הפרישות היא תחילת החסידות. ותראה שכל מה שבארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק, ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד. ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות, שזה בסור מרע וזה בעשה טוב. והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כ'): "קדש עצמך במותר לך", וזאת היא הוראתה של המלה עצמה "פרישות", רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והינו שאוסר על עצמו דבר התר והכונה בזה לשלא יפגע באסור עצמו. והענין, שכל דבר שיוכל להללד ממנו גרימת רע אף על פי שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרש ממנו.

והתבונן ותראה שיש כאן שלש מדרגות, יש האסורים עצמם ויש סיגותיהם, והם הגזרות והמשמרות שגזרו חז"ל על כל ישראל, ויש מהרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהינו, להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם, כדי שיהיה מרוחק מ הרע הרחק גדול.

ואם תאמר מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באסורים, והרי חז"ל (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה א') אמרו: "לא דיך מה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים", והרי מה שראו חז"ל בחכמתם שצריך לאסור ועעשות משמרת כבר עשוהו ומה שהניחו עתה גזרות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחז"ל (ירושלמי קדושין פרק ד') אמרו, שעתיד אדם לתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב'): "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם" -

התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח, הזהירו עליו חז"ל. הוא מה שאמרו (תורת כהנים): "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט) - " פרושים תהיו". עוד אמרו (תענית י"א): "כך היושב בתענית נקרא קדוש קל וחמר מנזיר". עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג) - "זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום והיו ישראל מלעיגין ואומרים זה מלך". עוד אמרו (כתובות ק"ד) ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר: גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי מן העםלם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו: "עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו".

הן כל אלה מאמרים מורים בפרוש צרך הפרישות והחובה בו אמנם על כל פנים צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה. אך הענין הוא, כי ודאי חלוקים רבים ועקרים יש בדבר, יש פרישות שנצטוינו בו ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז'): "אל תהי צדיק הרבה".

ונבאר עתה הפרישות הטוב ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות, והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם, כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשך אחריו איזה חטא בעקבו, דרך משל, המאכל והמשתה כשנוקו מכל אסורי האכילה הנה מותרים הם, אמנם מלוי הכרס מושך אחריו פריקת העול וממשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר מינים רעים, כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבע מאכילה ושתיה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו יכאב לו וירגיש מאד, ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשיהיה שולחנו ערוך כרצונו, ומשם נמשךאל העול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפלה, מה שהיה נפטר מכל זה אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה. וכענין זה אמרו בענין בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד): "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות". וכן על ענין הזנות אמרו (סוטה ב'): "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצר, כי כיון שבהיותו בעסק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבש אותו על כן צריך שבעודנו רחוק ממנע ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה.

הנה הבעילה עם אשתו המותרת היא היתר גמור, אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין (ברכות כ"ב) , שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים, לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של האדם התאוה הזאת ומשם יכול למשך אל האסור, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז): "אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע", ולוא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון אמרו על רבי אליעזר (נדרים כ') שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד כדי שלא להנות אפילו בשעת הנאתו.

המלבושים וקשוטים לא הזהירה התורה על יפים או על תבניתם, אלא שלא יהיה בהם כלאיים ויהיה בהם ציצית ואז כלם מותרים, אמנם מי לא ידע שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאוה, וגם הזנות יגבל בע, מלבד הקנאה והתאוה והעשק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיו. וכבר אמרו ז"ל (בראשית רבה פרק כ"ב): "כיון שרואה היצר אדם שתוה בעקבו ממשמש בגדיו ומסלסל בשערו אומר זה שלי".

הטיול והדבור אם אינו בדבר אסור ודאי דין תורה מותר הוא, אמנם כמה בטול תורה נמשך ממנו כמה מן הלשון הרע, כמה מן השקרים מן הליצנות. ואומר (משלי י'): "ברוב דברים לא יחדל פשע".

כלל הדבר: כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להמלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו ענין הפרישות הטוב שלא יקח מן העולם בשום שמוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצרך אשר לו בטבעו אליו. הוא מה שהשתבח רבי במאמר שזכרתי, שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו, וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה י"א): "שני גיים בבטנך" - " זה רבי ואנטונינוס שלאא פסק מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". וחזקיהו מלך יהודה כמו כן. ושאר המאמרים שזכרתי כולם מקימים ומורים שיש לאדם לפרוש מכל מה שהוא תענוג עולמי, למען לא יפול בסכנתו.

ואם תשאל ותאמר: אם כן איפוא שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים, כמו שגזרו על הסיגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רב הצבור יכולים לעמוד בע, ואין רב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיים. אך השרידים אשר בעם, החפצים לזכות לקרבתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקים משנת חסידים אשר לא יכלו לקים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה, כי בזה בחר ה', שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כלה שוה במעלה אחת, כי יש בעך מדרגות מדרגות, איש לפי שכלו, הנה לפחות יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנם יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו, כענין שדרשו ז"ל בארבעה מינים שבלולב (ויקרא רבה פ' ל'): "יבואו אלה ויכפרו על אלה". וכבר מצאנו לאליהו ז"ל שאמר לרבי יהושוע בן לוי במעשה דעולא בר קושב (ירושלמי תרומות פרק ח') כשהשיבו: "ולא משנה היא?" אף הוא אמר לו: "וכי משנת חסידם היא?".

אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופים ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): "אסור לאדם שיסגף עצמו", ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים, וכן אמרו (תענית כ"ב): "לנפש חיה" - "נשמה שנתתי בך החיה אותה", ואמרו (תענית י"א): "כל היושב בתענית נקרא חוטא" והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיע, והלל היה אומר (משלי י"ג): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה ל"ד) .