הטהרה היא תקון הלב והמחשבות. וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד שאמר (תהלים נ"א): "לב טהור ברא לי אלקים". וענינו, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאוה. וזה אפילו במעשים הגופנים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו, שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה, וכענין שאמרו ברבי אליעזר (נדרים כ') שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפא שד, שלא היה נהנה כלל ולא היה עושה המעשה ההוא אלא מפני המצוה והעבודה. ועל דרך זה אמר שלמה (משלי ג'): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו, לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא ענין "שלא לשמה" המוזכר בדברי רז"ל פעמים רבות. ואולם כבר נתבארו דברי חז"ל שיש מינים שונים של שלא לשמה, הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון, וזהו שאמרו בו (ירושלמי ברכות פ"א): "נוח לו שנהפכה שליתו על פניו" ועליו אמר הנביא (ישעיה ס"ד): "ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו" , ויש מין אחר שלא לשמה, שהוא העבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו (פסחים נ'): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". אך על כל פנים מי שלא הגיע עדיין מתוך שלא לשמה אל לשמה. הרי רחוק הוא משלימותו.

אמנם מה שצריך לאדם יותר עיון ומלאכה רבה הוא תערובת האיסור, דהיינו: שלפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש, שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה אחרת: או שישבחוהו בני האדם, או שיקבל שכר במעשהו,, ולפעמים אפילו אם לא יהיה מתכון ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח ירבה לדקדק יותר, כעין מעשה של בתו של רבי חנניה בן תרדיון (עבודה זרה י"ח) שהיתה פוסעת פסיעות יפות וכיון ששמעה שאומרים כמה נאות פסיעות של ריבה זו מיד דקדקה יותר, הרי התוספת הזה נולד מכח השבח ששבחוה, ואמנם אף על פי שאסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים המעשה שתערובות כזה בתוכו טהור לגמרי איננו, כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בשלש עשרה נפה, שכבר טהור לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת האל השלמה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג.

ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם, אמנם על העבודה התמימה אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו. וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת, כפי הרבות רחוקו כן ירבה החסרון בה. הוא מה שדוד המלך ע"ה אומר (תהלים ע"ג): "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" ואמר כמו כן (שם קי"ט): "צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה", כי באמת העבודה האמיתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף, והוא מה שאמר על התורה (שם י"ב): "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים".

ומי שהוא עובד ד' באמת, לא יסתפק בזה במועט ולא יתרצה לקחת כסף מערב בסיגים ובדילים, דהינו עבודה מערבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקרא עושה מצוה כמאמרה שעליו אמרו חז"ל (שבת ס"ג): "כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות", וכן אמרו ז"ל (נדרים ס"ב): "עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמן", והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה', בלב שלם, כי מי שלא יתדבק עמו יתברך באהבה אמתית, צרוף העבודה הזאת תהיה לו לטרח ולמשא גדול, כי יאמר מי יוכל לעמד בזה. ואנחנו בני חמר ילודי אשה אי אפשר להגיע אל הזקוק והצרוף הזה. אמנם אוהבי ה' וחפצי עבודתו, הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם בצרופם וטהרתם, הוא מה שסיים דוד עצמו באמרו (תהלים קי"ט): "ועבדך אהבה".