידע מכל בנים גדלה", ואמר (שם מ'): "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", ופרשו ז"ל (ראה עבודה זרה ב') שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים, לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכונים לכוונה השלמה הזאת ולא מבקשים על עלוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם, שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתוב בתנא דבי אליהו שהזכרתי: "ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא וכו'".

נמצאת למד ששני דברים יש בענין זה: אחד - הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעלוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד - הצער והבקשה על עלוי הכבוד הזה שיעשה בשלמות בעלוי כבודן של ישראל ושלותם.

ואמנם עוד עקר שני יש בכוונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפרותיו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט"ו): "היש בה עץ" (במדבר י"ג) - "אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): "יבואו אלה ויכפרו על אלה", שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם לכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפעל, דהיינו: שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה וללמד סנגוריא על הדור כולו. וכבר אמרו ז"ל על פסוק (דניאל י'): "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלמד סנגוריה על ישראל. וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכוחך זה", לפי שלמד סניגוריה על עמו (ילקוט) . כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה, לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו. והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו ) מכות י"א): "שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו", וכן אמרו (שם): "ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דרבי יהושוע בן לוי ולא אשתעי אליהו בהדיה". הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם.