מי שמכיר את הנוף היפה, אדמה פורייה ומעיין שופעת של העיר המקראית תרצה אשר בשומרון, אינו מתפלא ששלמה המלך עשה ממנה משל ליופי של אהובתו. אמנם, השאלה מתעוררת כשבוחנים המשך הפסוק וסדר הדמויים: קודם כל "יפה כתרצה", ורק אחר כך "נאוה כירושלים". להקדים את יופייה של תרצה [אף שעתידה להיות עיר הבירה לממלכת ישראל] לזו של ירושלים, עיר הקודש [שאמרו אליה חז"ל: "עשר קבין של יופי ירדו לעולם- תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו." קדושין מט:]?

אלא משתמע שכאן מתייחסים ליופי מזן מיוחד- שורשית, פנימי. משהוא מהיופי הנסתר של "כל כבודה בת מלך פנימה", שרק בנסיבות נדירות של צורכי האומה פורצת גדרה ונגלה לעין כל, כמו שרש"' מביא:

*רש"י על במדבר פרק כו פסוק סד* (סד) ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

שכאן העיזו בנות צלפחד לעמוד לפני משה ואלעזר והנשיאים "וכל העדה" ודרשו את זכותן לנחלה בארץ ישראל, תוך כדי הוכחת הגברים על עבדן דרכן הלאומית. ומתוך הסכמה מן השמים, זכתה תרצה לנחלתה בתוך בני מנשה בשומרון.

ומעשה דומה היה בעת שנכשלו הגברים בחטא העגל, כמו שמובא במדרש רבה על שיר השירים ו:ד:

""יפה את רעיתי כתרצה"- אלו נשי דור המדבר שלא נתנו מנזמיהן למעשה העגל."