אות א
כתוב בתורה כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו', והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, וקבלו חז"ל שהוא מ"ע שבכל מקום שה' אלהינו מתהל עמנו דהיינו כשאנחנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת צריך להיות המחנה קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ולא יהי דבר ערוה כנגד פניו של אדם בעת שקורא בתורה או מברך ומתפלל, מפני שעיקר מחנהו של אדם הוא כנגד פניו וצריך שיהיה מחנה זה קדוש ואיסור זה הוא מן התורה, והחכמים הוסיפו שהמקומות אשר שוכן ה' בקרבינו שהם ראשו של אדם ששם המוח ששם המחשבה, ולבו של אדם שהו הכונה, צריך ג"כ שלא יהיו רואין את הערוה בעת שקורא, אלא יהיה הפסק וחציצה בין ראשו ולבו ובין הערוה, לפיכך אם אינו לבוש מכנסיים או אזור נמצא לבו רואה את הערוה ואסור לקרות או לברך ויש מישאוסר בכהאי גוונא גם באשה, ואפילו אם יש לו בגד מפסיק בין לבו ובין הערוה, עכ" אם הערוה מגולה לא יקרא דבעינן שתהיה הערוה מכוסה גם מעיני אחרים, דלא נאמר לא תראה אלא לא יראה, לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו לחלון שלא יראה ערותו אע"פ שכסה לבו בבגד ה"ז אל יקרא מפני שערותו מגולה בבית, אבל אם יושב ערום בכילה שאין בה גובה עשרה טפחים והוציא ראשו חוץ לכילה, וגם כיסה בבגד על ליבו אע"פ שערותו מגולה בכילה ה"ז כמכוסה מפני שאין בה גובה יו"ד טפחים ולא דמילבית שהוא חלוק רשות לעצמו וכיון דנראית הערוה בתוכו אסור ועיין הגאון ר"ז בש"ע:

אות ב
מים אפילו הם צלולין חשיבי כסוי לערוה ובלבד שיוצא ראשו ולבו חוץ למים שלא יהיה לבו עם ערותו תחת מכסה אחד, ואם לבו תוך המים אסור משום לבו רואה את הערוה ואם המים עכורים אין איבריו נראין בהם מותר דחשיבי הפסק בין לבו לערוה ומותר לקרות או לברך בתוכם, והכסוי שמכס בידו אינו חשוב כסוי דהלב והיד גוף אחד הם, עעל כן אם ראשו מגולה דאסור לו לברך בגילוי הראש, לא מהני ליה לכסות ראשו בידיו כדי לברך. מיהו אע"ג דידיו לא חשיבה סוי חשיבה הפסק, לפיכ אם מחבק גופו בזרועותיו חשיב זה הפסק בין לב לערוה ועיין ש"ע לר"ז:

אות ג
אע"ג דשאר איבריו אם רואין את הערוה מותר לקרות מ"מ אם איה מאיבריו נוגע בערותו או בערות חבירו אסור לקרות או לההתפלל, ולכן צריך להזהר שלא יהיה נוגע הגיד בירכותיו בלי הפסק בגד ביניהם, אבל עלל הכיס של הביצים אי לחוש אם נוגע בירכותיו אע"פ גם כנגד הכיס אסור לקורת בלא כסוי משום דלא יראה בך וגו':

אות ד
אם היה לובש המכנסיים לבד דחצי התחתו שלו מכוסה, גם יש פסק בין לבו לערוה ורק חי העליון מגולה שאינו לובש חלוק מותר לקרות ק"ש, אבל להתלל אסור דבתפלה צריך לראות עצמו כעומד לפני המל שצריך לעמוד באימה:

אות ה
אסור לקרות כנגד ערות חבירו ואיסור זה הוא מן התורה, אבל ערות בהמה מותר לקרות כנגדה, וערות עכו"ם ג"כ אסור לקרות כנגדה, ויש אוסרין לקרות כנגד ערות קטן אפילו בן יומו, דלא ההתירו אלא בשעת המילה, ואע"פ דיש מתירין, צרי לחוש לסברת האוסרין, ולא יקרא כנגד ערות קטן אפילו בן יומו וכנז' באחרונים:

אות ו
היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו עד שנעשית מאחוריו או מן הצד מותר לקרות ואע"פ שהוא סמוך לה, כי בערוה בראיה תלה הכתוב דלא אסור אלא ערוה הנראית, מיהו אם הערוה כנגדו ועצם עינו, או שהוא סומא, או בלילה בחשך ואפילה שאין רואה אותה אסור לקרות, דלא נאמר לא תראה אלא אמר לא יראה, ואם רואה את הערוה דרך עששית שבחלון אפילו היא בבית אחר שהוא רשות אחר אסור לקרות, דבראיה תלה הכתוב והרי היא נראית לפניו:

אות ז
מותר להרהר בד"ת כשהוא ערום, ואפילו כנגד ערוה אחרת ג"כ מותר להרהר שנאמר ערות דבר, דיבור אסור הרהור מותר, ומ"מ אסור לשמוע ברכה מחבירו שהוא צריך לצאת בשמיעה זו ידי חובתו, דאיך נאמר שומע כעונה והרי הוא ערום דאינו יכול לענות וכנז' בש"ע לר"ז, ולכן ההולכים לטבילה ומהרהרים איזה כונות בשעת טבילה מותר, ובלבד שלא יוציאו מפיהם איזה פסוק או דבר תורה מאחר שההם ערומים, אבל ודוי יוכל לכתודות שם בעודו ערום במקוה אפילו דהמים צלולים ולבו הוא תוך המים שהוא עם ערותו במכסה אחד:

אות ח
טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות ה"ז ערוה, ואסור לקרות כנגדו ק"ש וכל דבר שבקדושה, ואפילו היא אשתו, אבל הפנים והידים שדרכן להיות מגולין מותר לקרות כנגדן אפילו באשה אחרת, וי"א דלא אמרו טפח באשה ערוה אלא דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה בכל מקום שדרכה לכסות ויש לחוש לדבריהם, ובחס"ל ז"ל נסתפק אם גם בקטנה יש לחוש לטפח מגולהה במקום שדרך לכסות ע"ש, ובסה"ק מקבציאל כתבתי דיש להחמיר גם בקטנה היכא דאפשר, ונשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם אע"פ שדרכם תמיד בכך לא יקרא כנגדם:

אות ט
יש מי שאוסר גם לאשה לקרות או להתפלל כנגד אשה אחרת ערומה, מיהו כל זה דווקא בערומה, אבל כנגד טפח מגולה במקום שדרך לכסותו בפני האנשים, אין בזה איסור לאשה כנגד אשה אחרת:

אות י

אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדהה, אפילו היא אשתו וכ"ש באשה אחרת, וי"א כיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברה זו בשעת הדחק:

אות יא
אע"ג דבאדרא רבא איתא וז"ל קול באשה ערוה, שער באשה ערוה שוק באשה ערוה, רגל באשה ערוה, יד באשה ערוה, ואע"ג דתרין אלין לא שניוה חברנא, תרין אלין יתיר מערוה אינון עכ"ל, הנה עיין לרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י מ"ש בביאור מאמר הנז', ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד דגם לדברי זוה"ק הנז' החלק מן היד ומן הרגל שדרכו להיות מגולה כגון הכף והאצבעות מותר לקרות כנגדם דאין נקרא על זה שם ערוה:

אות יב
שער של אשה שדרכה לכסותו ערוה היא, ואסור לקרות ולההתפלל ולברך כנגדו ואפילו בשער אשתו, ואין חלוק בזה בין אשה כעורה וזקנה וכיוצא, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חו לצמתן בקצת ארצות מותר לקרות כנגדן כיון שדרכן בכך ורגילין בהם, וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן, ובסה"ק מקבציאל העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך, מיהו שם בערי אירופה דרכם של נשים לבוש אנפלאות תמיד ואין נראה אפילו כלל דהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם אע"פ שאשתו אינה נוהגת בכך כי במקומה רכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להזהר שם בזה לחשוב כפות הרגלים כולם ממקומות המכוסים כפי מנהג במקום ההוא ואסור לקרות כנגדן:

אות יג
קול זמר של אשה בין פנויה בן א"א, ואפילו קול זמר של אשתו הוא ערוה ואסור לקרות בד"ת או להתפלל ולברך כששומעו, ואין חילוק בזה בין כעורה או זקנה, ופה עירנו דרך הנשים להיות פועות לתינוק הבוכה בקול ניגון באזניו כדי להשתיקו ולהביא לו השינה, וצריך ליזההר שלא ילמוד בעת שהאשה פועה ומנגנת לתינוק ואפילו היא אשתו, מיהו בת קטנה פחות משש שנים אין לחוש אם פועה ומנגנת לתינוק, ועוד ג"כ דרכם פה עירנו יע"א להביא אצל הכלה בלילה שקודם החופה נשים מנגנות, שאסור לאדם ללמוד בד"ת אם שומעע קולם ואם א"א לו שילך למקום אחר ילמוד ע"י הרהור שמעיין בספר ולא יוצאי בשפתיו כלום דמותר בכה"ג בשעת הדחק, ויש מחמירים אפילו במדברת אם היא מדבר דברים ארוכים של סיפורי מעשיות וכיוצא, אבל דברים קצרים ובפרט שהם לצורך עסק אין לחוש:

אות יד
אסור לקרות מן התורה כל דבר קדושה כנגד הצואה של אדם, ואם היתה מאחוריו או מצידו ירחק ממנה ארבע אמות וקורא ואם לפניו יתרחק מלא עיניו שיתרחק באופן שלא יוכל לראותה, ובלילה ישער כשיעור היום והסומא משער כפי ראיית הפקח, וצדדים שלפניו הרי כם כלפניו, ושלאחריו הרי הם כלאחריו, ואם בצידו ורואה אותה בלא הטיית ראשו לצדדין הרי זה כלפניו, וצריך כמלא עיניו: והא דסגי בארבע אמות, היינו היכא דאין מגיע לו ריח ממנה, אבל אם מגיע לו ריח רע ממנה צריך שיתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואפילו אם ה הקורא יש לו חולי הזכמ"א שאינו מריח, צריך שיתרחק ד' אמות ממקום שכלה הריח לשאר אדם שמריח והשיעור הוא באדם בינוני, כי יש בני אדם שחוש הריח שלהם חזק מאד שמריחים מרחוק יותר:

אות טו
היתה הצואה במקום גבוה עשרה טפחים ורחב ד"ט על ד"ט, הרי זה רושת לעצמו, וכל שאינו מגיע לו ריח רע ממנה מור לקרות אע"פ שרואה אותה, וי"א אפילו הצואה ברשות אחר גבוה עשרה, או מקוף מחיצות, או בבית אחר כל שהוא רואה אותה אסור לקרות, ויש לחוש לדבריהם להחיר בשל ורה, מיהו אם מעצים עיניו או שהוא בלילה, יש להקל אם היא ברשות אחר:

אות טז
ריח רע אינו מועיל לו מחיצה ושינוי רשות, שאפילו ההסחון מונח אחר ג' וד' בתים אם מגיע לו ריח אסור לקרות, ורק מי שיש לו חולי הזכמ"א שאינו מריח כיון דהסרחון אינו בבית שעומד בו מותר לקרות אע"פ דאחרים מריחים, ורק אם היא באותו הבית אז גם בעל חוי הזכמ"א אסור לקרות כל עוד דאחרים העומדים שם מריחים ריח רע, וכן אם היתה צואה בבית והסירו אותה משם, ועדיין יש ריח רע אסור לקרות עד שיכלה הריח, אבל אם הוא בעל חולי שאינו מריח שרי ליה לקרות אחר שהסירו והעבירו הצואה מן הבית:

אות יז
נבילה מוסרחת ועל דבר המוסרח מחמת שנתעפש, וכן אשפה שריחה רע ומים סרוחין שברובות, כל אלו אסור מן התורה לקרות כנגדם, ויתרחק מהם כדין צואת אדם:

אות יח
צואת בהמה חיה ועוף אם יש בהם ריח רע הרי הם כצואת אדם, ואם אין בהם ריח רע מותר לקרות כנגדם, אך רוב צואת בהמה חיה ועוף אין בהם ריח רע, וצואת כלב או חזיר אם נתן בההם עורות מרחיקין מהם כצואת אדם אבל צואת חתול וצואה רכה של חמור ההבא מן הדרך סתמן ריחן רע כצואת אדם, ולכן אפילו אם יזדמן פעם אחת שאין להם ריח רע אפ"ה אסור לקרות כנגדם, ויתרחק מהם כדין צואת אדם, וכן צואת תרנגולים אדוים סתמן ריחן רע וצריך להתרחק מהם כצואת אדם, אבל צואת שאר תרנגולים דינם כצואת שאר עופות, והלול של תרנגולים יש בו סרחון ודינו כצואת אאדם וה"ה לדיר בהמות שריחו רע:

אות יט
מי רגלים של אדם בשעה שמשתין אסור לקרות כנגדן מן התורה אבל לאחר שנפלו לארץ או בכלי אסור מדרבנן, ולכן כיון דאיסורם מדרבנן הקלו בהם ואמרו דאם אחר שהשתין כלי הטיל לתוכו רביעית מים ה"ז מותר לקרות כנגדם, וכן ה"ה אם היה בכלי מעיקרא רביעית מים והשתין בתוכו דמותר, ושיעור ה דרביעית בין אם השתין הרבה בין אם השתין מעט ואפילו טיפה אחת דלא פלוג רבנן, ולכך אם השתין בכלי והריקו ההשתנה במקום אחר, אסור לקרות כנגד אותו כלי אם לא יטיל לתוכו רביעית מים, דאפילו דהורק א"א שלא ישאר בו לחלוח של מי רגלים מעט שהוא טופח ע"מ להטפיח, מיהו רביעית זו לא מהני אלא להשתנה אחת, אבל שתי השתנות צריך להם שתי רעיות, ולשלש צריך שלש וכעז"ה לעולם ואם נבלעה ההשתנה בבגד או בקרקע, ואין בלחלוח טופח ע"מ להטפיח מותר לקרות כנגדם:

אות כ
עביט של מי רגלים שהוא הכלי שמשתינים בו תמיד, וכן גרף של רעי אם הם של חרס או עץ אפילו רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, ואפילו כפאן על פיהם דינן כצואה, ולא מהני הטלת רביעית מים או יותר, אבל של מתכת או זכוכית או חרס מצופה אבר ורחוצים יפה יפה מבחוץ ומבפנים, ואין להם ריח רע מותר לקרות כנגדו ואין צריך להם כפיה על פיהם:

אות כא
אם בשעה שהוא מברך או קורא הרגיש שנתלכלכו המכנסיים שלו בהשתנה שרי, אע"פ שהם טופח ע"מ להטפיח מפני שהם מכוסים בבגד העליון:

אות כב
כל מקום שראוי לסתפק בו אם יש בו צואה או לאו אסור לקרות ק"ש וכל דבר שבקדושה עד שיבדוק המקום ואם אינו יכול לבדוק מפני שהוא בלילה או סיבה אחרת ה"ז אסור לקרות דהוי ספק תורה בד"א בצואה שאיסורה הוא מן התורה, אבל מי רגלים מותר, דאין איסורן מן התורה אלא ככנגד עמוד של קלוח, לכן אם הם בתוך כלי ואינו יודע עם הם השתנה או שאר מים, כיון דאינו יכול לבדוק ה"ז קורא מספק, דזה הוי ספיקא דרבנן ולא אסרו אלא בודאן ולא בסקן, ואם מצא צואה באיה מקום ואינו יודע אם היא של אדם או של כלבים, תולין במצוי דאם מצויין באותו מקום תינוקות יותר מכלבים תוליןן בתינוקות. ואסור, ואם מצויים כלבים יותר תולין בכלבים: ואם קרא ק"ש או התפלל במקום שאין ראוי להסתק בו שיש בו צואה, ואח"כ מצא בו אין צריך לחזור ולהתפלל, אבל חור וקורא ק"ש בלא ברכות, אבל אם קרא ק"ש או ההתפלל במקום שראוי להסתפק בו בצואה, והוא לא בדק מתחהל ואח"כ מצא שם צואה צריך לחזור ולהתפלל וע"ז נאמר זבח רשעים תועבה, וכ"ש אם ידע שיש צואה וקרא והתפלל במזיד, בד"א בצואה אבל במי רגלים אפילו קרא ק"ש והתפלל במקום שראוי להסתפק בהם ואח"כ נמצא שם, אין צריך לחזור לקרות ואיל ואין איסורן אלא מדברי סופרים וצריך להשגיח היטב בעניינים כאלה כל אדם בחצרותיו וטירותיו במקום שדרך הקטנים לטנף בו, גם פה עירנו על שפת הנהר חדקל הן תוך העיר הן חוץ לעיר, שכיח ומצוי שם צואת אדם מן עוברים ושבים ובפרט שפת הנהר שלפני הכרמים, דכל אותם בעלי הכרמים דרכם לפנות על שפת הנהר, דאין לאדם להתפלל על שפת הנהר עד שידוק, וכן צריך להשגיח כשהולך ברחובות ומבואות שבעיר שלא לדבר בד"ת עם חבירו עד שיראה אם המקום נקי, כי פה עירנו יש כמה בני אדם עובירם ושבים שעושם צרכיהם בלילה בתוך המבואות ורחובות של העיר, ולפעמים גם יום עושי כי אין איש שם על לב לדבר זהה פה עירנו, ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בזהה"ל איסור הזכרת דברי תורה במבואות המטונפות גורם להכניס קודש בחול עכ"ל, ועי' בשעער מאמרי רשב"י ד' ס"ב ע"ג:

אות כג
קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, אפילו שאינו יכול לאכלו אלא ע"י בישול כגון דייסא וכיוצא, הרי בני מעים שלו בודאי מסרחין כל מיני מאכל שיאכל, וצריך להתרחק מצואתו ככמו צואת גדול, וכל ה מן דין אבל לכתחלה טוב להתרחק אילו מצואת קטן בן יומו וכן נוהגים:

אות כד
צואה אפילו יבשה ואין בהה ריח אסור לקרות כנגדהה אבל יבשהה כ"כ עעד שתתפרך ע"י גלילה הויא כעפר, ומותר לקרות כנגדה אם ההגיע יובש שלה לשיעור זה, ואם לא תתפרך ע"י גלילה אלא רק תשבר לשתים לא מהני לקרות כנגדה:

אות כה
בית הכסא שמוקף מחיצות, ויש לו פתח, ועשוי בחפירה שההרעי יוררד לתוך החפירה ונופל למטה בשפולי המדרון, אע"פ שעושים השתנה על קרקע בית הכסא מותר לקרות כנגד אותו בית הכסא אם הפתח סגור, ולכן צריך לההר שלא להושיב הילדים על קרקע בית הכסא מפני הפחד שמפחדים לישב על פי החפירה, דא"כ הו"ל בית הכסא שאין בו חפירה, דאז עפילו יש בו מחיצות והפתח סגור אסור לקרות כנגדו, כי נידון כל הבית הכסא כדין גרף של רעי. ואם מפחדים הילדים יניחו להם גרף של רעי בתוך בית הכסא שיעשו צרכיהם בו, דם יש להזהר לפעמים שהגומא תתמלא צואה מחמת שנפל בה אבן גדולה ונסתמה, ואז הצואה מגעת עד שפת החפירה בשטח קרקע בית הכסא, דאין לקרות כנגד אותו בית הכסא עד שיתקנו אותה, גם לפעמים יש אבן מונחת בסוף שפת החפירה אחורי ישיבתו של אדם, וזו על הרוב מונח עליה צואה מחמת היושים שאינם יושבים היטב, צריך שישימו לב על זאת שלא ינחו כך, דא"כ אין קורין כנגד אותו בית ההכסא עפילו הפתח סגור ועיין חס"ל סי' פ"ג אות ב':

אות כו
ריח רע דאין לו עיקר כגון שיצא ממנו רוח מלמטה, אע"פ דמותר מן התורה גזרו חז"ל עליו משום ריח שיש לו עיקר, ולכן אסור בד"ת ובק"ש ותפלה וברכות עד שיכלה הריח ממנו, בד"א אם הרוח יצא ממנו, אבל אם יצא מחבירו מותר בד"ת דלא גזרו חכמים בה מפני ביטול בית המדרש דא"א להם להזהר בכך, אבל בק"ש ותפלה וברכות גזרו אפילו ברוח היוצא מחבירו, שימתין עד שיכלה הריח רע:

אות כז
כל סרחון וריח רע שהוא מחמת עיפוש דינו כצואה, אבל דבר שריחו רע לבני אדם לאו מחמת עיפוש אלא ברייתו כך כגון נפט, וכן מה שקורין בערבי קי"ר, אע"ג דריחן קשה אין להם דין צואה ואין צריך להתרחק מןם, וכן ה"ה בכל מיני עשבים שריחן רע מכח טבען וברייתם, לית לן בה:

אות כח
אם בא להם ריח רע מבית הכסא או מבית אחר בעת לימודם בד"ת, או בעת שמתללים, מותר להשליך בלויי סחבות שרוים כדי שיעלה עשנים ויתבטל הריח רע שלא ירגישו בו, או ישליכו מי ורדים שיש להם ריח טוב וכנז' באחרונים ז"ל: