הלכות שנה ראשונה
פרשת תרומה
פתיחה
ועשית מנורת זהב טהור,
וכו' נ"ל בס"ד מנורה רמז לתפלת העמידה דידוע שתפילת העמידה היא סוד
המנורה אחד מתקוני השכינה כנז"ל, צריך שתהיה זהב טהור לשון צח בלא
טעות, מקשה תעשה המנורה, ר"ל חבור אחד שלא יפסיק בתוך תפלת העמידה אפילו
בדבר שבקדוש הן ירכה הם תחנונים שאומר אחר התפלה בין יהיו לרצון ראשון ובין יהיו
לרצון השני, הן קנה כל ברכה וברכה נחשבת לקנה אחד, כי היא מכוונת כנגד ספירה אחת
כנודע הל צריכין להיות חבור אחד זע"ז בלתי הפסק בנתיים: ואמר עוד גביעיה
כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו, והיינו גביעיה אלו תיבות הברכות של התפלה, כי האותיות
של תיבות העמידה הם סוד כלים אשר יתמלאו אורות מכח המחשבה הקדושה של המתפלל
כנודע, ואין אדם רשאי להוסיף ברכה בברכות התפלה שאינה מענין תיקון התפלה, דמה
שהוסיפו בזמן ר"ג ברכת למלשינים, ה היה מתקון הפלה כי ברכה זו היתה כנגד
ספירת הכתר כנודע, שלא תיקנו אנשי כנה"ג כנגדו ברכה בתפלה מפני שאותו מזן
לא היה צריך לו תיקון כנודע, ונמצא שגביעיה אלו אותיות ותיבות של הברכות, צריכין
להיות ממנה, כלומר מענין תיקון התפלה, וכפתוריה רמז למחשבה ל התפלה, כי המחשבה
של האדם היא במוחרא סתימאה, כדמיון הכפתור שהוא כעין תפוחה הסתום, ולכן כפתור
רמז למקום המחשבה, גם כאן צריך שתהיה מחשבתו של אדם בדברי התפלה דוקא, ואינו
רשאי לחשב בתוך התפלה אפילו מחשבה של תורה או של מצוה, אלא צריך שיהיה ממנה,
ר"ל מענין התפלה עצמה שהוא מתפלל, ופרחיה זה תוספת דברים שנתנו חז"ל
רשות לאדם להוסיף בתוך התפלה, אך בתנאי שיוסיף דברים בכל ברכה מעין הברכה,
ולז"א ממנה יהיו: ועוד אמר וששה קנים יוצאים מצדיה, שלשה קני מנורה מצידה
אחד, ושלשה קני מנורה מצידה הב', רמז בזה ע"פ מ"ש רבינו האר"י
ז"ל בספר הכונות דשלשה ברכות ראשונות כנגד חג"ת, ושלשה אחרונות כנגד
נה"י, ואלו הם עיקר ושורש, אבל ברכות אמצעיות הם כנגד ספירות שהם תוספת,
ולז"א ששה קנים הם כנגד ספירות שהם עיקרים, ואינם בחי' תוספת, הנה הם
יוצאים מצדיה, שלשה קני מנורה מצידה האחד שם כנגד חג"ת, ושלשה קני מנורה
מציה השני שהם כנגד נה"י: והנה נודע כי אנשי כנה"ג בתחלה תקנו
י"ב ברכות אמצעיות אשר בין כולם הם י"ח, אך בזמן ר"ג תקנו ברכה
על עקירת המלשינים בשביל תיקון ספירת הכתר ונעשו בין הכל י"ט ברכות, ונמצא
בכל שלש תפלות שבכ"ד שעות יש צ"ה ברכה אם שתי חזרות של שחרית ומנחה
כמנין המי"ם, ובזה פרשתי בס"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים
תמצאנו, דשפע פרנסה טובה לתחתונים ימשך ע"י התפיו, וגם בירור נ"ק שוא
מזון העליונים ג"כ יהיה ע"י התפילות, אך יהיה דבר יום ביומו לצורך
הפרצוף וספירה שהוא כנגד אותו היום וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, ולכן
כתב רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום שצריך המתפלל לידע באיזה פרצוף היא
אותה השנה, ובאיזו ספירה הוא אותו החודש, ובאיזו ספירה מספירות אותה הספירה הוא
אותו שבוע, ובאיזו ספירה מששה קצוות דאותו שבוא הוא אותו היום, כדי לברר ולהעלות
הברורים המתייחסים לכל יום ויום כראוי וכנכון וכו' ע"ש, ולז"א שלח
לחמך הוא מזון של על פני המים הם שלש תפילות שיש בהם ברכות כמנין המי"ם, כי
ברוב הימים תמצאנו, כלומר דבר יום ביומו דאם עבר יומו בטל קרבנו: ובזה יובן בס"ד
לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, דידוע הגאולה תהיה בזכות התפילות, וז"ש לה'
הישועה בגאולה העתידה, יען כי על עמך ברכתך סלה, מספר סלה הוא צ"ה רמז
לצ"ה ברכות של שלש תפילות עם החזרה של ש"ץ, ואמר על עמך כי יהיו עטרות
בראש וגם עוד חו"ט חס"ד עולה צ"ה כמנין צ"ה הנז' שימשך
עליהם חוט חסד, ובזה יובן עבדו את ה' בשמחה אותיות בשמחה הם חמשה תפילות הנז',
דארז"ל אין עבודה אלא תפלה, ובזה יובן בס"ד אור זרוע לצדיק ולישרי לב
שמחה, והוא כי ידוע דהחזן הוא בחי' יסוד הנקרא צדיק, והוא יש לו אור זרוע הוא
אור תפילת העמידה וקרי ליה אור זרוע לשון זרועות, כי הלחש בנה"י, והחזרה
בחג"ת, לכך אומרים אותה בקול רם בלי פחד שם, ולישרי לב הם הצבור שמשימים
לבם על החזרה שלו לצאת י"ח, אז בזה הם שלמים בשמחה אותיות חמשה, שנמצא גם
הם מתפללים חמשה תפילות, משא"כ אותם שאין משימים לבם לשמוע החזרה, אין להם
חמשה תפילות בכל יום, על כן צריך להזהר מאד על זה:
אות א
כשחוזר הש"ץ
התפלה יהיו הקהל שותקים ומכוונים לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן, ואם אין
תשעה בני אדם מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, וכ"כ בספר עולת
תמיד בשם רבינו יונה ז"ל דאם לא יש עשרה מכוונים הויין ברכה לבטלה, ואם כל אחד יאמר
הרי יש עשרה זולתי, ולא ימצא גם אחד מכוון אלא אדרבא צריך לומר להפך אין עשרה
זולתי, ולכן צריכים החזנים להרים קולם בחזרה מתחלה וע"ס, ולא כאותם שאין
מרימים קול אלא בסוף החתימה בלבד, כי צריך שהציבור ישמעו כל דברי התפלה מתחלה וע"ס
בלתי גרעון, וש"ץ שקולו נמוך ויש אומדנא חזקה דודאי אותם הרחוקים ממנו
שיושבים בסוף בית הכנסת לא ישמעו קולו כראוי צריך הב"ד להעביר אותו, ואותם
שממני ש"ץ שקולו נמוך חטאת הקהל תלויה בצוארם, כי זה אשר קולו נמוך בטבעו,
כאשר יזדמן שיתקלקל קולו באקראי מכמה סיבות המצויים תמיד, הנה זה בודאי לא ישמע
קולו חוץ לד"א:
אות ב
אע"ג דטעם של
החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם דבזה"ז כמעט בטל טעם זה
דהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בע"פ בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי הנה זה
עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה שאינו נותן לב עליה, מאחר דאין מבין כלום, אך
באמת טעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל ע"פ
הסוד ומפורש בספר הכונות דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת
לחש אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה
הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו
בתפילתו מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה
אין אחיזה לקליפות שם לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד, ולפ"ז משני דברים
תוכל להבין מעלת החזרה הא' דאומרים אותה בקול רם, והב' דלא ניתן רשות ליחיד
לחזור התפלה כי אם דוקא לציבור שהם עשרה, לכך אין לבטל חזרה כלל אלא רק בשעת
הדחק שלא נשאר זמן, או שהם עשרה בצמצום וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין
נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל הש"ץ
שלשה ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת נקדישך
ונעריצך, ואחר חתימת אתה קדוש גם הש"ץ יסיים התפלה בלחש, ועיין מנחת אהרן
כלל ט"ז אות נ"ו ע"ש כמנהג הזה יע"ש:
אות ג
קודם הקדושה של נקדישך
וכוין האדם לקיים מ"ע זו שנצטווינו בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל דפרשוהו
בזוה"ק שנתחיבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת נקדישך ונעריצך, וכשיאמר מלא כל
הארץ כבודו, יכוין הארץ על ספירת המלכות שנקראת ארץ, ויכוין לכלול עצמו תוך
המלכות כדי לקבל קדושה מן הקדושה שנמשכת למלכות באומרנו סדר קדושה זו, כי אנחנו
בני המלכות מקבלים הקדושה ע"י אמנו המלכות, וכל זה יכוין באורו מלא כל הארץ
כבודו, וכנז' כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות יע"ש:
אות ד
בהגיע ש"ץ אל
נקדישך צריך האדם לחזור ולפסוע שלשה פסיעות תפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל
בלחש, ויסתום עיניו בכונה גמורה, גם יזהר מאד לכוין רגליו בעת הקדושה
בסוד ורגליהם רגל ישרה, ויאמר עם הש"ץ מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל הקדושה
כולה, אמנם שתי תיבות נקדישת ונעריצך יאמר אותה בק"ר והשאר בלחש, ורק
פסוקים של קק"ק וכו' וברוך וכו' וימלוך וכו' יאמר אותם בקול רם, ובעינים
סגורות, ובדלוג כלפי מעלה וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות,
ודע דאע"ג דהרב מ"ח ז"ל כתב ע"פ הסוד אין דלוג אלא בפסוק
קק"ק וכו' ולא בברוך וימלוך, הנה נהוג כמ"ש הגאון השל"ה ז"ל
לדלג בברור וימלו ג"פ ועיין מנחת אהרן כלל ט"ז אות כ"ט וע"ש
וכן אנחנו נוהגים:
אות ה
כתוב בספר
היכלות אמר הקב"ה אין לי הנאה בעולם אלא בשעה שמקדישים אוי בני ואומרים
קק"ק ועיניהם נשואות למרום ונשואים עצמם למעלה, ופרשתי בס"ד בדרשותי
מ"ש אין הנא"ה בעולם, כלומר ה"א נאה כי באמירת הקדושה ימשך קדושה
למלכות שהיא אות ה"א אחרונה שבשם, וכאשר כתבתי לעיל בשם רבינו האר"י
ז"ל בכונת מלא כל הארץ כבודו: וכתוב בחס"ל באומרו קק"ק ידלג שלשה
דלוגין למעלה בעינים סגורות ונשואות למעלה, ובאמורו ברוך וכו' כורע וזוקף בשם,
ומדלג דלוג א' בעינים נשואות למעלה וכן באומרו ימלוך כורע וזוקף בשם, ומדלג
ועומד שם במקומו ברגלים מכוונות ודבוקות עד שיענה אמן דהאל הקדוש, זהו סדר
הקדושה להקדיש את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל עכ"ל, והנה כריעה וזקיפה הנז'
לא נזכרה בדברי רבינו האר"י ז"ל, ושאלתי את הרה"ג מהר"א מני
נר"ו על מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ בעה"ק ירושלם ת"ו, וכתב
שאין נוהגים בזה אלא אומרים אותם בלא כריעה וזקיפה, והנה פה עירנו ג"כ אין
נוהגים בכריעה וזקיפה אלא עושים דלוג דוקא:
אות ו
הדלוג הוא שידלג עקביו
וגופו כלפי מעלה, ולא ידלג הרבה שיתלוצצו עיו וכנז' בספר ק"ג, ושלשה דלוגין
של קק"ק כל הגבהה בתוספת מעט על חברתה דמעלין בקודש וכנז' באחרונים, ועיין
כף החיים, ואם היחיד שמע קדושה באמצע תפלתו במקום שאינו יכול לענות קדושה, לא
ידלג הדלוגין עם הציבור אפילו בשתיקה, אלא עומד ושותק ומכוין דעתו אל הש"ץ
לשמוע ממנו:
אות ז
יחיד שהיה מתפלל
וכשהגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושת ובא לציון או קדושת יוצר אינו רשאי
לומר עמהם קדוש וכו', לפי שאין הקדושות שוות, וכן אם מתפלל שחרית ושמע קדושה
דמוסף, אינו עונה עמהם כשהגיע למקו קדושה, וכמ"ש הרב פר"ח ז"ל,
ואע"ג דמור"ם ז"ל כתב בזה יענה, שוא"ח עדיף:
אות ח
לא יענו קק"ק אלא
עד שיגמור ש"ץ תיבת ואמר, וכן ברוך עד שיאמר תיבת ואומרים, וכן ימלוך עד
שיאמר לאמר, דהול"ל כמו אמן חטופה אם יקדימנו לענות קודם שיגמור וכנז' בס'
חסידים ובאו דבריו באחרונים ז"ל:
אות ט
יחיד שהיה מתפלל
וכשהגיע למקום קדושה לא שמע נקדישך מן הש"ץ ורק שמע הציבור עונין קק"ק
יענה עמהם עד הסוף ועיין ש"ע הגאון ר"ז ז"ל סי' ק"ט
ס"ה:
אות י
אם גמר אדם תפלתו קודם
שסיים הש"ץ, לא ישיח ואל ילמד אפילו בד"ת בין לחש לחזרה, אלא עומד
ושותק וממתין עד שיתחיל הש"ץ בחזרה, ויכוין דעתו לשמוע החזרה מתחלה
וע"ס, ולא ילמוד בתוך החזרה וכ"ש שלא ישיח, וצריך שיעמוד על רגליו
ע"ס החזרה ולא ישב, ורק זקן או חולה וחלוש המזג
הרבה דקשה לו אם יעמוד אז ישב, ואם יש יחידים מאריכים בתפלתם אין הש"ץ
ממתין עליהם, ודוקא אם מאריכין יותר מדאי, אבל אם אין מאריכין הרבה אלא מתפלין
מלה במלה צריך להמתין עליהם ואם נזדמן דאחד שהוא חכם וגדול והאריך, וראה שהש"ץ
ממתין עליו מותר לעשות ג' פסיעות תכף אחר שיאמר יהיו לרצון הראשון, כדי
שהש"ץ יתחיל בחזרה, ויסיים אלהי נצור ושאר תחנונים שנוהג בהם קודם אומרו
עושה שלום בסוף פסיעותיו:
אות יא
כששומע האדם הזכרת השם
בכל ברכה יאמר ברוך הוא וברוך שמו, ובסוף הברכה יזהר לענות אמן כראוי וכל ברכה
שהיא של שבח כונת האמן הוא ר"ל אמת, דהיינו אמן דשלשה ברכות ראשונות כונתם
אמת, ושאר ברכות של תפלה שיש בהם שבח ושאל יש באמן ב' כונות הוא ר"ל אמת,
וגם ר"ל כן יהיה לרצון וי"א שגם בשתי ברכות של מגן אברהם ומחיה המתים
יכוין בשתים, ורק האל הקדוש הוא ר"ל אמת:
אות יב
לא יענה אמן אחר
שהתחיל הש"ץ בברכה שניה, אלא יענה תכף בסיום הש"ץ את הברכה שאם
הש"ץ מהיר ורץ כצבי שתכף בסיום הברכה התחיל בברכה שאחריה לא יענה אמן,
והעונש על הש"ץ וכנז' באחרונים:
אות יג
לא יענה אמן חטופה
דהיינו קודם שסיים המברך, ולא קטפה כאלו האלף נקודה
בשב"א, וה"ה שלא יאמר אותה בנקוד שור"ק או חול"ם, דא"כ
לא תהיה משמעותו האמנה, וגם לא קטופה דהיינו שמחסר הנו"ן שאינו מוציאה יפה
שתהיה נכרת, וכן לא יאמר אמני כאלו מוסיף יו"ד, ולא יענה אמן יתומה שאינו יודע
איזו ברכה מברך, מיהו אם שמע חתימתה והיינו בא"י מגן אברהם וכן באינך סגי
בהכי לענות אמן, וכל זה הדין באמן יתומה הוא רק בברכה שזה העונה חייב בה שהוא
מתפלל עמהם, אבל אם הוא אינו חייב בה דאינו מתפלל עמהם, כיון דשמע עונים אמן
עונה עמהם ועיין אחרונים ז"ל:
אות יד
העונה אמן לא יגביה
קולו יותר מן המברך, וצריך לשים דעתו על קול המברך, כדי שיענה בקול מדה כנגד
מדה:
אות טו
כשיגיע ש"ץ
למודים שוחין הציבור עמו, ולא ישחו יותר מדאי כי אם הרכנת הראש ואם יחיד עומד
בתפלה ישתוק וישחה בשתיקה עם הציבור כששוחין בתיבת מודים, ויש בני אדם מאבדים
לפי תומם עניית אמן של המחזיר שכינתו לציון מרוב פחיזותם לשחות במודים על כן
ישים האדם לב על זה לענות אמן, ואח"כ ישחה בתיבת מודים:
אות טז
בני אדם שלא היה אצלם
מנין שלם והוכרחו לעמוד להתפלל במקום אחר ביחידות, ובעודם מתפללים נוספו עליהם
בני אדם שגם הם עמדו להתפלל, וכאשר גמרו נמצא אצלם מנין שלם, הנה לדעת
הרדב"ז ז"ל אין יכולים להתפלל חזרה, כיון דהתפללו כל אחד לעצמו ביחיד
פרח מנייהו קדיש וקדושה וחזרה של אותה תפלה ואע"ג דאח"כ נמצאו מחוברים
ועומדים במקום מנין שלם לא מצו להתפלל חזרה וקדושה וקדיש תתקבל, וזה הוא הפך
דברי מרן ז"ל בסי' ס"ט א' וכמ"ש דגול מרבבה
ובסה"ק רב פעלים העליתי אע"ג דאנן אתכא דמרן סמכינן עכ"ז כל כהא
דיש ספק ברכות חוששין לסברת הרדב"ז ודעמיה, מיהו אע"ג דקדיש תתקבל לא
יאמרו, עכ"ז יכולין לומר קדיש יהא שלמא אחר המזמורים, וגם קדיש על ישראל
וברכו שאומרים אחר פטום הקטורת
:
|
