י"ז טבת תשס"א
דבר הרב: להאמין גם כשהכל הפוך
כאשר מרים לקתה בצרעת, המתין לה כל
העם שבעה ימים (במדבר יב). וביאר בתרגום יונתן: "מרים נתעכבה שעה מועטת לדעת
מה יהא בסופו של משה –
בני ישראל היו ששים ריבוא, וענני הכבוד ומשכן לא נעו ולא זעו עד זמן
שנתרפאה מרים".
וקשה, למה מגיע לה שכר כה רב, הלא היא
התעכבה שעה אחת, ודי להמתין לה שעה אחת או יום אחד, אבל לא שבעה ימים. ועוד שהיא
התעכבה לכאורה מתוך סקרנות, בעוד שהם התעכבו מתוך כוונה תחילה.
וביאר הרב מיכאל פרץ בהקדמה לספרו:
"בין ישראל לעמים", כי כל עוד התקיימו נבואותיה של מרים הנביאה,
ש"עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל", היו משבחים אותה. וכאשר נולד משה
ונתמלא הבית אורה הודה לה אביה, עמרם: "בתי, נתקיימה נבואתך". אבל לאחר
שנאלצו להטיל את משה ליאור בתיבה קטנטנה הנתונה לחסדי הגלים ותמסחי היאור, עמדה
אמה, יוכבד, וטפחה לה על ראשה של מרים ואמרה לה: "בתי, היכן נבואתך ?"
ובמצב כזה כשהכל התהפך לכאורה לרעה
וכולם מיואשים, מרים לא נפלה ברוחה, אלא: "ותתצב אחותו מרחוק" - לדעת מה
יהא בסוף נבואתה. מרים התייצבה בעמידה איתנה מתוך הרגשת אחוה לאחיה ומתוך ודאות
שאכן הישועה אכן תופיע. הצפיה של מרים היא שקידמה את הישועה, היא שגרמה להופעת הנס
בהגעת בת פרעה, שלא זו בלבד שלא ציוותה להשמיד את הנער מילדי העברים, כפי פקודת
אביה, אלא, בניגוד לכל הצפיות, דווקא בתו של המלך היא שעכשיו תדאג למשה כבנה ותטפח
אותו בלב ארמונו של פרעה. כך עצם אמונתה של מרים והמשך צפייתה להתקיימות הנבואה
הופכת מר למתוק וחושך לאור ומביאה להצלת משה מושיען של ישראל.
את כוחה זה של מרים נאמץ גם אנו בצפיה
לישועה שהיא עצמה סוללת את הדרך לגאולה השלימה.
נתן
חי
הלכות בטחון בשבת
כללית:
ההלכות
דלהלן הן לגבי שגרת בטחון בשבת, אך כמובן כשיש דיווחים ופעילות דחופה – פיקוח
נפש דוחה את הכל. ובכל
מקרה יש לזכור כי "חמירא סכנתא מאיסורא" ומחללים שבת
אפילו על ספק פיקוח נפש.
מכיוון שלישובנו יש דין של
עיר הסמוכה לספר, לכן שומרים בשבת כרגיל גם על חממות, מטעים, טרקטור כבד ואתר בניה
כשמירה של איזורי המגורים בישוב (או"ח שכט,ו)
הבערה, חשמל וכיו"ב
·
לגבי תפעול השער החשמלי של הישוב, בשבת לכתחילה יש
לנטרל את הבורג המאפשר הזזתו ביד. ואם לא עשו זאת בערב שבת, אפשר אמנם במאמץ
מסויים לפתוח את השער ע"י משיכתו ביד. במידה ולא נקטו בדרכים הראשונות, אפשר
בדיעבד להפעיל את השער רק לצורך בטחוני ואז ללחוץ על כפתור ההפעלה בשינוי (ביד שלא
רגילים בה).
·
תושבים הנמצאים בכוננות ומתבקשים לנוע עם מכשירי קשר
ופלאפונים פתוחים, יש לדאוג שהמכשירים יוטענו קודם השבת, ורק אם לא עשו כן, מותר
להם להטעין בשבת.
·
מותר לקיים בדיקות קשר שגרתיות בלי אריכות דברים.
·
במקרה הצורך עדיף להנמיך את עוצמת מכשיר הקשר מאשר
לכבותו לגמרי.
·
מי שרצה בערב שבת להגיע לישוב או לבסיס
ו"נתקע" בדרך ושבת במקום אחר, מותר לו להתקשר בשבת כדי למנוע חיפושים
אחריו העלולים לסכן את המחפשים או לגרום להפניית חיילים העסוקים במשימות בטחון
אחרות, כדי לחפש אחריו. וכן שלא להכשיל את כחות הבטחון שיקלו בהודעות במקרה אמת
בעתיד.
·
נהג רכב הבטחון יניע בשינוי וכן יכבה בשינוי וישתדל
להשאיר את הרכב מונע בעת הפסקה בסיור.
·
לנוסעים ברכב הסיור, מותר לעצור מידי פעם כדי להתרענן,
לחלץ עצמות או לשתות שתיה חמה.
·
החוזרים ברכב מהשמירה בגבעות, יכולים לרדת מהרכב בתוך
הישוב וסמוך לביתם, אך אין לנהג לבצע עבורם הסעה מיוחדת עד לפתח ביתם ממש, אלא אם
כן מדובר בציר שבו הרכב נוסע ממילא.
תחומין
·
היוצאים לשמירה בגבעות יש להם אלפיים לכל רוח בכל מקום
שיחנו (או"ח תז,א).
·
תושבים הנוסעים בשבת לשמירה באחת הגבעות במזרח איתמר,
מותרים גם לחזור לביתם ברכב הבטחון ואינם צריכים להשאר שם עד צאת השבת.
דרכי הוצאה במקום שאין ערוב
·
הנוסע לשמירה באחת הגבעות, יכול להוציא עימו גם סידור,
טלית, תרמוס, גרעינים, נייר טואלט וכיו"ב. רצוי להכניס את כל הציוד הנ"ל
לתרמיל שיהיה מונח בתוך הרכב, ולא להחזיקם ביד בעת הנסיעה. כמו כן רצוי לקחת את
החפצים הנ"ל באגד כלי, כלומר להכניס אותם לתיק המכיל גם חפצים חיוניים מבחינה
צבאית (כתחבושת אישית או ציוד לחימה).
·
כאשר רכב הסיור חונה בשדה מחוץ לשטח הערוב, יש לדעת כי
תא הנהג הוא רשות היחיד וארגז המטען, מכיוון שהוא מקום פתוח הגבוה מעל 10 טפחים,
דינו כמקום פטור, בעוד השדה מוגדר ככרמלית. לכן, כאשר צריך לטלטל עדיף מתא הנהג
לתא המטען ומשם לשדה.
·
מרשות היחיד לכרמלית, כגון מתוך רכב או קראוון לשדה
שלפניהם, אפשר ע"י שהאחד יעקור את החפץ ויושיטנו לחבירו שיטול מתוך ידו של
הראשון. אם אי אפשר לחלק את הפעולה לשני אנשים, אפשר ע"י שאדם אחד יניח את
החפץ על הגבול בין רשות היחיד לכרמלית וחוזר אחר כך ועוקרו משם ומניחו היכן שירצה.
·
מרשות היחיד דרך מקום פטור לכרמלית, כגון מתוך רכב לכנף
הרכב, או מתוך קראוון לברזל זוית הנמצא בסמוך. עדיף להעביר על ידי שניים, כאשר אחד
עוקר מרשות היחיד ומניח במקום הפטור והשני עוקר ממקום הפטור ומניח בכרמלית.
·
המוציא חפץ מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור ומקום
הפטור הינו צר מכדי שהחפץ ינוח עליו ביציבות (כמו על בזנט), או שישנה רוח חזקה
שעלולה להפיל את החפץ –
מותר לתמוך את החפץ בידו אבל יזהר שלא לתופשו בידו.
·
הנוסע בשדה לא יזרוק מחלון הרכב את הקליפות, אלא יניחם
בשקית בתוך הרכב גם מדיני הוצאה בשבת וגם מדיני דרך ארץ.
·
בטלטול והעברה בכרמלית, כגון: בשדה שאין שם עירוב, אם
אפשר עדיף לטלטל כל פעם פחות מארבע אמות (192 ס"מ) ועוצר שוב והולך פחות
מארבע אמות ועוצר. ואם אפשר, עדיף ע"י שני אנשים, כאשר האחד יעקור את החפץ
ויעבירנו פחות מארבע אמות וימסרנו לחבירו וחוזר חלילה, כל זאת כששניהם מהלכים ולא
עוצרים.
יישר כח לרב רונצקי שהוסיף הערות אשר שולבו בהלכות.
נתו חי
הדף הודפס לעילוי נשמת חמי
ירחמיאל איתמר בן יצחק
פרק שירה עם הרב
בנימין
בנקודה של אלון מורה נטעו בזמנו כרם,
אך הכרם נעקר ע"י ערבים תושבי הסביבה. והמתנחלים במקום החליטו לטעת הכרם
מחדש, אבל הפעם במיקום אחר, שהיה מוגדר כשמורת טבע. ומכיוון שכך לא יכלו לעבוד שם
עם טרקטורים ולכן הביאו תושבי הגבעה חמור ומחרשה ועבדו איתו.
הרב בנימין בא לעבוד עם החבר'ה בנטיעת
העצים. הרב עבד איתם במשך שבוע תמים. באותו שבוע נולד לרב בנימין נכד. הוא נסע
לבית החולים לביקור קצרצר וחזר מייד לגבעה להמשך העבודה.
החמור, שאיתו חרשו החבר'ה היה עקשן
ולא נראה לו כלל ענין החרישה ולכן הוא לא הסכים ללכת בתלם וגילה סימני מרדות.
החבר'ה לא ויתרו לחמור והתחילו להכות אותו.
הרב בנימין לא הסכים להכאת החמור
והסביר לחבר'ה שיש גמרא האומרת שמאז שחרב בית המקדש לא שרים שיר של שמחה חוץ מכמה
מקרים, שאחד מהם הוא: כאשר צריך להנהיג את הבהמה כדי שתלך בתלם. לפיכך, הוא התחיל
לשיר לחמור את השיר "עיבדו את ה' בשמחה…". והחמור קלט את
המסר והמשיך ללכת בתלם ללא התנגדות ולחרוש את השטח.
והכרם: למרות שהכל נתנו סיכויים
אפסיים להצלחת הכרם בגלל "השכנים" והתנגדות של רשות שמורות הטבע, הכרם
עולה ופורח.
תוספת לסיפור: "במה בהמה
יוצאה ובמה אינה יוצאה ? …. בשיר, וכל בעלי השיר יוצאים בשיר… " (שבת פרק ה' משנה
א'). ויש פירוש חסידי למשנה : "על ידי שירה ושמחה בהתלהבות דקדושה, אפשר לצאת
מכל מיני צרות, והדינין נמתקין, ונמשכין אליו יתברך על ידי השמחה והשירה"
(דברי אמת, תרומה).
שמעה מפי יצחק סקלי וכתבה: נורית חי
למי עלי להודות
היום ?
לשרה ושרה המטפלות של התינוקות
הגדולים במסירות, בחום, באהבה, ברוך, בעדינות, מפנקות ומטפלות בילדים שלנו בכל האהבה
האפשרית (כמעט והילדים לא רוצים לחזור הביתה).
לאורנה הירשברג שהולכת בישוב כמו
החלילן מהמלין ומקבצת סביבה בשמחה את הילדים עם חיוך שאי אפשר להישאר לידו אדיש
ולא להידבק בו.
לחני שטרית, שלא הספקתי להגיד לה ש 50
אחוז מכל הדברים הטובים, שאמרה לי על בתי נמצאים בבתי בזכותה.
למאיר ליקסנברג שבזכותו יש לנו רכזת קהילה
היכולה להתמסר ללא גבול לישובנו.
לכל בי"ס באר מרים, שמשמש לצערנו
בית ספר של החיים האמיתיים ובכוחות אדירים של מנהלת, יועצת ומורות עושים יש מאין
ושורדים למרות כל הקשיים.
לכל החברות שלי באיתמר שאחרי כל יריה
בחוץ מרגיעות אותי אחת אחרי השניה, ולפעמים בשעות הכי לחוצות (ולבזק שעומד בעומס).
כל הרשימה הזאת נכתבת ברגע של נחת,
אחרי שיחה בבית ספר באר מרים, שנתנה המנהלת יעל על כך שבכל יום מחדש מזריחת החמה
היא מתמלאת בתקוה חדשה ומנסה להוציא את המתוק מתוך המר ומקוה שהמר שעם ישראל עובר
בימים אלו יתמתק. כדוגמא, היא נתנה את שמן הזית: כשכובשים זיתים לשמן מועכים אותם
ומקוצ'צ'ים אותם ורק אחר כך אחרי שלבים רבים יוצא שמן זך ומשובח. כך אנחנו … אבל
יש בנו כוחות לשמש דוגמא לכלל עם ישראל שגם בזמנים אלו נראה את הטוב ונודה על
הטוב.
חזק ונתחזק: ריקי אוגול
הוועד למען החייל
בישוב איתמר (כולל בגבעות) נמצאים
כיום 23 חיילים שמתחלפים מידי שבועיים. בישוב עצמו נמצאים 8 חיילים באשקובית ליד
רקנטי.
בגלל חשיבות העניין, הוחלט לחדש את
המסורת של אירוח החיילים לסעודת שבת בבתי המשפחות. חשוב לציין, שאירוח החיילים הוא
לא רק בשביל האוכל עצמו אלא גם להודות על הטוב בשמירה על ישובנו. ולא נשכח כמובן
שזוהי בעצם הכנסת אורחים.
בנוסף, בימי חמישי יאספו מהמשפחות
עוגות טובות, בקבוקי שתיה –
קולה, קינלי, שוקולדים, במבה ושאר כימיקלים… אנא
התכוננו בהתאם.
משפחות המעוניינות לארח חיילים בביתם
לסעודת שבת, מוזמנות ליצור איתי קשר עד יום חמישי לטלפון:
חשוב לי להזכיר ולומר תודה ענקית
לורדה זגרון אשר השקיעה מזמנה ועדיין משקיעה לטובת החיילים.
תודה על תשומת הלב
שרון בשארי
ובנוסף !
כדי לדאוג לחיילים המוצבים
בשער הישוב ובמחסום בבה"ד 3, הוחלט שבכל ערב שבת ידאגו שתי משפחות לעוגות
לחיילים. אנו נפרסם בכל עלון להבא את שמות המשפחות התורניות לשבועיים הבאים. אם
אינך יכולה בשבת בה את משובצת, אנא דאגי למחליפה. ואם בכל זאת מתעוררת בעיה, ניתן
לפנות אלינו.
את העוגות יש להעביר לגלית
רקנטי ביום חמישי בערב, או ביום שישי עד השעה 11:00, על מנת שתעביר אותן ליעדן.
תזכו למצוות
גלית רקנטי ויפעת שמידלר
והמשפחות התורניות לשבתות
הקרובות
פרשת ויחי: אוגול, אודסר
פרשת שמות: אורן, אזולאי
פרשת וארא: אילוז, איציק.
ללמד זכות על עם
ישראל
עדים אנו למהלכים הסטוריים בתקופה זו,
שיבת העם לארץ ישראל, הארץ המובטחת, הפרחת השממות, עליית יהודים מארצות שונות
בעולם. כל זה מתרחש דווקא בצורה משמעותית מאוד בדור שלנו, דור שהוא פורק עול
מצוות, דווקא ע"י אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, הם ומנהיגיהם. דור שבעצם
התנהגותו יוצא ונלחם נגד התורה ומצוותיה.
אותם אנשים, למרות שפרקו עול תורה
מעליהם, כמו שמירת שבת, כשרות וטהרה. כל אלה, יאמר לזכותם ששמרו, שומרים וישמרו גם
הם על מצווה אחת חשובה מאוד ועקרונית, שבזכותה למעשה, קיימת זכות לעם ישראל על ארץ
ישראל, אותה מצווה הם שומרים ומקיימים תמיד. מצווה זו היא: מצוות ברית המילה.
הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו ולזרעו אחריו לאחוזת עולם את הזכות על ארץ ישראל
בזכות ברית המילה.
כותב הזוהר הקדוש: בזכות
ישראל שהם נמולים, נכנעים האויבים ויורשים את נחלתם. שבזכות המילה הקב"ה, שיש
בו דין ורחמים, עוקר דיירים ממקומם שהם האויבים, ומשיב דיירים למקומם שהם ישראל.
וכן עם ישראל, לאחר 40 שנה במדבר עומדים להכנס לא"י, ואז מצווה ה' את יהושע
בן נון למול את בני ישראל, כי המילה היא הזכות שלנו על ארץ ישראל המקודשת.
בתקופה זו, תקופת עקבות
המשיח, הדור יעזוב את התורה והמצוות, יתרחק מבורא עולם, ובכל זאת יעלו ויבנו את
הארץ, כי עדיין הם מחזיקים במצוות המילה, שהיא בעצם הזכות שלנו על א"י. כמו
שכותב הנביא זכריה: "גם את בדם בריתך שלחתי אסירייך מבור, אין מים בו".
גם את, בדם בריתך –
זה בזכות מצוות ברית המילה. ששלחתי אסירייך מבור – הקב"ה
שולח את עם ישראל בתקופת עקבות המשיח, מבור הגלות אל ארץ ישראל.
נשאלת השאלה: באיזה דור מדובר
? 'אין מים בו' –
דור שתרבה בו החוצפה והעזות כמו שכתוב במסכת בבא קמא: אין מים, אלא
תורה. למרות כל הירידה הרוחנית ופריקת עולה של תורה, אפילו אלה הרחוקים ביותר
מקיימים ומחזיקים בקנאות במצוות ברית המילה.
כל זאת בדורנו, דור עקבתא
דמשיחא, עם ישראל חוזר לארצו המובטחת בזכות מצווה חשובה זו (כמובן שבנוסף למצוות
אחרות) בבחינת והיא שעמדה לאבותינו.
שומר ישראל לא יעזוב את שארית
ישראל, כשם שלא עזבם עד היום. עם ישראל ימשיך לפרוח ולעלות מעלה, להתקיים עד עולם
בארץ ישראל המובטחת לאחוזת עולם, כן יהי רצון, אמן.
המצפה לגאולה: מאיר כברה
תרבות… תרבות… תרבות… תרבות… תרבות… תרבות… תרבות…