חלקי הפרישות הראשיים שלשה. כי השנה יש פרישות בהנאות, פרישות בדינים, פרישות במנהגים.

הפרישות בהנאות הוא מה שהזכרנו, בפרק הקודם, דהיינו שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצרך יכריח. ודבר זה יקיף על כל מה שהצרך יכריח. ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והיינו: במאכלות, בבעילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות וכל כיוצא בזה, רק בימים שהעונג בהם מצוה.

והפרישות בדינים הוא להחמיר בהן תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו, ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם. וכבר בארו לנו חז"ל (חולין ל"ז) מאמר יחזקאל: "הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד') - "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה אלא יהו דאחמיר אנפשיה.

וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להרחיק מן הכעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה. וכן אמר מר עוקבא (שם ק"ה): "אנא בהאי מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כד אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהאיסעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתא אכילנא", ובודאי שאין פסק ההלכה כמו שהיה אביו עושה, שאם לא כן לא היה מר עוקבא עושה נגד זה, אלא שאביו מחמיר היה בפרישותו ולכך היה מר עוקבא קורא עצמו לא בר חמרא, לפי שלא היה פרוש כל כך כמוהו.

והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההבדל מן החברה המדינית, לפנות לבו אל העבודה והתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו ז"ל (כתובות יז): "לעולם תהא דעתו של אדם מערבת עם הבריות", וכן אמרו (מכות י'): "חרב על הבדים ונואלו" (ירמיה נ) - "חרב על שונאאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה", אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללמודו או לפרנסתו ויתבודד אחר כך להדבק באלקיו ולהשיג דרכי הישר והעבודה האמתית. ובכלל זה למעט בדבורו ולהזהר מן השיחה בטלה ושלא להסתכל חוץ מארבע אמותיו וכל כיוצא בזה מן הענינים שהאדם מרגיל את עצמובהם עד שנשארים לו בטבע אל תנועותיו.