אות א
הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה עובר בל"ת שנאמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, וביטל עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך, ואם לקח האבידה לעצמו על מנת לגזלה ולא להשיבה ביטל מ"ע ועובר בשני לאוין על לא תגזול ולא תוכל להתעלם, ואם חזר בו והשיבה תיקן את הכל:

אות ב
מצא מציאה דבר שאין בו סימן אם דבר זה סתמו שידעו הבעלים מנפילתו מיד כגון מעות מפוזרים הרי אלו שלו, דנתלה לומר ידעו הבעלים קודם שמצאן זה ונתייאשו מפני שאין בהם סימן ולכן אין חייב להכריז, ואפילו נודע לו אח"כ ממי נפלו אינו חייב להחזיר דאמרינן מסתמא נתייאשו הבעלים קודם שמצאן, ורק איכ מידת חסידות להחזיר להם:

אות ג
מצא אבידה שיש בה סימן חייב להכריז בבית הכנסת ויאמר מין המציאה שמצא מה היא, ואם אדם יגיד סימניה יתן לו, אבל אם הוא לא אמן מין המציאה מה היא ובא אדם ואמר מה היא אין זה סימן, כי אם עד שיתן סימנים מובהקים כגון מדה או משקל או מנין וכיוצא:

אות ד
אם מצא מציאה שיש בה סימן במקום שרוב העוברים הם עכו"ם אינו חייב להכריז דתלינן שהיא של עכו"ם והרי זה של מוצאה, ואם בא בעל האבידה ונתברר שהיא שלו כגון שנתן כל סימניה הנה אם זו האבידה היא מדברים שהאדם מרגיש בהם מיד כגון מעות או טבעת או דר שנושאו בחיקו, אינו חייב להחזיר לו דאמרינן ודאי נתייאש קודם שלקח זה האבידה כיון דנפלה במבואות שרובם נכרים:

אות ה
המוצא מעות בחצר חבירו בשעת חופה וכיוצא שיש רבים נכנסים בחצר, אם זו המציאה אין בה סימן זוכה בה המוצאה אע"פ שנודע לו אח"כ דאלו המעות נפלו מן בעה"ב, יען כי בעה"ב ודאי מתייאש, אבל אם מצא דבר שיש בו סימן חייב להכריז כיון שהוא מקום ישראל, בד"א בעת שיש רבים נכנסים בחצר ההוא כגון חופה וכיוצא, אבל בזמן אחר שאין רבים נכנסים אם נכנס אדם לבית חבירו ומצא מעות מפוזרים אע"פ שאין בהם סימן אם ידוע שהם של בעה"ב יחזירם לו דלא מתייאש, וכן אפילו בסתם אמרינן מסתמא דשל בעה"ב הן וחייב ליתנם לבעה"ב, אך אם יודע בבירור שאינם של בעה"ב אלא נפלו מאחרים הרי הם של מוצאן דאין לומר חצירו של אדם קונה לו בכהאי גוונא:
וכן חנויות שבשווקים שמוכרים בהם סחורות או מיני כלים או מיני כסות וכיוצא, שנפלו שם מעות מן הלוקחים הבאים לקנות ומצא אותם המשרת של בעל החנות או אדם אחר הרי הם של מוצאם ואינו זוכה בהם בעל החנות:

אות ו
מצא תרנוגלת במקום שרבו ישראל והכריז לפני כל השכנים ובעלי בתים שבמבוי ולא נמצא לה בעלים, מניחה בביתו י"ב חודש וכל הבצים שיולדת מוכרם או שם אותם בדמים עליו ואחר י"ב חודש מוכר התרנגולת או שם אותה בדמים עליו ויהיו דמי הביצים ודמי התרנגולת מונחים אצלו עד שיבא אליהו זכור לטוב, ואם מצא תרנגול זכר מטפל בו שלשים יום, ואם הוא קטן ביותר שטיפולו קשה יותר מטפל בו שלשה ימים ואח"כ מוכרו, או שם אותו בדמים עליו ויהיו הדמים מונחים אצללו עד שיבא אליהו זכור לטוב:

אות ז
מצא ספרים שיש בהם סימן ה"ז לא יקרא בהם אלא ישמרם כראוי, ואם ירצה למסרם למי שנאמן אצלו לשמרם אתו הרשות בידו, מיהו כל זה באבידה, אבל בפקדון אם אדם הפקיד אצלו דבר אחד אינו רשאי למסרו לאחר לשמרו אצלו, ואם ירצה לילך למקום אחר ואינו רוצה להוליכו עמו משום אחריות או טורח רשאי ליתנו לב"ד והם ימסרוהו לאיש נאמן:

אות ח
אבידת עכו"ם מותרת, אך אם מחזירה כדילקדש ש"ש כדי שיתפארו הנכרים בישראל שהם בעלי אמנה ה"ז משובח, והא דאמרינן מן הדין אבידת העכו"ם מותרת היינו במקום שלא יש חלול השם, אבל במקום שיש חלול השם כגון שנפלה מן העכו"ם במקום רוב ישראל, והעכו"ם ידמה שישראל גנבה ממנו הרי זה חייב להחזיר מן התורה:

אות ט
מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אע"פ שהם גדולים הרי היא שלו מתקנת חז"ל, אבל אם אין בנו סמוך על שלחנו אפילו שההוא קטן ה"ז לעצמו, ואם אחד זן יתום בתוך ביתו אין המציאה של היתום לבעה"ב הזן אותו אלא היא שלו דלא תקנו חז"ל זה אלא לאב, והבת עד שתבגר מציאתה לאביה אע"פ שאינה סמוכה על שלחנו וה"ה מעשה ידיה לאביה וכן האשה מציאתה ומעשה ידיה לבעלה:

אות י
אם נתנו מתנה לבנו ובתו הקטנים הרי הם של האב, ואם הם גדולים הרי היא שלהם:

אות יא
מותר מן הדין לישב חנווני אצל חנווני צורף אצל צורף וכיוצא בזה ואין בזה השגת גבול, וכן להוזיל השער מותר ואין לבעלי אומנתו תרעומת עליו, אך ישראל שעושה מלאכה אצל נכרי אסור לחבירו להוזיל השער כדי שהוא יעשה במקומו:

אות יב
שואל שלא מדעת גזלן הוא, לכך אסור ליקח שום חפץ או ספר מיד בנו של בעה"ב שלא ברשות בעה"ב:

אות יג
כלי אכילה כגון קדרות ומדוכה ומחבת וכיוצא מותר לשאול מאשתו של בעה"ב ואין צריך רשות מן בעה"ב, דאפילו אם מקפיד אין שומעין לו ואשתו משאלת בעל כרחו מפני דמשיאה שם רע בשכונותיה, ואדעתא דהכי נשאת לו שדברים אלו מסורים בידה, אבל שאר חפצים כגון מלבושים של בעה"ב או כסאות ומיטות וכן כלי שתיה של בלו"ר ושאר כלים יקרים צרי לשאול מן בעה"ב וכלים של פרפור"י יש הפרש בזה בין מעט להרבה, וגם דנידון לי חשיבות בעה"ב ועושרו דאין כל בני אדם שוים בד"ז:

אות יד
אם משכן אצלו חבירו חפץ אסור להשתמש בו, דשולח יד בפקדון ה" גזלן, מיהו בעכו"ם יש מתירין להשתמש בו:

אות טו
אם הפקידו אצלו ספרים של תנ"ך כשהוא פותחן לצרכן יש לו רשות לקרות בהם, אבל לא יתחם לכתחלה כדי לקרות בהם, בד"א בתנ"ך אבל ספרים של תורה שבע"פ אסור בכל גוונא, וכשם שאסור ללמוד כן אסור להעתיק מהם אפילו אות אחת, מיהו אם זה הנפקד הוא ת"ח יש מתירים ללמוד ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם דאמרינן מסתמא ע"ד כן הפקידו אצלו, אבל אם יודע בבירור שבעליו מקפיד ה"ז אסור גם הת"ח, מ"מ אם זה הלוה לו מעות על ספרים אלו שהניחם משכון אצלו אפילו ת"ח אסור משום רבית:

אות טז
אם הפקידו אצלו מעות מותר להוציאן לצרכו, לפי דסתם אדם עסקו במו,מ והכל צריכין למעות והיה לו למפקיד לגלות דעתו מעיקרא לצוות לו שלא ישתמש, אבל אם נתנו לו חתומים או קשורים קשר משונה ה"ז גילוי דעת שאין רצונו שישתמש זה בהם, ולכן אסור להשתמש בהם:

אות יז
כל החומד ביתו של חבירו או כליו שאין בדעתו למכרם, והפציר בו בדברים או הרבה עליו רעים עד שמכרם לו הרי זה עובר בלאו דלא תחמוד, ואינו עובר בלאו זה אלא עד שיקח החפץ שחמד, ומשעה שנפתה לבו וחשב איך יקנה החפץ עובר בלאו דלא תתאוה כי אין תאוה אלא בלב, מיהו אם רק נתאוה בלבו שאמר הלואי שיתרצה זה למכור ואקנה ממנו אינו עובר בלאו, אבל אם חשב בלבבו לעשות המצאות של השתדלות והפצרות ה"ז עובר משעה שחשב אופני ההשתדלות וההפצרות, וכל זה להרמב"ם, אבל להראב"ד גם בכה"ג אינו עובר אא"כ חשב ליקח החפץ בעל כרחם של בעלים, אבל אם חושב איך יעשה לרצות הבעלים אינו עובר בלאו וקי"ל כרמב"ם ז"ל, ועיין בסה"ק רב ברכות במערכת הלמ"ד מ"ש בלאוין אלו ועוד כתבתי בסה"ק מקבציאל:

אות יח
אפילו התאוה שיקח החפץ מחבירו במתנה אסור, וכן אפילו התאוה וחמד ספר אחד מספרי הקודש נמי אסור, ועיין בסה"ק רב ברכות מע' הלמ"ד הנז"ל ועוד כתבתי בזה בסה"ק מקבציאל:

אות יט
מצות עשה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו, אחד שכר אדם או בהמה או כלים, ובשכר קרקע אע"ג די"א דאינו עובר משום דכתיב כל אשר בארצך ולא ארצך, מ"מ לדעת הסמ"ג ולדעת רבינו אליעזר ממיץ ז"ל עובר גם בשכירות קרקע, ועוד איכא טעמא אחרינא בזה לאיסורא וכיון שזה הוא איסור תורה יש לחוש לדעת האוסרין ועיין שער משפט וקצות החושן סי' של"ט, וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ועובר בחמשה לאוין ועשה משום בל תעשוק את ריעך, בל תגזול, בל תשוק שכיר עני, בל תלין, ביומו תתן שכרו, ומשום ואל תבא עליו השמש ובמקום שנוהגים שאין הפועלים עושים מלאכה עד הלילה כיון ששקעה עליו חמה עובר משום ביומו תתן שכרו:

אות כ
איזהו זמנו, שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לפני שנתנה תורה לבעה"ב זמן עונה י"ב שעות לבקש מעות לשלם השכירות ואם לא נתנו לו אז עובר בבוקר משום בל תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה זמנו ליתנו כל היום, ואם לא נתנו לו עובר בערב משום ביומו תתן שכרו:

אות כא
שכיר שעות ביום שכלתה פעולתו בחצי היום יש לו תשלום כל אותו היום דהא חלה תשלומים מיד שהשלים מלאכתו, וקרינן עליו ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, וכן שכיר שעות בלילה שכלתה מלאכתו בחצי הלילה, יש לו זמן תשלום כל אותו הלילה וקרינן עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר וכן שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה אם יצא ביום גוה שכירותו כל אותו היום, יאצ בלילה גובה שכירותו כל אותו הלילה, ושכירותו של כובס או כובסת דינה כשכיר שעות:

אות כב
אין בעה"ב עובר משום בל תלין ולא תבא עליו השמש אא"כ תבע השכיר ממנו את שכרו ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות ליתן לו אינו עובר אפילו יש לו מטלטלין הרבה:

אות כג
אמר לשלוחו לשכור לו פועלים ושכר השליח פועלים ואמר להם שכרכם על בעה"ב שניהם אין עוברים, ומ"מ בעה"ב עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב אם הוא מתכוין לדחותם, וגדולי החכמים היו נוהגים לשכור ע"י שליח שיאמר להם שכרכם על בעה"ב כדי שלא יבואו לעבור בלאו אם יהיו טרודים, ומה שאשתו של בעה"ב שוכרת היא בעצמה כגון כובסת וכיוצא אין לה דין שליח וחייבת היא באיסור לאו אם תבעה הכובסת את שכרה והיא יש לה מעות שתתן לה, וכן ה"ה אשת בעה"ב ששוכרת משרתת בבית:

אות כד
מדת חסידות אם אין לאדם מעות לפרוע שכר שכיר יקח בהלואה מאחרים ויקיים מצות שכר שכיר בזמנו, והעיד רבינו מהרח"ו ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שלא היה רוצה להתפלל מנחה עד שיפרע שכר שכיר, ולפעמים אין לו והוא לוה נותן:

אות כה
קבלנות שקבל עליו האומן לעשות מלאכה כולה בכו"כ ולא שככר לימים הרי הוא כשאר שכירות ימים ועובר עליו משעה שנותנה לו, כיצד נתן טליתו לאומן לתקנו בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אפילו אחר שגמרו אינו עובר עליו, אבל אם הביא לו את הטלית ותבע שכרו אפילו בחצי היום חייב זה מיד בתשלומיו, ואם שקעה עליו חמה עובר עליו, וצריכין הנשים להזהר בדבר זה שהוא מצוי אצלם הרבה שדרכן לשכור בגדים הן לתפור הן לארוג הן לשאר מעשה של אומן:

אות כו
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אך מדברי סופרים שמיטת כספים נוהגת בזה"ז בכל מקום אפילו בחו"ל כן פסק מר"ן ז"ל וכ"כ רוב הפוסקים, אך הרז"ה ז"ל ודעמיה כתבו שאינה נוהגת בזה"ז בחו"ל וכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה דעליהם סמכו במדינות שלהם שאין נוהגין דין שמיטה בזה"ז בחו"ל וכתב הגאון אורים ותומים אפילו אם היה האמת שהדין כהרז"ה וסיעתו היה מהראוי לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים וכי מה מאד מזהיר אותנו הנביא בגולה הציבי לך ציונים לעשות זכר למצות ה' שהיו חובה עלינו בהיותינו בא"י וכו'וזהו אם הדין כהרז"ה, אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קימו וקבלו כפשט הגמרא דנוהגת בזה"ז מד"ס, ולדעת הרמב"ן ז"ל נוהגת בזה"ז בחו"ל מן התורה, על כן חייב כל אדם לעשות עכ"פ זכר למצוה זו בפרוזבול, ופירוש פרוזבול הוא פרוז לשון תקנה בול הם עשירים כלומר תקנה לעשירים:
פרוזבול זה הלל הזקן ע"ה תקנו בשביל העשירים שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו', ואכתוב בזה מעשה, גאון אחד יושב בליל פסח על השלחן ובנו היה עשיר וסוחר גדול והיה הבן יושב ואוכל הכורך של מצה ומרור והיה אומר קודם אכילה בהרמת קול כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן וכו' ככוב בסדר הלילה, וא"ל אביו בני תזכור את הלל הזקן גם בערב ר"ה הזאת הבאה לחטו"ל, א,ל אבי וכי אוכלין כורך בער"ה, א"ל בני שנה זו שמיטה היא ואני מזהירך שתעשה פרוזבול כתקנת הלל הזקן עליו השלום זיע"א, על כן כל אדם לא יתרשל בדר זה ונמא הוא מקיים מצות שמיטת כספים, והנה הפרוזבול הוא שאומר שמוסר שטרותיו וחובתיו לב"ד, וענין המסירה הזאת שהם יהיו גובים לו חובותיו ואז לא קרינן ביה לא יגוש אלא הב"ד הם הם הנוגשין, וכיון שביד ב"ד לנגשם ולא הוא אז הוא יכול לקבל חובו מן הלוה אחר השמיטה:
והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלוה לחבירו סך מה עשרה גרוש או פחות או יותר ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול כיון שהלוהו אחר זמן הפרוזבול ואז אחר ר"ה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו משמט אני ולא יקבלם ממנו, ויאכל הלוה ולחדי במעות אלו, והמלוה לחדי במצות שמיטת כספרים שקיים אותה בפועל, ותהילות לאל ית',- הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדא"ד יע"א הדפסתי שטרות של פרוזבול וחלקתי אותם לכמה בני אדם ועשאום, וגם למדתי אותם שיעשו כן להלוות אחר זמןן הפרוזבול סך מה ולקיים המצוה בפועל כאמור לעיל, אשריהם ישראל אוהבי מצות הה' ועושים אותה בשמחה:
וגם אם לוה אדם מחבירו ככרות לחם אפילו ככר אחד נוהג בזה דין שמיטה, על כן טוב שתלוה האשה יום ערב ר"ה ככר או שתים או שלש לחברתה ואחר ר"ה כשתפרע לה תאמר לה משמטת אני והרי זו מקיימת מצוה שמיטה, ועיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות י"ג, וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע"א כי דרשתי דבר זה בעזה"י ברבים אשריהם ישראל: