הפסקות חשמל בבית
שאלה:

1) בשבת האחרונה היתה הפסקת חשמל באמצע הלילה. האם כעובד הישוב מותר לי להתקשר לחברת החשמל וליידע אותם?

2) כתושב הישוב, האם מותר לי להשתמש בחשמל, פלטה, תנור חימום, תאורה כאשר החשמל חוזר?

3) האם מותר לנתק או לחבר מכשיר חשמלי בעת ההפסקה?

תשובה:
1) בדרך כלל, חברת החשמל מזהה על מסכי המחשב שיש תקלה, והיא פועלת לתיקון, גם בשבת. לעיתים, כאשר יש תקלה נדירה או מקומית, התקלה אינה מזוהה על ידם.
לכן: אם רואים שיש נסיונות לחבר את המערכת, למשל, הבזק לשניה, ושוב הפסקה, ברור שהדבר ידוע ואין להתקשר. אם תוך חצי שעה לא רואים תגובה או נסיון לתקן, האחראי על כך בישוב, צריך להתקשר וליידע.

2) כל ציבור, יש בו צורך חיוני לחשמל. כיום אנו תלויים כמעט לחלוטין בחסדי אספקת החשמל. יש תינוקות או מבוגרים או חולים, אשר מופעלים בביתם מכשירי חשמל חיוניים לבריאותם. לכן, כל הפסקת חשמל יש בה חשש פיקוח נפש, ממילא מותר לעובדי החברה לתקן את התקלה. מבחינתנו, כתושבים, זה מוגדר: "השוחט לחולה בשבת" (סימן שיח,ב) והדין: מותר לבריא. כלומר, מותר ליהנות מהחשמל.
גם תבשילים אשר עמדו על הפלטה, והצטננו בהפסקה, מותר ליהנות מהם אח"כ כשהתחממו.
יוצא דופן, מיחם חשמלי או מרק אשר הצטננו (כלומר, תבשיל לח בלבד). בהם, יש להחמיר ולא להשתמש אם התחממו מחדש. בעת דחק, קור וכד', גם בזה אפשר לסמוך על המקילים.

3) בעת ההפסקה ודאי מותר לנתק מכשיר חשמלי, כדי שלא ידלק. מי שדרוש לו עוד תנור וכד', יכול אפילו לתקוע בשקע, או להדליקו בעת ההפסקה, מאחר שלא ברור שהחשמל יחזור בכלל (וכבר היה לפני מספר חודשים ששכונה שלימה היתה מנותקת כל השבת). אם חזר החשמל, התנור מותר בשימוש.

שאלה:
יש לנו בן כבן 15 , מתבגר. הוא נוטה להשמנת יתר וזה גם מזיק לו מבחינה רפואית. קיבלנו עבורו דיאטה במזון, והוא נדרש גם לעשות הליכה מידי יום, למרות המאמצים שלנו, הוא מנשנש המון (בין סעודה בריאה לזו שאחריה). הוא עושה טובה ויוצא לסיבוב של 5 דקות במקום חצי שעה הליכה. אנו מרגישים חסרי אונים. כמה לרדוף אחריו?

תשובה:
תהליך הגידול של ילד מתחיל ממצב בו הוא תלוי לחלוטין בטיפול ודאגה של ההורים. תינוק ללא הורים אינו יכול לשרוד. עם הגידול הולך הילד ומשתחרר מתלות בהוריו. הוא לומד ללכת, לאכול בעצמו, להתלבש וכד'. לפי הדרכת חכמים, ילד בן שש יכול לדאוג לעצמו לכל צרכיו. למשל, אם אין לו כסף, שהרי עדיין אינו משתכר, ילך ויחזר על הפתחים ויתקיים מצדקה. אנו כהורים אולי מזדעזעים מהמחשבה שילדינו יקבצו נדבות, אבל זה גורם לכך, שכל מה שהורים נותנים לילד אחרי גיל שש, נחשב להם כחלק מהצדקה בה הם חייבים.

הכוונה הכללית של דברי חכמים היא, לשים לב לכך שהילד הולך ונעשה עצמאי יותר ויותר. בגיל 13 , (או 12 לבת) הילד כבר גדול ובודאי יכול וצריך לקבל החלטות בעצמו. אמנם, אנו רואים שרוב הילדים עדיין לא בשלים לכך. ואכן, חכמים נותנים לנו פתח, שעד גיל 20 הקב"ה לא מעניש (לעומת בית דין של ישראל, שדן נער מבן 13 ומעלה כגדול). אם כן, גיל 15 הוא תקופת מעבר, אשר במהלכה הנער הופך לבוגר, ובגיל 20 מוטלת עליו אחריות הן כלפי בית דין של מטה והן כלפי בית דין של מעלה.

אתם כהורים טובים, מרגישים שעדיין אי אפשר להעביר אליו את האחריות לטיפול בהשמנתו. אבל ככל שתסירו אתם אחריות ממנו, ותבהירו לו שהוא בלבד יכול להיות אחראי על עצמו, כן הוא יקדים ליטול את האחריות.
בחשבון פשוט, הרי בעוד מספר שנים ודאי לא תוכלו לעקוב ולרדוף אחריו ולהשגיח על מה שהוא אוכל או עושה. אם כן, הקדימו את היחס אליו כבר לעכשיו, הבהירו לו מה וכיצד הוא צריך לנהוג בסוגית האכילה וההליכה, וצאו אתם מהתמונה. אם יבקש שאמא תכין לו אוכל מיוחד, אמא תיענה לבקשתו. אך אם תראה שהמזון המיוחד נזרק מפני שהוא אוכל מזון אחר, תחדל להכין לו.

תוך פרק זמן, קצר או ארוך, תראו שינוי לטובה בהתנהגותו.

שאלה:
במשפחתנו מקובל שהילדים יודעים לשמור על רכוש המשפחה. הם מחונכים לא לשפוך דברים על הספה, לאכול רק במטבח ולא בכל רחבי הבית. יש לנו ידידים שמידי פעם באים לביקור והם נוהגים ממש הפוך מאיתנו: הילדים שופכים, מלכלכים, וגם שוברים חפצים, כשההורים לא מגיבים ואפילו מחייכים. זה מאוד מפריע לנו ומעיב על הידידות. יש מה לעשות?

תשובה:
בראשונה, אני חייב להתיחס לתופעה, של הורים שאינם מקפידים על ממון אחרים. חכמים מספרים שפעם היתה גניבה בבית המדרש, וכאשר הרב ראה מישהוא מנגב ידיו בבגדו של חבירו, אמר מיד שהוא הגנב, ואכן נמצאה הגניבה בידו.
כלומר: מי שאינו מקפיד שלא לפגוע פגיעה קלה בממון חבירו, נסחף מכאן בקלות לגניבה. הורים שלא אכפת להם כאשר ילדיהם מזיקים לאחרים, סופם שימצאו חלילה את ילדיהם נכשלים בגניבה. הורים היודעים שיש להם ילדים "היפרים"
והם אינם מסוגלים לשלוט עליהם, יתארחו עמהם רק במקומות שיש בהם ריהוט פשוט שאין אפשרות להזיק לו. ואם לא, יתכבדו וישבו בביתם עד שישלטו על ילדיהם.

ולשאלתכם: שלש אפשרויות בפניכם:
האחת, להמשיך ולסבול כדי שלא לפגוע בידידות.
השניה, להודיע להם שיפסיקו לבוא, הואיל ואינכם מעונינים בקשר עמהם.
והשלישית, לעשות אותם מודעים למצבם, ולסייע להם לתקן.

אם תחליטו לנקוט בדרך הראשונה או השניה, הדבר מסור לכם ותפעלו בהתאם.
אם תחליטו לבחור בדרך השלישית, כיתבו להם מכתב, בו סיכום הנזקים מהביקור האחרון. המכתב צריך להכתב לא בנוסח של התקפה, וגם לא בנוסח מתנצל ומבקש סליחה, אלא כהצגת העובדות. כיתבו להם שאתם שמחים להמשך הידידות אך אתם מצפים שהיא לא תגרום לנזקים.
אני מאמין שמכתב כזה יביא את ההורים למודעות עצמית ולבחינה מחודשת של דרכם החינוכית.

שאלה:
אני מחפש מקום לחגוג בר מצוה לבנינו. האם מותר לעשות סעודה בבית כנסת?

תשובה:
למדנו בשו"ע סימן קנא, א: בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה , ואין אוכלין ושותין בהם וכו'. ותלמידי חכמים מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק.
בספר "שדי חמד " ) חלק ו , עמ' 303 ( כותב ששמע שיש מנהג לאכול ולשתות בבית כנסת , אבל אין יסוד למנהג זה , ורק במקום בו יושבים ולומדים בקביעות במשך כל היום, אפשר להתיר, מפני ביטול בית המדרש.
כלומר, טוב יותר שיאכלו וישתו שם ולא יצטרכו לבטל זמנם כדי ללכת לאכול במקום אחר , שהרי "לא ניתנה התורה למלאכי השרת". אם כן, חייבים לאכול. אבל רק במקום שיש ביטול זמן הלימוד התירו לאכול ולשתות.
הוא מוסיף וכותב, שגם אם עשו תנאי בעת בניית בית הכנסת , שאפשר יהיה להשתמש בו גם לאכילה ושתיה . אין התנאי מועיל. ואפילו לדברי הסוברים שתנאי מועיל, אין זאת אלא בבתי כנסיות שבחוץ לארץ, שכל בנייתם שם היא "על תנאי", מפני שהם עתידים להיעקר ולהקבע בארץ ישראל. אבל בבתי כנסת שבארץ ישראל ודאי לא מועיל תנאי.
ההיתר היחיד המובא בסימן קנא סעיף ד ' הוא, לאכול שם "סעודת מצוה ". ומגדיר המגן אברהם , שמדובר על סעודת צנועה של "פת וקיטנית " כלומר, תבשיל פשוט שאוכלים עימו פת . אבל סעודת מצוה שיש בה שכרות או קלות ראש , אסורה. "ואפילו סעודת יתום ויתומה או סיום מסכת" אסורים, אלא אם טועמים רק פת וקיטנית.
בערוך השלחן )קנא, סעיף ו'( כותב שרק סעודת מצוה הנוגעת לתורה , מותר לעשות, בסעודה קטנה. אבל ברית מילה או פדיון הבן, שאין לכך שייכות לתלמוד תורה, אפילו סעודה קטנה אסורה.
אם כן, רואים אנו, שהפוסקים מוחים נגד מנהג שהיה נפוץ לעשות סעודות בבית הכנסת, וכותבים שצריך להמנע מכך. ראוי להקפיד על הדבר ולעשות סעודה באולם מיוחד לכך.

שאלה:
לפעמים ילדי השכנים גורמים לנו נזקים. נזק פח לרכב שלנו או שבירת חפצים העומדים ליד הבית, תוך כדי משחק בכדור. מה מותר לנו לתבוע מהשכנים, אם בכלל יש לנו זכות כזאת?

תשובה:
חכמים אומרים: "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה" (ב"ק פז,א, במשנה). כלומר: ילד קטן, פחות מגיל מצוות שהזיק, פטור מלשלם. אבל אם הזיקו לו, חייבים לשלם את מלוא הנזק. וכך פוסק השו"ע בחשן משפט סימן תכד,ח.
אולם, הפוסקים מבדילים בין ילד קטן שגרם נזק, לבין קטן שלקח לעצמו חפצים או כסף והשתמש בהם. בחשן משפט סימן שמט, ג, נפסק, שאם קטן גנב דבר מה, חייבים בית דין לדאוג שהגניבה תחזור לבעליה.
סיפור מענין מובא בפוסקים (פתחי תשובה, חשן משפט, שמט, אות ב) על ילד קטן שנשלח ע"י הוריו למחסן יין, כדי להביא משקה לחתונה. ההורים ציידו אותו גם בכסף לתשלום עבור היין. הילד מצא את המחסן פתוח ולקח ממנו יין רב, בלי לשלם. חלק מהיין נשפך לו בדרך וחלק הוא הביא לחתונה ושתו אותו.
כאשר גדל הילד, תבעו בעל המחסן ודרש ממנו לשלם עבור כל היין שלקח. מסקנת הפוסקים היא לחייב אותו לשלם עבור היין ששתו אותו בחתונה. מפני שכל מקום שקטן גנב ומישהוא נהנה מכך, חובתו לשלם כאשר נעשה גדול.
אם כן, במקרה שלכם, שמדובר רק בנזק, שאיש לא נהנה ממנו, אי אפשר לחייב את הילד לשלם, גם כאשר יהיה בר מצוה.
גם ההורים פטורים מלשלם, מפני שאין להם חובה להשגיח בכל רגע שלא יזיק בנם. עם זאת, בהלכות שבת (אורח חיים, שמג) נאמר שהורים חייבים לחנך את בנם. ואם הוא מתרגל לגנוב או להזיק, כותב על כך המשנה ברורה (ס"ק, ט): "ראוי לבית דין להכותו, שלא יתרגל לכך".
אם כן, אתם יכולים בהחלט לפנות להורים ולדרוש מהם שיטילו עונש על הילד המזיק לכם. אם לא יענו לכם, הנכם רשאים לתבוע את ההורים בדין תורה, ובית הדין יחייבם לשים לו גבולות.
בנוסף, כותב המשנה ברורה בשם כמה פוסקים שאע"פ שהקטן פטור על הנזקים שגרם, לפנים משורת הדין כאשר יגדל, הוא חייב לשלם את הנזקים שעשה.

א. השבוע זכינו לקלוט את המשפחה ה- 300 לישוב!!!! ברוך ה' אנו זוכים בשנים האחרונות לקליטה ברוכה של כ- 30 משפחות בשנה. אנו מודים לכל השותפים הפועלים לקליטת המשפחות בצורה הטובה ביותר.

ב. בעז"ה במוצאי שבת פרשת "וארא" יתקיים כמידי שנה ערב למשפחות שנקלטו בישוב בשנה האחרונה- מחכים לראות את כולם!

חורף טוב מלא גשמי ברכה, וועדת קליטה.

שאלה:
לפני כשבוע החניתי את רכבי בצד הדרך. מאחורי חנה עוד רכב. בשעות הערב, פגע רכב שכור ברכב שמאחורי, וגרם לאובדן הרכב (טוטל).
אותו רכב חונה נדחף קדימה, ופגע ברכבי וגרם לי נזק של כ- 8,000 ש"ח.
הבחור שנהג ברכב השכור היה מתחת לגיל המותר, ולכן אינו מבוטח בביטוח מקיף. הוא ביקש שאתבע את הביטוח/ חברת ההשכרה. לשם כך אני צריך להביא עדים שיעידו, שמבוגר נהג ברכב השכור. כך, תשלם חברת הביטוח את הנזק. האם מותר לי?

תשובה:
נהיגה שלא כחוק, ללא ביטוח, איננה רק עבירה פלילית אלא גם עבירה המסכנת רבים אחרים. הביטוח אינו מונע תאונות, אך לפחות מבטיח שאם מישהוא יפגע, הוא יקבל פיצוי כלכלי ותמיכה שתאפשר לו להתגבר על הנזק. אדם הנוהג ללא ביטוח, עלול לגרום לנזק אדיר, שהוא כאדם פרטי לא יוכל לשאת בו.
הנה, לפנינו בחור צעיר, שלפי דבריך הוא פחות מגיל 24 , שזה הגיל בו תופס הביטוח. שתי רעות הוא מבקש ממך: האחת, שתעיד אתה ואחרים עדות שקר, ותאמר שמישהוא אחר נהג ברכב השכור. והשניה, שתסייע לו להטיל את חובו על הביטוח, ולפטור אותו.
כמו כן, מבחינה חינוכית, יש כאן נזק רב. שהרי אותו בחור צעיר יאמר לעצמו: הנה, נסעתי ללא ביטוח, אך בסוף
"הסתדרתי". זה מעודד לעבור פעם נוספת. לכן, אסור לך באיסור חמור להיענות לבקשתו.
חובתך לתבוע ממנו את מלוא התשלום על הנזק שנגרם לך.
יש אנשים הלומדים דרך הכיס, ובעז"ה יהא זה לימוד לאותו בחור צעיר.
בנוסף, אם חברת הביטוח תפתח בחקירה ותגיע אליך לגבות עדות, כדאי שתתייעץ עם תלמיד חכם כיצד להשיב להם.

שאלה:
האם מותר להשתמש בשמן זית של שנת השמיטה להדלקת נרות חנוכה?

תשובה:
שמן זית הקדוש בקדושת שביעית מותר בכל השימושים הרגילים, לאכילה, לבישול, לאפיה, לסיכה ואף להדלקת נרות ביום רגיל, או הדלקת נרות שבת.

בכל המקרים הללו, האדם המדליק נהנה מהשמן, במגוון ההנאות המקובלות.
אולם, נרות חנוכה הרי אסור ליהנות מהם. "הנרות הללו קדש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
לכן, יש בין הפוסקים הכותבים שאסור להדליק נר חנוכה משמן זית של שביעית.
אולם, אחרים כותבים שמותר להדליק, מפני שגם פרסומי ניסא היא הנאה, וכמו שמותר לאדם להדליק נרות בפתח חנותו, כדי לפרסם את החנות, ומותר לו להשתמש לשם כך בשמן של שביעית, פרסומי ניסא אינם גרועים יותר מפרסום מסחרי.

לכן, הרב שלמה אוירבך זצ"ל (בספרו מנחת שלמה סימן מב') מתיר להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית.
למעשה: מי שרוצה, רשאי להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית. והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה.

שאלה:
אני מורה בחט"ב. לאחרונה קיימתי מבחן בכתה, והציונים שנתתי היו גבוהים מאד. בדקתי את הנושא, והתברר לי שהבנות קיבלו את טופס המבחן, יום קודם, וכולם, או כמעט כולם, התכוננו על השאלות האלה.
החלטתי להוריד ציון אחד לכלם. שתי בנות באו אלי כועסות ואמרו שהן לא ראו את המבחן לפני כן, והן דורשות את מלא הציון. אני במבוכה.

תשובה:
לכתחילה, כאשר מורה מגלה שהמבחן חולק לתלמידים לפני המועד, התגובה הנכונה היא, לאסוף את הכתה, ולשוחח.
- לא לפתוח בצעקות ובכעס
- לא להתחיל בהטפות מוסר
השיחה צריכה להיות נעימה, עם הבעת צער מצד המורה, על כך שתלמידות נוקטות בשיטות פסולות.
דווקא בעת כזאת צריך לשוחח על כך, שהציון אינו הכל
בחיים. יש חיים לפני המבחן והציון, ויש חיים אחריו,
בלי תלות בשאלה מהו גובה הציון.
יושר, אמת, הנם נכסים לכל החיים. וכאן, כאשר
משיגים את המבחן ביום שלפני ומקבלים ציון טוב,
מחליפים ערך חשוב, בדבר שהוא חשוב נקודתית, אבל
אינו ערך מוחלט.
לאחר שיחה כזאת, צריכה המחנכת לבקש מהכיתה
לקיים דיון פנימי, ולהחליט, מה להמליץ לה לעשות עם
הציונים הללו.
המורה יכולה להציע כמה הצעות. למשל:
1. לבטל את כל הציונים ולעשות מבחן חוזר.
2. כל תלמידה תכתוב למורה, לפי האמת, מהו הציון
המגיע לה.
המורה צריכה להוסיף, שכל הצעה אחרת אפשר לשקול.
העיקר, שהכתה תחליט, ותודיע למורה, מהי ההמלצה
(המורה יכולה לקבל או לא לקבל את ההמלצה).
ע"י כך, המורה והכתה מתייצבות מצד אחד, לא אחד
נגד השני. וכל המתחים נמנעים, מועברים מסרים
חיוביים לכתה וכו'.

שאלה:
אנו מורים בבי"ס תורני. אחד הנושאים הקשים להתמודדות זה עם נושא התפילה. תלמידים מאחרים או שאינם מגיעים. האם לנקוט בעונשים, או בשיחות, אולי כלל לתפילה. וגם כאשר הם מתפללים, הם "עושים טובה" רק כדי לסמן ללמוד על התפילה בדרך אחרת?

תשובה:
סוגיית התפילה היא בעיה כאובה כבר מזמן הגמרא,
כפי שדרשו חכמים (ברכות ו,ב) "כרום זלות לבני אדם".
דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים
בהם. ומפרש רש"י, כגון תפילה העולה למעלה. הבעיה
אצל תלמידים אינה רק בעיה שלהם, אלא של
המבוגרים, אולי גם ההורים שגם הם לפעמים באים
, ממילא הדברים מוקרנים על לתפילה כדי לסמן
הבנים.
ללמוד הלכות תפילה, זה דבר נצרך תמיד ולא רק למי
שנעדר מהתפילה. ככלל, ענישה בדבר זה אינה יעילה,
מפני שהילד, הנער, לא ילמד מכך להתפלל כראוי אלא
אולי נצליח "לאלף" אותו להגיע לתפילה. אך ברגע שלא
יהא חייב, יחדל מכך.
לכן, נראה שהדרך הנכונה היא, כאמור, לקחת סדר
קבוע ללימוד הלכות תפילה. אולי אפילו להתחיל
ברמב"ם, שהוא בהיר וצלול. ומתוך כך להגיע
להשוואות, ע"י פוסקים כמו חיי אדם לאשכנזים, בן
איש חי לספרדים וכד'. כל גיל לפי ענינו ודרגתו.
בנוסף, במקום להעניש, לנקוט בצעד הפוך: לתת בונוס
למי שמגיע בזמן לתפילה, אם ע"י תוספת בציון
במקצועות הקדש או משהו דומה.
הבונוס כוונתו להבהיר לתלמיד עד כמה המורה מייחס
חשיבות לתפילה, וע"י כך יש מסר ברור, תשדיר: תפילה
היא דבר חשוב מאד! עד כדי כך שהמורה מוכן להוסיף
ציון על תפילה ראויה.
תלמידים יתפללו טוב יותר אם ירגישו שהמורים
אוהבים אותם, ומתוך כך מלמדים אותם להתפלל. לשון
חכמים: "תפילה רחמי נינהו". כלומר: תפילה היא
בקשת רחמים. אבל למילה רחמים בארמית יש פירוש
נוסף והוא: אהבה. לכן, צריך להתפלל באהבה וגם כך
ללמד את התלמידים. מותר למורה להעיר לתלמיד
מדוע לא בא לתפילה. אבל ההערה, באהבה.
חותני, הרב שלמה בורשטין זצ"ל הקים את ישיבת בני
עקיבא בחדרה. פעם, ביום חורף, מחו התלמידים על כך
שחדריהם נוטפים מים, עזבו את הכיתות והלכו לטייל
על שפת הים. כאשר חזרו אחה"צ, המתין להם ראש
הישיבה. הם ציפו לשמוע ממנו רעמים וברקים. במקום
זאת, הוא קיבל אותם בדמעות, ואמר להם: תלמידים
יקרים, למה לא קראתם לי. הייתי בא אתכם, ולפחות
היינו לומדים יחד. זיכרון זה של תגובה אוהבת, נחרט
בלב התלמידים, והם לומדים לעשות רק טוב.

שאלה:
יש לנו בן בגן חובה ובשנה הבאה יעלה לכתה א'.
באזור שלנו יש שני בתי ספר: בי"ס ממלכתי דתי רגיל עם תגבור תורני, ויש גם תלמוד תורה בשיטת זילברמן. מצד אחד
אנו מאוד רוצים חינוך תורני לאהבת תורה וליראת שמים. מאידך, ראינו שבתלמוד תורה לומדים הרבה בע"פ, לשנן הכל.
אבל לא לומדים לחשוב, להתמודד עם בעיה ולפתור אותה, דבר שכן קיים בביה"ס הרגיל. בנוסף, חשוב לנו שילדנו ילמד
גם מקצועות חול. אבל יש לנו גם בעיה עם בית הספר, בגלל החברים הבאים מכל מיני משפחות ואנו חוששים שבננו
יושפע מהם. מה ההמלצה, לאן לשלוח אותו?

תשובה:
כל מה שהעליתם בשאלתכם הוא בבחינת "שאלת חכם
חצי תשובה". אכן, יש נושאים בהם תלמוד תורה עדיף
על בית ספר, ויש נושאים בהם בי"ס עדיף. תלמוד תורה
בשיטת זילברמן, יש בו יתרון בכך שכל ילד יכול
להשתלב בלימוד. דווקא בגלל השינון המרובה, כל
הילדים מוצאים מקום ויכולים להיות שמחים. השמחה
הבאה מההנאה שילד מרגיש שהוא יודע על פה ספרי
תנ"ך או משניות, גורמת להאהיב עליו את התורה. קניין
של אהבת תורה הוא נכס לכל החיים.
מאידך, תלמוד תורה מתוך שינון בנוי על מכנה משותף
נמוך, יחסית, מפני שאינו מחייב חשיבה לעומק. לכן
כאמור, כל ילד יכול להשתלב ולהרגיש שמח. אבל
ילדים בעלי כשרון, יכולים להרגיש לא מנוצלים, מפני
שהם יכולים להעמיק יותר בתוכן של הדברים.
ביחס לבית ספר ממ"ד תורני, אכן החברה שם מגוונת
יותר ויש חשש מהתחברות עם ילדים שישפיעו באופן
לא חיובי. ככלל, החברה החילונית וגם הדתית
מתמודדת כיום עם בעיית האלכוהול, נגע ההולך
ומתפשט גם בכיתות נמוכות יחסית. כיום יש מסיבות
אלכוהול של ילדים בכתות ז', בעיקר במגזר החילוני.
אבל גם במגזר הדתי יש בגיל תיכון. לפני זמן קצר
נזקקה לאשפוז נערה דתית בכתה י' בשל צריכת יתר של
אלכוהול.
אמנם אתם מדברים על ילד שיעלה לכתה א', אבל הוא
ימשיך גם בכיתות הגבוהות יותר, וכאן, יש לבחון האם
קיימת סכנה בגיל הבוגר יותר.
הכוח היחיד היכול לעמוד בפני השפעות מבחוץ הוא כח
אהבה בתוך הבית. אתם כהורים, כדאי שתבחנו את
ההתנהלות המשפחתית שלכם האם האוירה בבית היא
אוירה של אהבה לילדים, או שיש יותר אוירה של
קפדנות כלפיהם.
אם יש הרבה אהבה, אפשר לשלוח את הילד לבי"ס
ממ"ד תורני, ולהיות בטוחים שהוא מחוסן בפני
השפעות שליליות בחוץ. אם האוירה היא של קפדנות,
שילחו אותו לת"ת.

שאלה:
יש לנו שתי בנות. האחת בת 6 והשניה כבת 5. באופן טבעי עושים השוואות ביניהן. גם אנו ההורים, גם הן עצמן ואפילו הגננת. האם זה טוב?
תשובה:
בתחילת פרשת וישב (בראשית לז) מסופר על יחסו של
יעקב אבינו לבניו. פסוק אחד אומר: וישראל אהב את
יוסף מכל בניו וכו'. הפסוק השני אומר, ויראו אחיו כי
אותו אהב אביהם מכל אחיו. לכאורה, נכון היה לכתוב
כמו בפסוק הראשון, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם
מכל בניו, ומדוע התורה משנה את הלשון? הרי זה
מלמדנו שיעקב אבינו אכן אהב אחד מבניו יותר
מאחרים. אבל הוא אל אהב אותו מתוך אחיו. רק
האחים פרשו את אהבתו כאילו הוא אוהב את יוסף
מאחיו. וההסבר: לכל ילד יש תכונות טובות. (וגם לא
כל כך…) לנו ההורים אסור להעדיף את אחד הילדים,
ולומר שהוא טוב יותר מאחיו או מאחותו. מותר לנו
לומר שאנו מחבבים אותו בגלל תכונה מסוימת שיש בו.
ובאותה נשימה לומר, שאנו מחבבים את אחיו או
אחותו בגלל תכונה שיש בהם. אי אפשר לגדל ילדים
כאילו הם שווים. תרנגולים בלול גדלים כלם יחד, ללא
כל הבדל, כלם משמינים עד שנלקחים יחד לשחיטה…
אולם גידול ילדים אינו כגידול בעלי חיים, מפני
שכאמור, לכל ילד יש תכונות שונות מאחיו, וחלק
מהחינוך הנכון הוא, להדגיש את התכונות המיוחדות.
ילד אחד מצטיין בציור, והשני מצטיין בעזרה בבית.
כמו שכל מבוגר אוהב להרגיש שהוא מיוחד במשהו, כך
גם אצל ילדים.
לנו ההורים אסור לשים על משקל את ילדינו, ולקבוע
שאחד מהם שוקל יותר מאחרים, (כמו שהמשנה באבות
שוקלת את חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי) מותר
לעשות זאת בתלמידים, אך אסור לעשות זאת
במשפחה.
אם כן, שתי הבנות הנחמדות שלכן, חובתכם כהורים
למצוא את הייחודיות החיובית שיש בכל אחת, ולטפח
את הכח המיוחד שלה. ולהדגיש, שאתם אוהבים כל
אחת מהן, ולא לעסוק בהשוואה בין כוחה של זו לכוחה
של זו. כך הן תגדלנה מתוך אהבה ביניהן, כל אחת
תסייע לרעותה במה שהיא תזכה בו, וההתפתחויות של
שתיהן תהא חיובית.

חזון ומציאות

כבכל שנה עם קריאת פרשת לך לך מתפעלים אנו מחדש מהאב הראשון של האומה הישראלית, אברהם אבינו, המקבל את הציווי לעזוב את מקומו ומשפחתו ולצאת לדרך שתכליתה תתברר בעתיד. אברהם אבינו יוצא לדרך חדור אמונה, כשהוא נושא עמו שליחות להפיץ את האמונה בה'.
אלון מורה חוגגת השנה 30 שנה להקמת הישוב בהר כביר, לאחר שבג"ץ החליט לפנות את הגרעין מאדמות רוג"יב, כיום הישוב איתמר. מראשית דרכנו ראינו עצמנו כחלק מהאומה כולה ונתנו את דעתנו במה אנו יכולים לתרום לחברה
הישראלית, ברוח זו קמו כולל מר"ץ והמדרשה.
במהלך השנים היו עליות ומורדות בכל תחומי החיים: הקליטה, המצב החברתי, התחבורה, אפשרויות התעסוקה,
הביטחון, התמיכה הממלכתית מצד אחד, והאהדה הציבורית מצד שני.
בנוסף לכך סבלנו מפיגועים רצחניים וחווינו לצערנו את השכול והיתמות.
עמדנו ב"ה בניסיון ואנו זוכים בעז"ה לחיות בישוב גדול המתפתח בהתמדה מהבחינה הפיזית וכן בתחומי החברה והרוח.
אפשר לחלק את תקופת חייו של הישוב לשלושה עשורים, כשלכל אחד מאפיינים ייחודיים.
העשור הראשון התאפיין בעיקר בהקמת הבסיס היישובי; פתוח התשתיות, עיצוב פני הישוב ואופיו החברתי, הקמת
מוסדות, בתחום השירותים הקהילתיים כגון מעון, גני ילדים, בית ספר ועוד, והקמת יוזמות בתחום החינוכי, וכן
מפעלים בתחום התעשייה המלאכה והמחשבים. בעשור זה הישוב אלון מורה הוביל את המהלך של חידוש הנוכחות
היהודית ולימוד התורה בציון של יוסף בעיר הברית שכם.
העשור השני התאפיין בעיקר במאמצים להגדלת הישוב וביסוסו. מוקדי העשייה היו קליטת עליה, הקמת הישיבה
הגבוהה, שפור חזות הישוב , ושפור תנאי החיים במקום, זכינו לחנוך את בית הכנסת רחמי תרצה ואת המקווה, להקים
את הבריכה, ולפתח את גבעת סקאלי – פורת יוסף.
בעשור השלישי הפכה אלון מורה לישוב מוביל ומתפתח. זכינו ליצור חברה שמדגישה את אהבת הבריות, הערבות
ההדדית, גמילות חסדים ומקיימת אורח חיים לאור התורה, בהדרכת הרב. רבות המשפחות הצעירות המצטרפות לישוב
וקובעות בו את עתידן. מאפיין חברתי ייחודי של הישוב, שגורמים חיצוניים מציינים אותו בהבלטה, הוא השילוב
הבינדורי שקיים בישוב ובהנהגתו, דבר שאינו מוכר בישובים אחרים. בנוסף לכך נזכיר את הענפים המבורכים שיצאו
מאתנו ועשו פרי וחיל כל אחד במקומו ותפקידו: הישיבות בכרמיאל, בעכו ובטבריה והגרעין התורני ברמלה.
כמו כן, בנים בוגרים ומשפחות שעזבו אך נושאים לכל מקום את תחושת המשפחה שקבלו בישוב ושומרים על
קשר מתמשך.
בעשור האחרון עדים אנו לתמורות ציבוריות במדינת ישראל, בכל הקשור לזהותה של המדינה כמדינה יהודית
במלוא המשמעות, ביחס לזכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, ובאשר לתפקידם של מוסדות המדינה ובמיוחד
צה"ל.
במקום שמתעוררים הספק, המבוכה והבלבול צריכים אנחנו, תלמידיו של אברהם אבינו, להקרין אמונה
ובטחון, ולעורר בעם את הכוחות הלאומיים האמיתיים החבויים בו. נראה שזה האתגר הגדול שלנו כחברה בעת
הזו.
מהבחינה ההתיישבותית צריכים אנו לדעת שבשנים הבאות התקציבים המיועדים לפתוח ההתיישבות הולכים
וקטנים, לכן עלינו לעשות את שקול הדעת המתאים והמאמץ הנכון, הפרטי והיישובי, כדי שנוכל להמשיך לבנות
ולהתפתח.
בנים ובנות יקרים, מקדמים אנו אתכם בברכה ובשמחה. כולכם חלק בלתי ניפרד ממשפחת אלון מורה
המורחבת. אשריכם שבשנות הנעורים שלכם זכיתם לגדול ברוח אלון מורה.
יחד עמכם ובעזרתכם נוכל כיום להמשיך ולפעול ברוח זו כאן בבית ובחברה הישראלית בכלל.
כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

מזמין אתכם להצטרף לקורסים שלנו בשנת תש"ע:

שאלה:
יש לי דילמה כיצד לנהוג. לפעמים אני רואה אנשים קרובים לי, שכנים, או חברים שמתנהגים באופן לא טוב. יש כאלה הנוהגים בקלילות עם ילדות צעירות, או בנות, יש הנוהגים ברכב בצורה פראית או מסוכנת בישוב. אם אתלונן, (איני יודע למי…) אקלקל את הקשרים איתם. אם לא אתלונן, עלול להיגרם נזק לאחרים. מה נכון לעשות?

תשובה:
נזק לרבים הוא דבר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. הזכרת בשאלתך שני תחומים, אשר התוצאות של שניהם הנן קטלניות ממש. נסיעה לא זהירה בכל מקום, ובמיוחד בכבישי הישוב, בהם ילדים משוטטים באופן חופשי יותר מכבישים בעיר, זה מהווה סכנה גדולה. גם הנושא הראשון עלול להתפתח לחומר נפץ גדול ולגרום נזקים כבירים. כל הנושא שבינו לבינה, צריך לחלקו לשני חלקים: יש התנהגות קלילה הנובעת ממשיכה טבעית, שאין להסכים איתה, ולפי כללי ההלכה "אסור לאדם שיקל ראש עם אשה האסורה עליו". אבל, לצערנו, זה עדיין נורמטיבי. יש חלק שני שהוא על גבול הסטיה, והוא בגדר חולי הדורש טיפול כמו כל מחלה אחרת. יש מקומות וישובים שנגרם בהם רעש גדול בגלל פגיעות בבנות או בנשים, וכאשר חקרו לאחור את המקרים, הסתבר שבעבר היו התראות על אדם מסוים הנוהג שלא כשורה, אך הנושא לא טופל. כתוצאה מזה הוא תפח וצמח עד לממדים של נזקים בגוף ובנפש.
ומכאן, לשאלתך: חובתו של כל אדם למנוע נזק מרעהו. המשנה במסכת סנהדרין מונה מקרים ש"מצילים אותם בנפשם", כלומר: אדם הרודף אחר חברו להורגו, מותר לכל אדם להרוג את הרודף כדי שלא יפגע בחבר. בכך הוא מציל הן את הרודף, שלא יגיע להיות רוצח, והן את הנרדף, שלא ייהרג. לכן, בדוגמאות שהזכרת, וגם באחרות, כמו אדם הגונב לפעמים או בדרך קבע, חלה חובה על כל היודע על כך להתלונן.
שאלת, היכן להתלונן. אפשר להתחיל בתלונה לגורמי מפתח בישוב, כמו מזכירות, רב וכד'. ואם זה לא עוזר, לא להירתע מלהגיש תלונה במשטרה. גם אם תקלקל את הקשרים שלך עם אותו אדם, אין זה שוקל ביחס למניעת נזק מהציבור.

שאלה:
שמעתי שהבריכה ב"עין כפיר" היא כמו מקוה, ואפשר לטבול, אשמח לדעת מה בדיוק ההלכה.
תשובה:
מקוה טהרה אפשר לבנות משני סוגי מים. האחד, מי גשמים, והשני, מי מעיין. בדרך כלל רגילים לבנות מקוואות,
ולהמתין לעונת הגשמים. אוגרים את המים, ומנקזים אותם לשני בורות כינוס: "בור זריעה" ו"בור השקה". מבור
הזריעה ממלאים את בריכת הטבילה שבמקוה, וכן גורמים להשקה בין בריכת הטבילה לבין בור ההשקה. כך נעשים
המים כשרים לטבילה.
למשל, במקוה הנשים שבאלון מורה, הגג בנוי בצורה שכל מי הגשמים שיורדים על הגג, מתנקזים לצינור, המוביל אותם
לבור גדול, ושם הם נשמרים. מבור זה ניתן להעביר ל"בור הזריעה" ול"בור ההשקה".
מי גשמים מטהרים רק כאשר הם מכונסים ולא זורמים כלל. אם יש חריץ ברצפת המקוה, ודרכו מחלחלים המים, הדבר
פוסל את המקוה.
לעומת זאת, מי המעיין הנובעים ממעבה האדמה, אין צורך לאגור אותם בבורות כלל, והם מטהרים גם תוך כדי זרימה.
"עין כפיר" שלנו, מקבל את מימיו מהניקבה (אשר בצדו השני של הכביש). המים נאגרים באמצעות סכר קטן שבתוך
הניקבה, ומשם נשפכים ישירות לצינור העובר מתחת לכביש ומביא את המים הללו עד לבריכה של "עין כפיר". מים אלה,
יש בהם כח לטהר גם טמאים כאלה שאינם נטהרים במקוה רגילה.
אם כן, יש לנו לא רק מקוה טהרה, אלא אפילו מי מעיין טהורים. אפשר לטבול בהם לכל מטרה, למשל, הרוצים לעלות
על הר הבית (לאותם מקומות בהם מותרים טמאי מת להכנס) שהם חייבים לטהר עצמם מחלק מהטומאות, יכולים
לטבול ב"עין כפיר".
ובסיומו של חודש תשרי, נזכיר לעצמנו את דברי ר' עקיבא במשנה: אשריכם ישראל, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים.
כפי שנאמר "מקוה ישראל ה', מושיעו בכל צרה". מה מקוה מטהר את הטמאים, כך הקב"ה מטהר את ישראל.

שאלה:
עד כמה אנו צריכים להזהר שילדינו יאכלו בסוכה. האם מותר לקנות להם לחמניה בעיר שיאכלו מחוץ לסוכה?
תשובה:
המשנה במסכת סוכה, כח,א, מספרת מעשה, שילדה כלתו של שמאי בן זכר והוא עשה חור בגג מעל עריסתו ושם סכך כדי
שהתינוק יישן בסוכה. שמאי סובר שגם ילד פחות מגיל חינוך חייב אביו לדאוג לו לסוכה. אבל להלכה נפסק שרק תינוק
שאינו צריך לאימו, דהיינו כשהוא מתעורר ולא קורא שוב ושוב לאימו, הוא שחייבים לחנכו לקיים מצוות סוכה. על פי
זה פוסק השו"ע (תרמ"ב) שמגיל חמש או שש חייב בסוכה כדי לחנכו במצוות.
המשנה ברורה מחמיר ביותר שבגיל חמש- שש, אסור לתת לילד אוכל, כמו לחמניה שהיא יותר מכביצה, כדי שיאכל
מחוץ לסוכה. ואפילו לצוות עליו לאכול, גם כן אסור.
אולם, המפרשים מעירים על דבריו, מפני שהכלל בידינו אומר, שכל מה שהקטן עושה לצורך עצמו מותר לו לעשות.
למשל, בסימן שמג' מביא המשנ"ב עצמו (בביאור הלכה) שמותר לתת לקטן סידור או חומש, שיקח מהבית לבית הכנסת,
גם במקום שאין בו עירוב, כדי שיוכל הקטן להתפלל ולשמוע קריאת התורה. אם כן, גם בסוכות, כשילד רעב ואין סוכה
בסביבה, אפשר לתת לו כריך וכד', כי זה לצורך עצמו.
הערה נוספת על דברי המשנ"ב היא, שדוקא מזון אסור, כמו נבילות וטריפות, נאסר לתת לילד קטן. אולם אם המאכל
מותר, אלא שהוא אוכלו מחוץ לסוכה, אין כאן איסור לתת לו ולומר לו שיאכל.
למעשה: אפשר לסמוך על הדיעות המקילות, ואם נוסעים לעיר לקניות אפשר לקחת אוכל (או לקנות) ולתת לילדים
הקטנים, אע"פ שהגיעו לחינוך. רק כאשר ילד מתקרב לבר מצוה (או בת מצוה) ראוי להרגילו שאם אוכל פת או עוגה/
עוגיה יותר מכביצה, יאכל רק בסוכה.
חג שמח!

הר כביר הקרח התברך במעיין "גדול" ושופע. עין אל כבירה היוצא מן ההר שימש את העוברים בדרך ואת
המתיישבים בהר במשך שנים ארוכות.
כדי להגדיל את ספיקת המעיין נבנתה נקבה אל תוך ההר כבר בתקופת התלמוד. לצד הנקבה נבנתה בריכה,
שנמצאת כיום מתחת לכביש הסלול.
בשנים האחרונות עמלו צוותים שונים של הנוער ובעיקר הנוער הבוגר על ניקוי הנקבה ובניית בריכה חדשה להנאת
תושבי היישוב ויצירת פנינת חמד לרווחת המטיילים באזור. בשבועות האחרונים חלה התקדמות משמעותית
בפיתוח המקום בעזרת תרומה של ידידי אלון מורה ותמיכת היישוב וכמובן עבודה מאומצת של הבוגרים והנוער,
נבנתה בריכת בטון גדולה (יחסית) והוסדר תוואי הנחל העובר במקום.
הוחלט על ידי המזכירות והעובדים בשטח לקרוא למעיין על שם בן היישוב אבנר כפיר חזי הי"ד ומעתה ייקרא
המעיין "עין כפיר" המזכיר בצלילו את "עין כביר".
בעזרת ה' ביום ראשון של חול המועד סוכות ייערך טקס חנוכת המעיין בהשתתפות המשפחה, חברים
ובהשתתפותכם. עד אז אתם מוזמנים לבקר במקום, לקפוץ למים וגם לבוא ולעזור בעבודה.

יום ראשון, ערב יום הכיפורים
1. נוהגים לעשות כפרות במוצאי שבת פרשת האזינו. מי שלא עשה בלילה, יעשה במהלך יום ראשון, ערב יום הכיפורים.
2. יש הנוהגים לעשות כפרות על תרנגול או תרנגולת. מי שאין לו, יעשה על סכום כספי, כפי שהוא מחליט.
3. מנהג כפרות נוהג בכל אחד מבני המשפחה, ואפילו לתינוקות, ואפילו לאישה מעוברת עושים כפרות עליה ועל עוברה.
4. מצווה לאכול בערב יום הכיפורים. אמרו חכמים: "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה
תשיעי ועשירי". כמה הסברים לדבר. האחד, להראות שהקב"ה אינו חפץ להעניש אותנו ביוהכ"פ, אלא לרומם
אותנו. לכן ציווה עלינו לאכול ולשתות בתשיעי, כדי שנוכל לצום כראוי. הסבר נוסף הוא, שכל יום טוב אנו מציינים
אותו ע"י אכילה ושתייה. יוהכ"פ שאי אפשר לציינו באכילה ושתייה, נצטווינו לציין את היום הקודם לו באכילה
ושתייה.
5. בתפילת המנחה בלחש, אומר כל יחיד וידוי. מתפללים עמידה כרגיל, ולאחר "המברך את עמו ישראל בשלום"
אומרים יהיו לרצון וכו' ומתחילים לומר וידוי. הש"ץ חוזר על התפילה כרגיל, בלא וידוי.
6. תוספת יום הכיפורים לעינוי היא מדאורייתא לפי כל הפוסקים. לכן בערב יום הכיפורים שהשקיעה היא בשעה
17:33 , מותר לאכול ולשתות עד השעה 17:20 אז גם חולצים את נעלי העור.
7. הנשים מדליקות נרות ומברכות "להדליק נר של יום הכיפורים" ו"שהחיינו".
8. מתעטפים בטלית לפני שקיעה, ומברכים עליה. מתפללים תפילת ליל יום הכיפורים עטופים בטלית.
יום שני, יום הכיפורים
1. יום הכיפורים דינו כשבת לעניין עשיית מלאכות. לדוגמא: מלאכת אוכל נפש המותרת ביום טוב, אסורה ביום
הכיפורים כשבת, על פי מה שנאמר בתורה: "שבת שבתון היא לכם".
2. "ועיניתם את נפשותיכם", חכמים מנו חמישה עינויים אשר אנו מחויבים בהם ביום הכיפורים:
א. אכילה ושתייה ב. רחיצה של תענוג ג. סיכה בשמן וכד' ד. נעילת הסנדל או נעל של עור. ה. תשמיש המיטה.
במשך כל יום הכיפורים מכניסתו ועד צאתו, אשתו של אדם אסורה עליו כנידה.
3. תפילת יום הכיפורים, יתפלל כל אחד לפי הנוסח הרגיל בו. מי שקשה לו להתענות, עדיף שיימנע מללכת לבית
הכנסת ויתפלל ביחיד, כדי לשמור על כוחותיו, ויוכל לסיים את היום בתענית, שהיא עיקר מצוותו של היום.
4. את תפילת נעילה, יש להיזהר להתפלל ולסיים לפני שקיעה, בשעה 17:32 , כדי שיוכלו הכוהנים לעלות לדוכן
ולברך ברכת כוהנים. (הכוהנים עולים לדוכן רק ביום ולא בלילה).
5. תקיעת שופר אסורה בעיצומו של יום הכיפורים, לכן מקפידים לתקוע בשופר בשעה 17:53 , כ 21- דקות לאחר
השקיעה.
. 6. סיום הצום בשעה 18:05
7. לאחר תפילת ערבית במוצאי הצום, עושים הבדלה, ומברכים שלוש ברכות: הגפן, בורא מאורי האש, והמבדיל.
ברכת בורא מאורי האש מברכים על "נר ששבת", כלומר, נר שהיה דולק במשך כל יום הכיפורים. אפשר
להדליק נר, מנר ששבת, ולברך על הנר שהודלק.
דיני חולה, יולדת, מעוברת וכד'
1. עינוי מאכילה ושתייה ביום הכיפורים הוא מצוות עשה מן התורה. וכל מי שאינו מתענה, ואוכל ושותה ביום
הכיפורים, דינו כרת.
2. לכן, גם חולה שאין בו סכנה, וכן מעוברת או מינקת, חייבים כולם לצום ביום הכיפורים.
3. אולם, כל מי שיש בו חשש סכנה אם יתענה, פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ומותר לו לאכול ולשתות לפי
הצורך.
4. לדוגמא: החולה במחלה באחד מאיבריו הפנימיים, שרופאים אומרים שאם יצום יחמיר מצבו הבריאותי, אסור
לו לצום וחייב לאכול או לשתות, לפי הצורך.
גם אישה מינקת, המרגישה שאין לה חלב לתת לילד, מפני שלא אכלה או שתתה, הרי זה פיקוח נפש של
התינוק, והיא חייבת לאכול או לשתות. אולם, אם התינוק רגיל לאכול מזון מלאכותי (מטרנה, סימילאק וכד')
יש לתת לו את מה שמורגל בו, והאמא תמשיך לצום.
5. במקרים בהם יולדת, מינקת או מעוברת מרגישה חולשה גדולה, סחרחורת, בחילות וכד', תעמוד בקשר עם רב.
6. יולדת, בתוך שבעה ימים ללידתה (כלומר, אם ילדה ביום שלישי, ד' תשרי, או אחרי כן) נחשבת כמסוכנת, ואם
מרגישה שצריכה לאכול או לשתות, מותרת.
7. גם כאשר הותר לחולה, יולדת, מינקת וכד' לאכול ולשתות, לכתחילה יש להקפיד על אכילה ושתייה בשיעורין,
כלומר: לאכול כ- 40 סמ"ק מזון מוצק (פחות מ"ככותבת", שהוא נפח של כמעט שתי קופסאות גפרורים)
ולשתות גם כן כ- 40 סמ"ק שתייה (פחות מ"מלוא לוגמיו"). בין טעימה לטעימה יש להמתין 10 דקות. חולה
שהותר לו לאכול ולשתות, והוא מרגיש שלא די באכילה בשיעורין, מותר לו לאכול כמה שצריך בפעם אחת.
אח"כ, אם יוכל, יחזור ויאכל וישתה לפי השיעורין הללו.
8. חולה שהותר לו לאכול ולשתות, אסור לו להחמיר על עצמו, נפש ישראל חשובה יותר מצום יום הכיפורים.
מסופר על החתם סופר, ששנה אחת היה חולה והרופאים חייבו אותו לאכול ולשתות ביום הכיפורים. אחד
מתלמידיו ניסה לנחם אותו, ולברך אותו שבשנה הבאה יהיה בריא, ושוב יוכל לצום ביום כיפור. השיב לו החתם
סופר: מדבריך אני מבין שהנך חושב, שבשנה זו אני פחות צדיק ממי שצם, ולכן אתה מנחמני, שבשנה הבאה
אחזור להיות צדיק יותר גדול, ואצום. טעות בידך! מפני שביום הכיפורים נאמר: "ועיניתם את נפשותיכם",
אבל בפיקוח נפש נאמר: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אם כן, אני האוכל ושותה ביום הכיפורים מקיים
מצווה גדולה יותר.
גמר חתימה טובה

שאלה:
קראתי ב"קשר אמיץ" של השבוע שעבר שחובה להתפלל כותיקין, מפני שמי שישן ביום ר"ה מהבקר, מזלו נפגע, אם כן, אני צריך לשנות את כל סדר היום שלי. וככלל, איך יש מנינים המתחילים בשעה 7:30 בבקר.

תשובה:
בהלכה יש הרבה רמות של חיוב. גם בתפילות ימים
נוראים, למשל ביום כיפור, אנו מתוודים על חטאים
שחייבים עליהם מיתת בי"ד, או מיתה בידי שמים, או
מלקות או קרבן וכו'. ברור שיש דרגות חיוב שונות.
באותם דרגות חיוב יש גם "מנהגים", שדרגת החיוב
שלהם שונה לחלוטין ממצוות או מאיסורים. לדוגמא,
מה שכותב הרמ "א בסוף סימן תקפג': "וגם נוהגים
שלא לישון ביום ראש השנה. ומנהג נכון הוא". מנהג זה
מתבסס על דברי הירושלמי, שמי שישן ביום ראש השנה
גם מזלו ישן. ביסודו, דברי הירושלמי מכוונים לאדם
שאינו מקיים את מצוות היום, אינו שומע קול שופר,
אינו משתתף בתפילות וכד', ובעצם, יום ראש השנה
חולף עליו ללא כל חשבון נפש או רצון להתקדם ולתקן
מעשיו, "שפרו מעשיכם". הקדמונים הרחיבו את המנהג
ואמרו, שנכון לנצל כל רגע ביום ראש השנה, כדי לעבוד
על תיקון הנפש והמעשים, ולכן ראוי שלא לישון.
אולם, כל זה אמור במי שכוחו במותניו, והוא שמח
לקום להתפלל כותיקין, ומתגבר כארי במשך כל שעות
היום, לנצל כל רגע לעבודת ה'.

אבל מי שקם השכם בבקר, רק בגלל החשש ש"מזלו
יירדם", ומשום כך הוא לא מתפלל בכוונה בגלל עייפות,
וכל היום הוא טורח להחזיק את שמורות עיניו פקוחות,
וחלילה לא להירדם, כדי שלא יירדם מזלו, הרי זה הפוך
לחלוטין מכוונת הירושלמי ומדברי הקדמונים. אדם
כזה יוצא שכרו בהפסד גמור, והוא כמעט "מבזבז" את
הימים הגדולים הללו, ועוסק בענין שולי של מנהג
והמלצה, במקום לעסוק בנושאים המרכזיים, שהם
שמיעת קול שופר ותפילות בעירנות ובכוונה.

לכן, למעשה: מי שתפילת ותיקין גורמת לו קורת רוח
והוא מתפלל מקירות ליבו, יתגבר כארי ויקום, וירוויח
גם רווח נוסף, שלא יישן במשך היום (כמובן, אם ירגיש
עייפות וחוסר יכולת להתפלל או ללמוד, עדיף שישלים
שינה, כפי שכותבים הפוסקים בסוף סימן תקפג').
אולם, מי שבעיקרון מעדיף להתפלל במנין המרכזי,
בזמני התפילה המקובלים, ורק בגלל חשש שיירדם
מזלו הוא רוצה לקום לותיקין, היתר גמור ומרווח
עבורו לישון בתחילת הבוקר, ולזכות שיתקבלו כל
תפילותיו עם תפילת הציבור.

שאלה:
מתי ועל מי יש חובה להדליק נרות שבת. האם כאשר אני מתארח אצל חבר או שבת חברים (או חברות), מה צריך לעשות?

תשובה:
בהדלקת נרות שבת יש שני חיובים:

א. חובה על כל אדם, איש או אשה, להדליק נר ("חובת גברא"). חובה זו ניתן לקיימה גם ע"י הדלקה של אחד מבני
הבית. למשל: אשה המדליקה בביתה, פוטרת את כל בני משפחתה, אלה הסמוכים על שלחנה.

ב. חובה נוספת, שיהיה בכל בית נר דולק או אור חשמל "משום שלום בית", כדי שלא יריבו בני הבית כאשר יתקלו
בחשך איש ברעהו. ("חובת חפצא").

לכן, כאשר משפחה או רווק/ רווקה מתארחים אצל משפחה וסועדים אצלם, הם נחשבים כבני ביתם. הדלקת בעלת
הבית פוטרת אותם מהדלקה, וכמובן, הרי יש אור בבית, אם כן שתי החובות מתמלאות. אולם, אם בחורים או בחורות
מתאכסנים יחדיו, ובעל הבית או בעלת הבית אינם בביתם, חלות עליהם שתי החובות: האחת, חובת ההדלקה. והשניה,
החובה שיהיה אור בבית.

אם כולם אוכלים יחד, יכול האחד להדליק ולפטור את כל חבריו. אולם, אם זו קבוצת רווקים או רווקות שכל אחד
מביא עימו את סעודתו וסועד לבדו, יש חובת הדלקה על כל אחד, ואין האחד מוציא את חבירו. במקרה כזה, משתתפים
כלם בפרוטה, עם אחד מהם, והוא מוציא את כלם.

יש להעיר שתי הערות:
הראשונה: בימינו שיש תאורת חשמל, צריך המדליק לכוון בברכתו על כל האורות הדולקים בבית.
השניה: כאשר מספר נשים מתארחות בבית אחד, ובעלת הבית מדליקה (או אחת הנשים, והשאר משתתפות עמה
בפרוטה) האם אשה הרוצה גם היא להדליק בנוסף להדלקת בעלת הבית, רשאית, או לא.

הגדרת השאלה: האם אפשר לברך על תוספת אור.

לדעת מרן השו"ע, אפשר להדליק אך לא לברך מספק.

לדעת הרמ"א, כל אשה יכולה להדליק בברכה. לכן כאשר מתארחות משפחות במלון או אכסניה, ויש מקום מרוכז
להדלקת נרות, נשים אשכנזיות יכולות להדליק בברכה. אולם, הנוהגות כמרן השו"ע, תדלקנה בלא ברכה. ורק
המדליקה ראשונה לפני כלם, תדליק בברכה.

שאלה:
אנו בי"ס פרטי במעמד של "מוכר שאינו רישמי". משרד החינוך רוצה לחייב אותנו לקלוט תלמידים שאינם עומדים
ברמתו של בית הספר, הן מבחינה דתית והן מבחינת הידע והיכולות. אם נתעקש לא לקבלם, יסגרו לנו את התקציבים
ונאלץ לסגור את בית הספר. הנטיה שלנו היא "ללכת עד הסוף" כדי שיהיה ברור שאי אפשר להכתיב לנו. האם להכנע או
ללכת בגבורה עם האמת שלנו.

תשובה:
ביציאת מצרים נאמר: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", והתרגום אומר: "בריש גלי" כלומר, בראש מורם. ענין גדול הוא
להניף דגל ולעמוד על האמת שלנו. אולם, חשוב להגדיר מהי המטרה. לא חישוב של רווח והפסד, אלא, האם נשיג מטרה
מסוימת או לא.

לדוגמא: התורה מחייבת למסור את הנפש על שלש עבירות החמורות שבתורה. אבל בשעת גזירה, חייבים למסור את
הנפש גם על מצוות קלות. עם זאת, כותבים הפוסקים, שכאשר גוי כופה ישראל לבטל מצות עשה, כמו הנחת תפילין, אין
חובה למסור את הנפש, מפני שמשמעותה היא, שאדם מישראל יהרג וגם תתבטל מצות תפילין. אם כן, המסקנה היא
שגם כאשר אדם מוכן למסור נפשו, חייבים לבדוק האם תהא לכך תוצאה חיובית או לא.

במקרה שלכם, אם משרד החינך אכן יעצור את התקציבים וביה"ס יסגר, לא תהא לכך כל השפעה חיובית, אלא אדרבא:
המשרד הוכיח נחישות ופעל ביד קשה נגד "מפירי חוק וסדר". פעולה כזאת נותנת "רוח גבית" למשרד להמשיך וליישם
את תוכניותיו.

בפוסקים אנו מוצאים תיאור מצב בו גדול הדור מוסר עצמו גם על מצוות עשה, אם רואה שהדור פרוץ בה. אולם, שם יש
לכך תוצאה חיובית, שאכן, הפירצה נגדרת ע"י מסירות הנפש. כאן, אם יסגרו את בית הספר הפירצה רק תתרחב.
לכן, ראוי להכנס למשא ומתן עם משרד החינוך כדי למזער נזקים וכדי שהמקום ימשיך לפרוח ולהגדיל תורה.

שאלה:
בזמן האחרון יש כמה תושבים שקנו כלב, ולפעמים אני יוצאת עם הילדים החוצה, והכלבים משוטטים חופשיים. כולנו נלחצים מזה, וכמה פעמים פשוט חזרתי מיד הביתה. איך פותרים את הבעיה?

תשובה:
חכמים אסרו לגדל כלב משוחרר.
בחשן משפט סימן ת"ט סעיף ג' נאמר: "אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל, וקשור בהם".
כלומר: כלב חייב להיות מחובר לשרשרת, וגם השרשרת צריכה להיות קשורה לעמוד או מוט קבוע, כדי שלא יוכל
להשתחרר. חכמים הדגישו שצריך "שלשלת של ברזל" ולא חבל או חוט שהוא יכול לקרוע אותו.
(יש המדייקים מלשון השו"ע הכותב "כלב רע", שדווקא כלב רע צריך להיות קשור, אבל "כלב טוב" לא חייב להיות
קשור. דיוק זה אין לו רגליים, כי כל כלב הגורם פחד לילדים, לאנשים או גם לגברים נחשב "כלב רע", וחייב לעמוד בכל התנאים הללו).
תושב המגדל כלב ואינו מקפיד שיהיה קשור בבית או סמוך לבית, יש רשות למזכירות בשיתוף עם הרב להוציא הנחיה, שהכלב יוחרם ויילקח למקום אחר, כדין כלב משוטט.
באותו סעיף מוסיף השו"ע, שבעיר הסמוכה לספר, כלומר, עיר גבול שליד גויים, מותר לשחרר את הכלב. אבל כיום גם זה
אינו היתר, מפני שיש בישוב כלבים מיוחדים, הקשורים באמת בקצה הישוב, ותפקידם לשמור שלא יכנסו זרים. כלב משוטט רק מפריע לכתת הכוננות או לרכב הביטחון- רבש"צ למלא את תפקידו.
לכן, אם ידוע לך של מי הכלבים, כתבי לי את שמות המשפחות אשר אינם מקפידות לקשור את הכלב. אביא את הדברים
לידיעת המזכירות, ויחד נדאג לכך שהמשפחות יקפידו על קיום ההלכה. או לחילופין, מי שלא יקפיד, הכלבים יילקחו
ממנו ויושמו בהסגר, ע"י מחלקת התברואה של המועצה האזורית.

שאלה:
אני נוהג לעשות "הליכה" מידי יום, אחרי כן אני מתקלח. האם גם בשבת מותר לי לעשות הליכה, והאם מותר להתקלח אח"כ?

תשובה:
השאלה מורכבת מכמה שאלות:

הראשונה: הליכה בשבת
חכמים דרשו מהפסוק אם תשיב משבת רגליך, שלא
יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול. אבל האיסור הוא
לרוץ ולקפוץ. אין איסור ללכת. לכן, אם תמשיך ללכת
בהליכה מתונה, בלי פסיעה גסה, מותר.

השניה: זיעה בשבת
חכמים אסרו לעשות התעמלות או מסז' בשבת, מפני
שע"י כך הגוף מזיע, והדבר דומה לנטילת תרופה
הגורמת להזעה (כמו אקמול למשל, המוריד חום ע"י
הזעת יתר). אולם, האיסור הוא בפעולה מיוחדת, כמו
התעמלות או מסז'. אבל הליכה שהיא חלק משיגרת
החיים, אינה בכלל האיסור, גם כאשר היא גורמת
להזעה. אם כן, גם זה מותר.

השלישית: מקלחת בשבת
שלש בעיות מזכירים הפוסקים ברחצה במים בשבת:
האחת: ברחיצה בנהר, שיש בה חשש טלטול טיפות
המים בכרמלית.

השניה: איסור רחיצת כל הגוף במים חמים, גם אם
חוממו בערב שבת, בגלל גזירת הבלנים, שהיו מחממים
בשבת ואומרים שחיממו בערב שבת.
והשלישית: שלא יסחט את שערו.

לכן, אם מתקלחים בשבת, במקלחת בתוך הבית, אין
חשש של טלטול טיפות המים. ואם מתקלחים במים
קרים, או בחמים מדוד שמש, אין את גזירת הבלנים.
אם נזהרים לנגב את מקום ריכוזי השיער בעדינות, בלי
לחץ, אין גם חשש סחיטה בשיער.

אם כן- למעשה:
אפשר לקיים הליכה בשבת, ואפילו אם מזיעים ע"י כך,
ובלבד שלא לרוץ או לקפוץ. אח"כ אפשר להתקלח
במים קרים, או במים שחוממו בדוד שמש, ולהזהר
מסחיטת שיער.

שאלה:
כיצד יש להתייחס לרצח של הסוטים במוצאי שבת האחרונה?
תשובה:
רצח הוא איסור בכל עת ובכל זמן, ללא קשר להתנהגותו של זה או אחר. חכמים אומרים שאדם העומד לדין לפני
הסנהדרין, גם אם ברור שיגזר דינו למיתה, אם בא אחד והרגו לפני גזר הדין, הרי הוא רוצח, ונידון על כך ככל דיני רוצח.
גם אנשים סוטים אלה, למרות שהם עוברים עבירות חמורות ביותר, אין לאף אדם זכות לפגוע בהם. רק בית דין יכול לדונם ולפסוק את עונשם. לכן, אין מקום ליחס סלחני כלפי הרוצח ודינו ככל משפטי הרוצח.
עם זאת, לפעמים מתעוררת בנו תחושת "הקוזק הנגזל". דוקא מתוך הסלידה מהפגיעה באותם סוטים, אנו נוטים לראות
בהם נפגעים ונגזלים, מעבר לנדרש, ולפעמים נוצרת תחושת אהדה והזדהות עמם. מתחושות אלה יש להזהר ביותר. יש
להמשיך ולהוקיע את התופעה המושחתת הזאת, ועד כמה שאפשר, להאבק בה ולעוקרה מן העולם.
אחת התגובות בעקבות האירוע היתה של חבר כנסת שגם הוא שותף לחבורת הסוטים הללו, והוא בתוך דבריו האשים גם
רבנים האחראים לרצח, מפני שהם מסיתים נגד החבורה. דברים אלו הם חוצפה ועזות מצח. רבנים עמדו תמיד וימשיכו
לעמוד על משמר התורה והמוסר האנושי.
סטיה מעין זאת, סותרת את התורה, ובנוסף, סותרת את המוסר האנושי האלמנטרי. האנושיות כולה, יהודים וגויים
כאחד, נדרשים להקים בית, בו שותפים איש ואשה, אב ואם, אשר יחדיו מהווים את הגרעין להמשך הפריחה של
האנושות. כל סטיה מדרך זו, מקעקעת את ההתפתחות האנושית הטבעית. לכן גם בעתיד, ימשיכו רבנים ואנשים ישרים
להוקיע את הסוטים הללו. מי שרואה בזאת הסתה לרצח, הוא עצמו נהפך למסית כנגד אנשים ישרים.
אם כן: יש להמשיך ולגנות ולהאבק בסוטים הללו.
ויש להמשיך להוקיע ולהתריע כנגד מי שנוטל כלי רצח בידו ופוגע בהם, או בכל אדם, בלא דין ובלא משפט.
יעביר הקב"ה את רוח הטומאה של גילוי עריות ושפיכות דמים מן הארץ, ויזרוק עלינו מים טהורים.

1. משנכנס אב ממעטים בשמחה.
2. השמחה האמורה היא, למעט במשא ומתן ולא לקנות דברים ללא צורך. וכן לא לבנות מבנה להרווחה או לשתול פרחים וכד'.
3. נטיעה לשם ישוב ארץ ישראל, וכן בניה לחיזוק ההיאחזות בארץ, מותרים.
4. אין אוכלים בשר ואין שותים יין. מנהג אשכנזים שלא לכבס מר"ח אב. מנהג ספרדים שלא לכבס רק ממוצאי שבת.
5. הבדלה במוצ"ש: לעשות על מיץ ענבים, ואפשר לשתות.
6. למרות שאין מתחתנים, מותר להשתדך ולכתוב "תנאים" בימים אלה, ללא ריקודים ועם סעודה צנועה.
7. מוסיקה: הפוסקים חלוקים האם מותר לשמוע מוסיקה בכל ימות השנה, בגלל החורבן. למעשה, אנו נוהגים להקל כשיטת רש"י ותוס', וכפסק הרמ "א בסימן תק"ס ג', ובכל ימות השנה אנו שומעים מוסיקה. בתשעת הימים ראוי להחמיר כשיטת הרמב"ם ולא לשמוע מוסיקה כלל.
8. ממעטים במשא ומתן, ולכן אין לעשות עסקאות בימים אלה. אולם, זוג צעיר לפני החתונה, מותרים לקנות בית או לשכור, וכן לקנות ריהוט לצרכי הבית, מפני שלצורך מצוה, מותר. קניות של יומיום- מותרות.
9. טיולים: אע"פ שמותר לטייל, ראוי שלא לצאת לבילויים וטיולים מפני שהימים מסוכנים יותר. מסלול פשוט ללא ירידות או טיפוס קשה, אפשר ללכת גם בימים אלה.
10 . רחיצה של תענוג אסורה. אבל אין איסור להיות נקיים. לכן, בימים חמים מותר לרחוץ במים פושרים ובסבון פשוט, ללא בושם וכד'.
11 . יום רביעי, ח' מנחם אב, ערב ט' באב
א. בסעודה המפסקת אין אוכלים שני תבשילין. לכן נהוג לקיים סעודה אחה"צ, לפני תפילת מנחה. זו אינה הסעודה המפסקת, ואפשר לאכול בה גם
כמה תבשילים (כמובן ללא בשר ויין). מברכים ברכת המזון, ואח"כ מתפללים מנחה.
ב. אחרי מנחה, נוהגים לאכול סעודה מפסקת בערך בשעה 19:00 . כאמור, אין אוכלים בה שני תבשילים, אלא נוטלים ידיים על פת, ונוהגים לשבת על הארץ ולאכול עם הפת, ביצה קשה. טובלים את הביצה באפר כסימן לתחילת האבלות על חרבן בית המקדש.
ג. גם אם אוכלים שלשה יחד, אין מזמנים.
. ד. תחילת הצום בשעה 19:35 . שקיעה בשעה 19:41
12 . מעוברות ומניקות
א. ט' באב חמור מהצומות האחרים, ונשים מעוברות או מניקות חייבות לצום.
ב. אולם, הלכה נוספת היא: חולה פטור מהצום.
ג. הגדרת המושג חולה: חלה כל גופו (אע"פ שאין כל סכנה בחולי).
ד. לדוגמא- מי שיש לו חום (יותר מ- 37.5 ) נחשב כחולה. כאב או חולשה הגורמים לאדם בהכרח לשכב במיטה, אף זה מוגדר כחולי.
ה. לכן- הלכה למעשה: מעוברת או מניקה תתחיל לצום כרגיל, מתוך כוונה לצום לפחות עד הבוקר. אם בבוקר היא מרגישה רעב או צמא המנטרל אותה מפעילות, או שהיא מרגישה סחרחורת, או בחילה, מסוג ההרגשות הגורמות לאדם להיקרא "חולה", מיד היא פטורה מלצום. (לתשומת לב: כמעט כל אדם חש חולשה ביום צום, מדובר כאן על הרגשת חולשה יותר מהחולשה המקובלת). גם אם הרגשות כאלה הקדימו לבוא, וכבר בערב או בלילה היא "חולה", פטורה מלהמשיך לצום.
ו. כל הפטור מן הצום, מותר לו לאכול ולשתות כל כמות הנדרשת לו. אין בט' באב דין אכילה ושתייה לשיעורין.
. 13 . סיום הצום בשעה 20:07

במוצאי תשעה באב, שהוא חמישי בלילה בשנה זו, מותר להסתפר ולכבס ולהתרחץ לכבוד שבת, ואין צורך להמתין ליום שישי בבוקר.

יהפוך לנו הקב"ה את הימים הללו לששון ולשמחה!

א. משנכנס אב ממעטים בשמחה.
השמחה עליה גזרו היא:
1) למעט במשא ומתן. מותר לקנות כל מה שנצרך ליומיום, מזון וכד'. אולם רכישות של ריהוט, ביגוד וכד', להשתדל לדחות לאחר ט' באב.
2) למעט בנטיעה של שמחה, כמו דשא או פרחים ועצי סרק בגינה, מותר לטעת עצי פרי (במיוחד, מי שחשוב לו לטעת לפני ט"ו באב, כדי שיעלה לו לשנות ערלה).
ב. יש להמנע מתפירה או סריגה מראש חודש אב. תיקונים קלים, תפר שנפתח או כפתור שנפל, מותר.
ג. למנהג אשכנזים: אין מכבסים ואין לובשים בגדים חדשים או מכובסים מכניסת ראש חודש אב (יום שלישי,
כ"ט תמוז, בשקיעה) וכן אין מתרחצים רחיצה של תענוג. (תספורת, לאשכנזים אסורה כבר מי"ז בתמוז).
למנהג ספרדים: רק ממוצאי שבת חזון אין מכבסים, אין לובשים בגדים חדשים או מכובסים, אין מסתפרים
ואין מתרחצים רחיצה של תענוג.
ד. בכל משפחה כדאי להיערך בימים שלפני ראש חודש, ושבת חזון, לכבס את כל הבגדים כדי שלא יחסרו בתשעת הימים.
ה. מאחר ונהגו לא ללבוש בגדים מכובסים (מראש חודש או משבת), המחליף בגדיו, ישליך את הבגד המכובס על
הרצפה לרגע, כדי לאבד את חידושו, ואח"כ ילבשנו.
ו. הואיל ומעיקר הדין איסור רחיצה הוא רק בט' באב עצמו, ורק מחמת המנהג אסור גם קודם, לכן בארצנו
שהימים חמים, מותר לרחוץ במים פושרים, כדאי גם בסבון פשוט ולא ריחני, מפני שרחיצה לשם ניקיון ולא לשם תענוג, מותרת.
יהפכו הימים הללו לכל ישראל לששון ולשמחה!

שאלות על שלושת השבועות:
א. אנו מרחיבים את ביתנו. האם מותר להמשיך לבנות בשלושת השבועות?
ב. אני נוטע כרם ומעונין להספיק לטעת הכל לפני ט"ו באב, כדי שעד ראש השנה ייחשב לי שנה, לספירת שנות ערלה. האם מותר לטעת בשלושת השבועות?
ג. האם מותר לחתום על זכרון דברים לקניית דירה באלון מורה בשלושת השבועות?

תשובה:
המושג שלושת השבועות נזכר בשני מקומות. האחד,
בשו"ע סימן תכח', העוסק בקביעת החלוקה בקריאת
התורה ובהפטרות. בסעיף ח' נאמר: מי"ז בתמוז ואילך
מפטירין ג' דפורענותא וז' דנחמתא ותרתי דתיובתא.
כלומר: עד ראש השנה יש 10 שבתות. בשלש הראשונות
קוראים הפטרות פורענות. בשבע הבאות קוראים
הפטרות של נחמות, ובצום גדליה ושבת תשובה קוראים
הפטרות של תשובה.
לכן יש מספר מנהגים שנתקבלו כסימן לאבלות על
החורבן, כבר מי"ז בתמוז.
מרן המחבר בשו"ע מזכיר שלשה מנהגים, וכלם לא
מתוך חובה אלא "יש נוהגים":
"יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מי"ז
בתמוז" (תקנא,ט).
"יש מתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב" (תקנא, טז).
"טוב להזהר מלומר שהחיינו בין המצרים" (תקנא, יז).
הרמ"א מוסיף עוד שני מנהגים:
"ונוהגים להחמיר שאין נושאים אשה מי"ז בתמוז עד ט'
באב" (תקנא, ב)
"נוהגים להחמיר ולא להסתפר מי"ז בתמוז" (תקנא,ד)
אם כן, לפנינו חמשה מנהגים, שחלקם לא התקבלו,
(להתענות ולהמנע מבשר ויין) וחלקם התקבלו (להמנע
מנישואין, משהחיינו, ולאשכנזים גם מתספורת).
כל נושא אחר, אין ענין להחמיר ולאוסרו מאחר שלא
נזכר כלל בפוסקים.
לכן- עד כ"ט תמוז:
מותר לבנות, מותר לנטוע, מותר לקנות בית או
מיטלטלין, מותר לרחוץ בבריכה (בים- בזהירות!). גם
שמיעת מוסיקה, מן הדין מותר. ראוי לא לשמוע
מוסיקה שמחה, ניגוני חתונות וכד'.
משנכנס אב ממעטין בשמחה!
מראש חודש אב יש הרבה יותר דברים שנהגו בהם
איסור, ועל כך נרחיב בעז"ה בהמשך.

שאלה:
מתי זמן כניסת שבת והדלקת נרות באלון מורה, ומתי זמן צאת השבת. אני רואה שלפעמים הולכים לפי זמן חיפה ולפעמים לפי זמן אחר.

תשובה:
כידוע, היום של ישראל מתחלף עם שקיעת החמה או
עם צאת הכוכבים. להבדיל מהיום אצל הגויים, שהוא
מתחלף בחצות הלילה לפי השעון הנהוג. בכל מקום או
אזור במדינת ישראל, השקיעה נראית בזמן שונה,
בהפרש של מספר דקות. למשל, בשפלה, השקיעה היא
כאשר השמש יורדת אל מתחת לפני המים. באזורים
מזרחיים יותר כמו בקעת הירדן, השקיעה מוקדמת
יותר, מפני שאינם רואים את הים התיכון, והשמש
נעלמת מוקדם יותר. "אופק ירושלים" דומה ל"אופק
תל אביב", מפני שירושלים מזרחית יותר, אך היא גם
גבוהה יותר. לכן נראית השקיעה בשני המקומות כמעט
בזמן זהה. בחיפה לעומת זאת, השקיעה מאוחרת בכמה
דקות ( 2 עד 4 דקות), מפני שהעיר גבוהה ושוכנת על
שפת הים.

האופק באלון מורה דומה לאופק ירושלים, מפני שאלון
מורה שוכנת בדיוק צפונית מירושלים, ואיננה נוטה
למזרח או למערב, וכמו ירושלים גם היא שוכנת בהר.
לכן זמן השקיעה באלון מורה הוא לפי לוח ירושלים.
אולם, בכניסת השבת יש שלשה מנהגים: יש מקדימים
ומדליקים נרות 40 דקות לפני השקיעה. כך נוהגים
בירושלים ובמספר שכונות בפ"ת. יש הנוהגים להדליק
נרות 30 דקות לפני השקיעה. כך נוהגים בחיפה ובעוד
מקומות. ויש הנוהגים להדליק 22 דקות לפני שקיעה.
כך נוהגים בתל אביב ובמקומות רבים אחרים.

לכן, מה שראית שהולכים לפי זמן חיפה, נכון רק ביחס
לשאלה, כמה זמן לפני שקיעה אנו מדליקים נרות. בכך
אנו נוהגים כחיפה, 30 דקות לפני שקיעה. אולם, זמן
השקיעה נקבע לפי אופק ירושלים. לכן בפועל הדלקת
נרות אינה באותו זמן בו מדליקים בחיפה. למשל בשבת
, הנוכחית, פרשת בלק, בחיפה מדליקים בשעה 19:23
מפני שהשקיעה שם היא בשעה 19:53 . אולם, באלון
מורה נדליק בשעה 19:21 , מפני שהשקיעה בשעה
19:51 . הדרך הנוחה היא, לקחת את זמן ההדלקה
בירושלים, 40 דקות לפני שקיעה, ולהוסיף עליו 10
דקות כדי שנדליק 30 דקות לפני השקיעה באלון מורה.
כל זה ביחס לכניסת שבת.

אולם, ביציאת שבת שווים כל המקומות, לכן ההבדל
היחיד הוא, זמן השקיעה שבכל מקום. הואיל וזמן
השקיעה באלון מורה הוא כמו בירושלים, לכן בזמן
צאת שבת אנו נוהגים כמו ירושלים.

בשעה טובה ומוצלחת נפתח בישוב כולל תורני בבית הכנסת החדש 'עוד יוסף חי' בשכונת גבעת הברכה.
הכולל יפעל בחודשיים הקרובים, חמישה ימים בשבוע מ- 9:30 עד 13:15 ע"פ המערכת המצורפת.

לפרטים: ניתן להתקשר 050-9987095

שאלה:
מאיזה גיל אפשר או צריך להביא ילדים לבית הכנסת, בנים ובנות?

תשובה:
נושא הבאת ילדים לבית הכנסת נידון כבר לפני מאות
שנים בפני גדולי ישראל. הכל נעשה מתוך מחשבות
טובות ומתוך צידקות של דאגה לחינוך הילדים, ורצון
להרגילם לעמוד בתפילה לפני הקב"ה. אלא שרצון זה
של ההורים יש בו בעיה, מפני שהוא גורם להפרעות
רבות למבוגרים ולמהלך התפילה בבית הכנסת.
בנוסף, יש הורים שהם עצמם רוצים להתפלל בבית
הכנסת, אך ילדיהם תינוקות ואין מי שישמור עליהם,
לכן הם מביאים אותם לתפילה. כמה רעות יש במנהג
זה. האחת, ההורים טרודים בתינוק ולא מתפללים.
השניה, הציבור עוקב בענין אחר התנהלות האב או
האם, וגם הציבור אינו מרוכז בתפילה. השלישית,
בעינינו הננו רואים כיצד אב מחזיק תינוקו בידו
ומתפלל, דבר זה אסור. כפי שכותב השו"ע (סימן צו,א):
כשהוא מתפלל לא יאחוז בידו תפילין וכו'. ומוסיף
המשנ"ב (ס"ק ד): כתב הברכי יוסף, שאסור להושיב
לפניו תינוק בשעת התפילה.
ורביעית, והיא עולה על כלם, זה הבכי של התינוק,
המפריע לכלל בית הכנסת. וביותר, כאשר אביו או אמו
עוד לוחשים לו ששש…ששש… , שאז ההפרעה כפולה,
גם בכי התינוק וגם תגובת האב או האם.
לכן, כותב המשנ"ב (סימן צח ס"ק ג): השל"ה קורא
תיגר על המביאים ילדים לבית הכנסת מטעם כי
הילדים משחקים ומרקדים בבית הכנסת ומחללים
קדושת בית הכנסת וגם מבלבלים דעת המתפללים. ורק
כאשר יגיעו לחינוך, יביאנו איתו לבית הכנסת וילמדהו
אורחות חיים, לשבת באימה וביראה וכו'.
הלימוד מדברי השל"ה כפול: א. לא להביא תינוקות
לבית הכנסת. גם לא לעזרת הנשים, שגם הן צריכות
להתפלל. ב. ילדים שהגיעו לחינוך יש להביאם וללמדם
להתפלל. המדובר הוא בילדים שכבר יודעים לקרוא
היטב, ויכולים לעקוב אחרי התפילה בסידור, דבר
שבדרך כלל מתרחש במהלך כתה ב'.
ואם ישאלו האבות והאמהות, הרי גם אנו רוצים
להתפלל בבית הכנסת וכיצד נעשה? התשובה היא
שאחד ההורים ילך לבית הכנסת, והשני ישמור על
הילדים. בדרך כלל הבעל הולך לבית הכנסת. אך אם יש
אשה שמאוד רוצה להתפלל, מותר לבעל לעשות נחת
רוח לאשתו מידי פעם, ולהתפלל תפילה ביחיד, ובאותה
שבת תלך אשתו לבדה, ותתפלל עם הציבור.

שאלה:
הבת שלנו לומדת בכתה ו'. לפעמים היא לוקחת חפץ מהבית לבית הספר, וחוזרת בלעדיו. היא טוענת שהמורה "החרימה" לה את החפץ. זה לא מקובל עלינו כהורים, כי לדעתנו אין למורה זכות לעשות זאת. האם אנו רשאים לתבוע מהמורה להשיב את החפץ?

תשובה:
בשאלתכם, הצגתם צד אחד של המטבע, כהורים
נפגעים. מן הסתם יש גם צד שני למטבע. והוא, גרימת
לשיעור MP3 הפרעה למהלך השיעור. אם בת מביאה
ושומעת או מקליטה וכד', ודאי שזה מפריע למהלך
השיעור. אם כן, נקודה ראשונה היא, החובה המוטלת
עליכם כהורים לתת גיבוי למורה, שהרי ודאי יביא
הדבר גם לתועלת לבתכם.
כך היא וחברותיה תוכלנה ללמוד טוב יותר.
אם אינכם סומכים על שיקול הדעת של המורה,
וסבורים שלא היתה כלל הפרעה לשיעור, והמורה, סתם
מתוך נקמנות לקחה את החפץ, אם כן, ראוי שתשקלו
אם להמשיך לשלוח את בתכם לבי"ס זה. הורים שאינם
נותנים אמון בבית הספר ובמורים, בהכרח משדרים
זאת לבנם או לבתם, והדבר מונע מהילד כל אפשרות
ללמוד מהמורה.
אם המורה איננה דמות חיובית לבתכם, אין סיכוי
שהיא תלמד ותתקדם.
הקדמתי כל זאת, כדי להדגיש שעיקר תשומת הלב לא
צריכה להיות ל"דיני ממונות" שב"החרמת" חפץ, אלא,
בראש ובראשונה, יש לשים לב להשפעות החינוכיות.
ועתה, לדרישה הממונית: הנהלת בית הספר מוגדרת
מבחינה הלכתית כ"שבעת טובי העיר". כלומר, כל מי
ששולח את ילדיו ללמוד בבית הספר, מקבל על עצמו
את סמכות ההנהלה, גם בענייני רכוש. זכותם של
"שבעת טובי העיר" להפקיע ממון מבעליו (חשן משפט
סימן ב).
לכן, אם זו החלטה בית ספרית, יש זכות למורה ליטול
את החפץ. אם ברצונכם לזרז את ההחזרה, ודאי טוב
תעשו אם תתקשרו למורה, תבררו איתה את נסיבות
ההתנהגות של בתכם. תנו למורה גיבוי להתנהלותה,
ובסוף גם, תבקשו יפה להחזיר את החפץ. כך אינכם
נלחמים במורה או בבית הספר, אלא זורמים עימו,
לטובת חינוך בתכם.

שאלה:
נסעתי בטרמפ, והייתי שותפה לשיחה בין הטרמפיסטיות. לצערי הוזכרו שמות של משפחות עם דיווח על מעשה כזה או אחר. גם אם זו אינה לשון הרע אבל כשעושים למישהו ניתוח אופי, זה לא נעים. מה לעשות במקרה כזה?

תשובה:
בכל מקום ציבורי אדם צריך לחשוב על מה שהוא
מוציא מפיו. ובודאי, בנסיעה בטרמפ, כאשר יושבים
אנשים יחד לפרק זמן מוגדר. אימרה ידועה היא,
שבנוסף על מה שאדם מכניס לפיו, צריך אדם לבדוק גם
את מה שהוא מוציא מפיו. חברה בריאה מתבססת על
יחס ואוירה חיוביים בין חבריה. שיחות שיש בהן דיון
על אחרים, אין להם כלל הצדקה, גם אם לא מדובר
באיסורי רכילות או לשון הרע. עדיף ונכון שכל אחד
מאיתנו יעסוק בעצמו, במשפחתו.
יש שתי נקודות מבט על העולם: נקודת מבט של
ביקורת ונקודת מבט של קבלה. הביקורת היא דרישה
לשינוי, אינך צריך להיות כאן או להתנהג באופן מסוים.
חובתך לשנות את עצמך. הקבלה היא אימוץ של הקיים
והסכמה על מה שיש. בדרך כלל אדם רגיל להפנות חיצי
ביקורת כלפי הזולת, להצביע על הנקודות בהם השני לא
בסדר. ואילו על עצמו משתמש האדם במידת הקבלה,
אני בסדר. באמת צריך להפוך את הסדר: ביקורת אדם
מעביר בעיקר על עצמו. חובתנו לבדוק היכן אנו לא
בסדר ומה יש לתקן בעצמנו. דווקא כלפי הזולת יש
להשתמש במידת הקבלה. וגם כשהוא מתנהג שלא
כראוי יש ללמד עליו זכות.

לכן, אוירה כזאת של דיבורים איש על רעהו יוצרת
תשתית חברתית לא נעימה. ולשאלתך, מה לעשות
כאשר את שותפה לשיחה כזאת, בטרמפ או במסגרת
אחרת, הטוב ביותר הוא לא להעיר לאחרות (שהרי אין
אנו מבקרים את הזולת) אלא פשוט ליזום העלאת נושא
אחר שיעסיק את הנוכחים ויסיח את דעתם מהדיונים
על אחרים.

מי שבוחן אחרים בעין טובה, גם הקב"ה בוחן אותו בעין
טובה ודן אותו לכף זכות

שאלה:
כיצד יש להגיב ולהתנהג כלפי שכנים, שכל הקשר שלהם איתנו זה רק כאשר הם זקוקים למשהו: אולי יש לכם שקית חלב או בקבוק שמן, אולי תוכלו לעשות לנו בייביסיטר לחצי שעה וכד'. מלבד זה אין כל קשר. האם להמשיך או לנתק קשר?

תשובה:
יחסי שכנים הם זרז- קטליזטור, לתיקון גדול של
המידות אצלנו. חכמים מצווים אותנו ללכת בדרכיו של
הקב"ה, "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכד'.
הנה גם אנו פונים אל הקב"ה בעת צרה. כשיש חלילה
חולה או בבעיה כלכלית אנו נזכרים לבקש מהקב"ה.
אמת, תיקנו חכמים ברכות הודאה על כל דבר שעובר על
האדם. אבל בלי תקנת חכמים, לא תמיד נזכור להודות.
גם הקב"ה מצפה "שנתעניין בשלומו", נצטער עימו על
חורבן בית המקדש, על כבודם של ישראל שכל כך שפל
בעת האחרונה. כך מלמדנו המסילת ישרים בפרק י"ט,
שאדם צריך להצטער על כבודו של הקב"ה ולהתאוות
להגדלת שמו יתברך.
למרות שלא תמיד אנו מגיעים לדרגה כזאת של עבודת
ה', בכל זאת הקב"ה נענה לתפילותינו, שולח לנו רפואה
וברכה.
כך גם אנו המצווים ללכת בדרכיו. כאשר השכנים שלנו
מבקשים דבר מה, השיקול שלנו הוא רק אחד ויחיד:
האם יש באפשרותנו לתת, לסייע, או לא.
לא נביא בחשבון כל שיקול אחר, מדוע הם אף פעם לא
נותנים לנו מאומה, ורק אנו נותנים להם. זה אינו
שיקול.
גם בתורה נזכר איסור לא תיקום ולא תיטור, כלומר,
אל תעשה חשבון מה הוא עשה לי, אלא רק מה אני יכול
לתת.
אם אנו יכולים לסייע, נעזור. אם לא, נמנע. כאמור, זה
מרגיל אותנו לחשיבה ישרה ונכונה על עצמנו ועל
העולם, ואנו קונים לעצמנו מידות טובות.
הקב"ה ודאי רואה את מחשבותינו והנהגותינו, ושולח
לנו ברכה בכל אשר נפנה.

א. אין אומרים תחנון מראש חודש סיון עד יום חמישי י"ב סיון.

ב. יום חמישי ה' סיון, ערב חג שבועות

השנה חל שבועות ביום שישי. חלק מההכנות לשבת נעשות תוך כדי יום טוב, לכן חובה להניח עירוב
תבשילין כדי להתיר להכין מיום טוב לשבת.
כל משפחה מפרישה כזית לחם, לחמניה או חלה, ומצרפת אליו תבשיל נוסף, אפשר ביצה מבושלת.
אבי המשפחה (או אחד מבני המשפחה) נותן את הפת והתבשיל לאדם זר, שאינו מהמשפחה, והוא מגביה
אותם, ומזכה-מקנה אותם לכל בני הישוב, העיר, המקום.
אבי המשפחה חוזר ונוטל את הפת והתבשיל ומברך: אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצוות עירוב.
אח"כ אומר בארמית: בהדין עירובא יהא שרא לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל
צרכנא, מיומא טבא לשבתא, לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת.
אפשר לומר בעברית: בעירוב זה יהא מותר לנו לאפות, לבשל, להטמין, להדליק נרות ולעשות כל צרכינו,
לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת.

ג. הדלקת נרות
מדליקים נרות לכבוד יום טוב. יש נוהגות להדליק בזמן ההדלקה הרגיל, 19:09 . יש נוהגות להדליק לאחר
שחוזרים מתפילת ערבית. בהדלקה מברכים 2 ברכות: להדליק נר של יום טוב ושהחיינו.
תזכורת: להדליק נר נשמה לצורך שימוש באש ביום טוב.

ד. בתפילת ליל שבועות אין מקדימים להתפלל ערבית אחרי פלג המנחה, כדי לסיים ארבעים ותשעה יום
. תמימים. מתחילים ערבית 25 דקות לאחר השקיעה, בשעה 20:04

ה. יום שישי, חג השבועות, ערב שבת
מותר לעשות מלאכות המותרות ביום טוב, לצורך שבת (העירוב מתיר לנו).
- לחמם תבשילים ולהניחם ע"ג פלטת השבת.
- לבשל לצורך שבת וכו'.
חובה להקפיד להדליק נרות שבת ביום טוב, לפני כניסת שבת.
. זמן הדלקת נרות 19:10

נזכה לקבל על עצמנו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוותיה, ומאיתנו, לכל ישראל.
חג שמח!

שאלה:
הגעתי לאלון מורה כתלמיד בישיבה. ב"ה, בניתי בית ואני גר כאן. יש לי התלבטות בכל עת שפונים אלי בבקשה להשתתף
באירועים, אם כמארגן ואם כסתם צופה. אני מרגיש שרצוני הוא ללמוד עוד ועוד. כל השתתפות כזאת באה על חשבון
הלימוד. האם עדיף לסרב, או צריך להיענות?

תשובה:
"אמר ר' יוחנן: שלשה חינות הן: חן המקום על יושביו,
חן אשה על בעלה וחן מקח על לוקחו" (סוטה מז,א).
מקום שאדם מתגורר בו, אינו יכול ואינו רשאי שלא
לחבבו. אחרת, אי אפשר לגור שם. לימוד התורה אינו
צריך להיות סיבה שלא לתרום למקום בו אני גר.
אדרבא: מהתורה ומדברי חכמים אנו למדים שבכל
מקום בו נמצא תלמיד חכם או בן תורה, הוא מביא
תועלת נוספת ומיוחדת. הנה, אנו מתגוררים בחלקו של
יוסף הצדיק. הוא נמכר ע"י אחיו לפוטיפר, שם יכול
היה להרגיש חוסר שייכות מוחלט. מה ליוסף ולפוטיפר.
לא כך אנו רואים בהתנהגותו. הוא משקיע בבית פוטיפר
עד שהופך להיות נאמן ביתו. גם כאשר נזרק לבית
הסוהר, ופוגש שם את שני סריסי המלך והנם זועפים.
"וישאל את סריסי פרעה… מדוע פנים רעים היום"?
אפשר לשאול, מה זה ענינו של יוסף ליזום שיחה עם שר
המשקים ושר האופים. שיניח להם "להתבשל" במיץ של
עצמם.
מכאן רואים, שכל מקום בו יכול אדם להביא תועלת,
הוא צריך להיות יוזם, כדי להיטיב לאחרים, אשר עמם
הוא חי וגר. חיים בישוב מחייבים שותפות, של עזרה
לזולת, של נשיאה בעול וכד'. זהו רצונה של תורה להיות
"נושא בעול עם חבירו" (אבות פרק ו').
כולנו נהנים מעשייה חיובית של מזכירות הישוב ושל
התושבים. המעונות וגני הילדים פורחים, וילדינו נהנים
מכך. בתי הספר, בתי הכנסת בכל שכונה, כל אלה ניבנו
מהשקעה רבה של כל יום וכל רגע. זכות גדולה לכל
תושב, להרגיש שייך למפעל הגדול הנבנה כאן, מפעל
שכולו מבוסס על אדני התורה. לכן, ההרגשה שלך שהנך
חפץ ללמוד עוד ועוד, היא סיבה מצויינת לראות עצמך
שותף ונושא בעול בחיי הקהילה באלון מורה.
כל אדם משתלב במה שמתאים לו. לאחד מתאים להיות
גבאי בבית הכנסת, לשני, בעל קורא והשלישי יהיה חבר
ועדה. במקום שלבך חפץ שם תוכל לקחת חלק פעיל
ולזכות להוציא את התורה הנלמדת, מן הכח אל הפועל.

שאלה:
אנחנו מתגוררים בישוב תורני. אשתי לא מוצאת עבודה, וגם מבחינה חברתית אנחנו לא כ"כ מוצאים את עצמנו. אבל
החינוך לילדים הוא טוב והם שמחים וגם הצד התורני מתאים לנו. מה צריך לשקול כדי לדעת אם להמשיך לגור בישוב
או לעבור דירה?
תשובה:
המצב אצלכם מורכב, וצריך לפרט את הנקודות בעלות
משקל כדי לקבל החלטה נכונה.
נחלק את הנקודות לזכות ולשלילה:
לזכות השארות בישוב לשלילה
1. רמה תורנית 1. לא משתלבים חברתית
2. חינוך לילדים 2. אין תעסוקה לאשה
3. ילדים שמחים

כאשר בוחנים את המרכיבים הללו, ניתן לראות שיש
מהם בעלי משקל גבוה, ויש בעלי משקל משתנה.
המרכיב של חינוך ואוירה טובה לילדים, הוא בעל ערך
קבוע.
לא בכל ישוב אדם מוצא חינוך טוב לילדיו. לכן הוא בעל
משקל נכבד.
גם השתלבות בחברה היא מרכיב חשוב, מפני שהדבר
מפריע לחיים מידי יום ביומו. בכל פעם שהבעל או
האשה יוצאים מפתח ביתם, הם מרגישים את הבעיה
החברתית.
לעומת זאת, מציאת תעסוקה לאשה היא מרכיב
משתנה, מפני שהיום אין לה עבודה אבל מחר יתכן
שיציעו לה.
שיקול נוסף, כללי, שחייבים להביאו בחשבון הוא, שאם
להורים לא טוב במקום, כל המשפחה חשה בדבר. גם
אם נראה שהילדים שמחים, תחושת ההורים ודאי
מחלחלת גם אליהם.
לכן, ברור שלאורך זמן אי אפשר להמשיך ולגור במקום.
עם זאת, אתם יכולים לקצוב את הזמן ולהחליט
שלמשך חצי השנה הבאה בכל מקרה אינכם עוברים
דירה. בפרק זמן זה, השתדלו יותר הן במציאת תעסוקה
לאשה והן בפעילות למען השתלבות חברתית, בעזרת
שכנים וידידים שבודאי יש לכם בישוב.
אם בחלוף חצי שנה יתברר שהמאמץ לא נשא פירות, יש
מקום לבדוק מגורים במקום אחר.

שאלה:
הבן שלנו, ילד כבן 9 מבקש מאיתנו דמי כיס. הוא טוען שחבריו מביאים. האם נכון לתת לו?

תשובה:
עיקר החינוך, מצוות החינוך לילד היא, ללמדו להבחין
בין טוב לרע. הגדרות הטוב והרע, יסודותיהם כמובן
בתורה ובדברי חכמים. מצוות עשה= טוב, לא תעשה=
רע.
בנוסף, יש הגדרות השייכות ל"דרך ארץ" שקדמה
לתורה.
כיום, החברה הכללית מגדירה שכסף, כבוד, שלטון
וכד' הם בגדר טוב.
ולכן כאשר רוצים לגרום "טוב" לילד, נותנים לו כסף.
כסף הוא אמצעי ואינו מטרה.
כסף הוא כלי ולא יעוד.
לכן, טעות היא לתת דמי כיס לילד, גם אם רואה כך אצל
חבריו. מתן דמי כיס, משדר לילד שכסף זה דבר חשוב, זו
מטרה.
לא משנה אם אתה זקוק לכסף או לא, חשוב להשיג כסף.
אימרו לילדכם, שכל מה שהוא צריך הוא יקבל בבית.
ואם ירצה משהו מיוחד, יבקש, ולפי היכולת שלכם תראו
אם תוכלו לקנות עבורו.
יש טוענים שמתן דמי כיס גורמים לילד ליתר עצמאות,
כאשר הוא צריך להחליט מה לעשות בכסף. אף זו
מחשבה שגויה. העצמאות הבסיסית היא ברוח, לבחור
בטוב ולא ברע. מי שיחנך את בנו לרצות להיטיב, ודאי
שהבן יידע גם לנצל את הכסף לטובה.

טופס בקשת מלגה לסטודנטים

שאלה:
אני נפגשת עם בחור, שהוא כיום דתי ושומר מצוות, אבל בעבר היתה לו תקופה קשה של ירידה מאוד גדולה. אנחנו ממש
שמחים מהקשר אבל יש לי חשש, אולי כמו שירד בעבר יפול שוב גם בעתיד. מה יתן לי את הביטחון שזה לא יקרה?

תשובה:
בטחון גמור, אין אצל אף אדם. חכמים מספרים על יוחנן כהן גדול שהיה כהן גדול במשך 80 שנה, ואח"כ נהפך לצדוקי.
ובכל זאת, יש בסיס לבטחון כזה, עד כמה שאדם יכול להבטיח.
הבטחון זו את עצמך. אם תסלקי מלבך את הספיקות, ותקריני אמונה בבחור, זה נותן לו ולך את הבטחון בהמשך הדרך.
חכמים מספרים על ר' עקיבא שהיה רועה צאן, ורחל בתו של כלבא שבוע הכירה בנפש הגדולה שיש לו, והתחתנה עימו
בניגוד לדעת אביה. ר' עקיבא אכן גדל בתורה וחזר אחרי 24 שנים, עם עשרים וארבע אלף תלמידים. כאשר נגיע לביתו,
יצאה אשתו לקראתו ונפלה לרגליו, ביקשו תלמידיו להודפה. אמר להם ר' עקיבא, הניחו לה, שלי ושלכם- שלה!
משמעות הדברים היא, שר' עקיבא הרגיש, שכל עלייתו בתורה התבססה על הבטחון האדיר ששידרה רחל אשתו, בטחון
בהמשך דרכו. בטחון ביכולתו לשדרג עצמו, ולהפוך מרועה צאן לרועה רוחני של כל ישראל. לכן אמר לתלמידיו, שבעצם
כל עלייתו היא, בזכות אמונתה של אשתו בו.
אף את, תני אמון בישרות הדרך של הבחור, ותזכו לבנות בית נאמן.

ימי ספירת העומר- המותר והאסור
הימים שבין פסח לשבועות, בראש ובראשונה הם ימים של התרוממות ועליה, לקראת מעמד הר סיני, ובשל כך הם ימים
של שמחה. אולם, לאחר חורבן בית שני, כאשר מתו עשרים וארבע אלף תלמידי ר' עקיבא, נתקבל המנהג לציין את
הימים גם כימי אבל.
שלושה מנהגים נזכרים בפוסקים:
1. נהגו שלא להתחתן בימים אלה.
יש מתחתנים מל"ג בעומר והלאה. יש מתחתנים מל"ד בעומר והלאה. ויש מתחתנים מראש חודש סיוון והלאה.
2. נהגו שלא להסתפר ולהתגלח בימים אלה.
גם ביחס לתספורת וגילוח קיימים שלושת המנהגים דלעיל (מל"ג ואילך, מל"ד ואילך או מר"ח סיוון).
השנה, בה חל ראש חודש אייר בערב שבת, כתבו הפוסקים שהשמחה כפולה, ולכן מותר להסתפר ביום שישי ל'
ניסן. וכן מותר להסתפר ביום העצמאות ובכ"ח באייר.
3. נהגו לא לעשות ריקודים ומחולות.
כל שאר הדברים, מותרים. למשל:
- מותר לקנות בגדים חדשים.
- מותר לשפץ את הבית.
- מותר לברך שהחיינו.
- מותר לאכול בשר ולשתות יין.
יהי רצון שנזכה בקרוב לחזרת רוחו של ר' עקיבא ותלמידיו!