רשמים מפינוי מאחז יצהר מזרח/ יאיר ריס
"שלח לך אנשים" - ר' אחא הגדול פתח: 'יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם' - אמר לו הקב"ה למשה: אף על פי שהתניתי עם האבות לתן להם את הארץ ומתו, איני חוזר בי, אלא 'דבר אלוהינו יקום לעולם'.
(מדרש רבה לפרשת שלח ט"ז/ג)
תפילת עמידה. שקט. דממה. הקולות שהדהדו ברחבי המאחז עוד מהבוקר נדמו. במרחק מנצנצים אורותיהם של מאבקים קודמים. עלי ושילה - הנראים מכאן כגוש ענק - ממש כעיר. אריאל, יצהר, ברכה, איתמר, אלון מורה, קדומים.
קולות השירה האדירה עדיין מהדהדים באויר בשעה שמהומה סביב איזו סככה מתחוללת מאחור בין סמג"ד "עשת" ובין כמה מתנחלים המנסים להבהיר לו שהכל נגמר. קולות השירה עדיין מהדהדים - "דידן נוצח". שלנו נוצח, כולנו נצחנו. הכל נגמר.
"אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה על חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה גזירה על בית המקדש ליחרב, ושיגלו ישראל לבין אומות העולם.."
(ילקוט שמעוני לפרשת שלח רמז תשמ"ג)
"תסתכל על הכפר למטה.." מצביע גבעוני אחד לחברו על חווארה, השוכן כ-2 קילומטרים מתחת למאחז. "תראה איזה חילול ה' זה כשהם רואים אותנו מתפנים... אולי כל זה בכלל לא היה שווה, עם כזה חילול ה'.."
"אתם יודעים איך אנחנו מרביצים במקומות אחרים?!" הצטדק יס"מניק אחד בפני חבורת נערים תוך כדי ויכוח. "באמת אין לכם מה להתלונן!".
"טל, איפה הדרגות שלך?" שואלים כמה קציני צנחנים חייל שישב מהורהר על אחד הסלעים. "הורדתי אותם" הפטיר. "אני מתבייש להיות קצין עם הפקודות האלה.."
"ולך נראה שאנחנו מסכימים איתו??" משיב לי חייל בהבעה כואבת - לאחר שהצבעתי על חברו שהתנהג באלימות. "תאמין לי שאף אחד לא רוצה להיות פה - לא בהקשר הזה"
"בשעה שאיש הישראלי בא לארצנו הקדושה, ועובד את אדמתה הקדושה בנטיעת אילנות וצמחים ובבינין בתים, וכדומה מן הדברים הנחוצים לישוב הארץ, מתקדשת הארץ על ידו בקדושת ה' הקדוש, ואפילו לא התכוון לזה כלל.."
(אם הבנים שמחה, עמ' רי"ד)
בזמן שראשוני היס"מניקים הגיעו, התחולל מאבק על אחד מכלי הרכב הצבאיים. במקום עבר יהודי עם קופת צדקה. "זה - לשיקום ההריסות של הפינוי" הרבה מהיס"מניקים שהיו במקום שלשלו מטבע לקופת הצדקה, לשיקום המבנים אותם הם עצמן עתידים להרוס בעוד דקות ספורות.
אחרי שהרסו את בית האבן, על השרידים - חומת בטון בגובה 25 ס"מ סביב מה שהיה הבית, מיהרו להציב את שאריות הלבנים ההרוסות. חיילי השריון שהיו אחראים על הריסת הבית דאגו להשליך את הלבנים הצידה. המצב היה אבסורדי - הנחת הלבנים ההרוסות הייתה מעשה סמלי בלבד - כי וודאי שהבניין הרעוע לא יכל להתקיים. הקצינים הביטו זה אל זה במבוכה, ורק חיכו לפקודה שתקח אותם משם.
את המצב 'הצילו' שני חברה שקפצו פנימה, והחלו לבנות 'חנות פלאפל'. בעזרת כמה לבנים וקרש - הוצב הדוכן, עם חלון קטן לידו. קופסת חמוצים שנמצאה בין ההריסות הייתה הסחורה. "פלאפל, רוצה?" "לחיילים בחינם!". סצינה מגוחכת זו העלתה חיוך על פני כולם, וחזקה בעיני כולם, חיילים ומתנחלים, יס"מניקים ועיתונאים.. כאחד, את השאלה: "למה אחים צריכים לפנות אחים??"
"אך צריך אתה לדעת אהובי אחי! מה שאמרו במדרש שצדיקים במידה שמקלקלים - בה במדה הם מתקנים. על כן, במדה שהיו משתמשים אז אבותינו לקלקל חשקת ישראל לארץ ישראל, בה במדה מחויבין אנו להשתמש להלהיב ליבם, ולהבעיר בקרבם את אש החמדה לארץ ישראל. אם נעבוד בפעולות כאלה, אז יעלה בידינו בעזרת ה' לעשות את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעד ארץ ישראל.. ובזה ישולם החוב בישא הנ"ל, ויקרע השטר, ויתוקן הקלקול, ויסתלק הקטרוג ויתגבר הסנגור, ויום הישועה יבוא, ויקוים בנו הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ", כי השמחה תהיה בעליונים ובתחתונים"
(אם הבנים שמחה, ע"מ רפ"ה)
"את יודעת, אמא, כמה חיכיתי לחמשוש הזה" לוחש חייל לפלאפון שבידו. "אפילו אמרו לנו שברגע שנפנה את כולם נלך הביתה.. אבל לא יכולתי, אמא, פשוט לא יכולתי..."
הולכים הביתה. מתקדמים רגלית מהמאחז המפורק לכיוון יצהר. עשרות רבות של כלי רכב צבאיים ומשטרתיים מכל הסוגים והמינים חונים זה לצד זה. קבוצות קבוצות של חיילים יושבות לאורך הדרך, מחכים כבר לצאת הבייתה, לבסיס, או לכל מקום אחר.
- "מה המצב חבר'ה?"
- "אצלנו הכל בסדר, ואצלכם?"
כך אצל כולם. לא היו רגשות טינה מצד עשרות החיילים שאני פגשתי בסוף היום.
לילה.
אחרוני המתנחלים עזבו את המאחז.
קומץ חיילים וקומץ מתנחלים נשארו להשגיח אלו על אלו.
סככה חדשה נבנית.
"חייל, אתה יכול לעזור פה רגע?"
"למה לא, ממילא בסוף הכל יבנה פה מחדש.."
עוד מעט, עוד קצת. בקרוב נגאל, אם רק נמשיך ללכת, לארץ ישראל.
אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
(תהילים ק"ב)
