מדת החסדות צריכה היא באמת לבאור גדול. כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות ואינם אלא גולמי חסידות, בלי תאר ובלי צורה ובלי תקון. ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמתית אשר לבעלי המדות ההם, כי לא טרחו ולא נתיגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה. והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים ומן המשכילים עמהם, באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדעה הנכונה ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים גדולים ובכיות והשתחויות גדולות ובסגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, כטבילות הקרח והשלג, וכיוצא בדברים האלה. והנה לא ידעו, כי אף על פי שקצת דברים אלה נוסד החסידות כלל, כי אם הטוב שבמנהגים האלה הוא ראוי להתלוות אל החסידות, אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה חתקון המעשה בתכלית, אשר ראוי לכל חכם לב לרדף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אמרו ז"ל (אבות פב"נ): "ולא עם הארץ חסיד".

ונבאר עתה ענין זה על הסדר:

הנה שרש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות י"ז): "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". והענין הוא, כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבי ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית לא ישתדל ויכוון לפטר עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאלו יגלה אביו את דעתו גלוי מעט שהוא חפת בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמועשה ההוא כל מה שיוכל, ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפרוש או שיאמר לו פעם אחרת. והנה דבר זה אנחנו רואים בעינינו, שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, שלא יאמר: לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפרוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנח.

והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהינה לו המצות אשר צווים גלוי ומפורסם, לגלוי דעת לבד, לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו, ואז לא יואמר: די לי במה שאמור בפרוש או אפטר עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעיניים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו.וזהו הנקרא: "עושה נחת רוח ליוצרו".

נמצא כלל החסידות: הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר.