כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה

מדברי הרב בנימין הרלינג הי"ד (התקבל במערכת בכתב ידו ע"י יאיר אליהו)

בשבוע הבא עלינו לטובה יחול יום י"ז בתמוז, שהוא הראשון בארבעת הצומות שאנו צמים על החורבן והגלות. ימים מרים אלה, שבהם אנו מתייחדים עם צער השכינה וכנסת ישראל הם הם המבטיחים את הגאולה השלמה, כדברי חכמינו ז"ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. נאמר בנבואת זכריה "כה אמר ד' צבאות צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו", התעוררה אצלי שאלה בהבנת פסוק זה: מדוע דווקא ימים אלו שהם ימי האבלות על החורבן יהפכו לימים טובים ?

האם לא ראוי יותר שאותם ימים שבהם נזכה לראות את הופעת הגאולה השלמה ייקבעו כימים טובים, להודות ולהלל ולשמוח בהם על הנסים והנפלאות שיעשה לנו הקב"ה – כשם שיום יציאת מצרים נקבע לחג לדורות? וחשבתי לומר, שאמנם בהחלט ראויים ימים אלו שבהם אנו מתאבלים על החורבן והגלות ועל שאר פורענויות שאירעו בהם – להיות ימים טובים (בנוסף לימים שבהם יתרחשו שלבי הגאולה השלמה), משום שבזכות האבלות שאנו מתאבלים בהם – נזכה בעז"ה לגאולה, כפי שאמרו לנו חז"ל במאמר שהזכרתי לעיל "כל המתאבל על ירושלים וכו'" כמאמר הכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".

ובאר זאת היטב המהר"ל בספרו "נצח ישראל": האבלות והצער על החורבן מורים על הרגשת החסרון על ההעדר של בית המקדש וממלכת ישראל בכל רוממותה וקדושתה – וכאשר יש חסרון ומרגישים בו הרגשה עמוקה עד כדי אבלות, וצמאים באמת למילוי החסרון הנורא – בוודאי יתמלא החסרון. וכך כתב (בפרק כ"ג) "אמר כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה (בשמחתה) בנחמתה, כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהווה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם (כלומר: כשיש אשליה שכאילו הכל מתוקן ואין מרגישים כל חסרון) אין עומד לקבל הויה וכו' והמתאבל על ירושלים והרי הוא חסר בשביל ירושלים. ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה, כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי העדר הוא סיבת ההויה ודבר זה ידוע.

בדורנו זכינו לראות ב"ה שלבים של התחלת הגאולה, ואנו זוכים בחסדי ד' גם כן להיות שותפים בפועל בקרוב המשך הגאולה עד להשלמתה המלאה במהרה בימינו – ועל כך עלינו להודות ולהלל ולשבח לקב"ה על כל הטוב שגמלנו אך יחד עם זה ומתוך זה עלינו להרגיש בלב ובנפש את החסרון וההעדר של מה שעדין לא זכינו לו – השלמת קיבוץ כל גלויותינו לארצנו השלמה בכל מרחביה המובטחים לנו, בניין בית-המקדש ושלמות עבודת הקודש של כל בית ישראל. וכאמור, הרגשת החסרון והאבלות על העדר כל אותה שלמות – מבטיחה את מילוי החסרון, ובעז"ה בקרוב .

ממקיף לניקף

מדור קבוע בענייני העירוב בעריכת ר' מנחם גורדון ובאישור הרב נתן חי שליט"א

האם צורת הפתח מועילה למנוע חדירה לישוב?

צוה"פ מוגבלת כאמור בשני ענינים:

א' שלפי הרמב"ם א"א להקיף כל השטח בצוה"פ

ב' שמועילה לחלק רק בין כרמלית לרשות היחיד אבל לעשות רשות היחיד בתוך רשותה רבים אי אפשר.

הסברא בזה פשוטה. רשות הרבים היא שטח פתוח המתאים למעבר חופשי של אנשים, כרמלית לעומת זאת היא מקום שאינו נוח למעבר הרבים. לכן רק מדרבנן נאסר להעביר ממנו ואליו ובו.

א"כ אין מעבר המוני של אנשים בכרמלית, לכן מועילים צורות הפתח שמותקנים בסוף גבול רשות היחיד להיות כדלתות מסביב לרשות היחיד וליצור גבול בין הכרמלית לרשות היחיד.

אבל רשות הרבים, שבו שוטפים ובאים המונים, אינה נבלמת ע"י אותם דלתות פתוחות ולכן כשמחוץ למקום המגורים קיימת רשות הרבים חייבים לבנות קיר ממש כדי לחצוץ בין הרבים המהלכים (או העלולים להלך) ברה"ר לבין רשות היחיד שבפנים. אם נאמר שכל מקום פתוח הוא רה"ר נמצא שצוה"פ לא תועיל לתחום את הישוב שהרי מחוצה לו רה"ר. אבל יש אומרים (שו"ע שמ' סעי' ז') שרק אם אכן רבים (שש מאות אלף) עוברים שם בפועל (או שמיועד שיעברו שם רבים) יהיה נחשב השטח רשות הרבים.

וא"כ השדות והדרכים שמסביב לאיתמר, למשל, בוודאי אינם רה"ר, ואם כן, צוה"פ תועיל דלעיל.

א"כ מלבד הבעיה של צוה"פ לדעת הרמב"ם המצריך בניית גדר מסביב לאיתמר, הרי אם מחוץ לאיתמר נמצאת רשות הרבים – צורת הפתח לא מספיקה למנוע חדירה לישוב.

אמנם עירוב הוא מלשון ערבות-כשנהיה מאוחדים נהיה חסינים.

מנחם גורדון

"וכיפר אדמתו עמו ונקם ישיב לצריו"

אזכרה

במלאות שלושים להרצחם של הקדושים

רחל שבו הי"ד

ושלושת בניה:

אברהם נריה, צבי יעקב ישראל ואבישי יוסף.

תתקיים ביום ראשון י"ב באב תשס"ב

18:00 עליה לבית העלמין

18:45 מנחה בבית הכנסת בישוב

שעור עם הרב ישראל מאיר לאו שליט"א –

הרב הראשי לישראל

שעור עם הרב יצחק הלוי –

רבה של קרני שומרון.

ערבית.

נחפשה דרכינו

הרב שלמה אבינר

שאלה: המצב ביש"ע, ובכלל בארץ, קשה. אנשים נפגעים ויש ייסורים. הרי חכמינו אמרו: "אם רואה אדם שייסורין באין עליו, יפשפש במעשיו, שנאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה" (ברכות ה). למה איננו מפשפשים במעשינו ?!

גם הרמב"ם כותב בתחילת הלכות תענית שאם יש צרות, יש להתפלל, לזעוק ולעשות תשובה, "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו, כז-כח): "והלכתם עמי בקרי והלכתי (גם אני) עמכם בחמת קרי" (הלכות תענית א ב). אין לומר: יש צרות, אלא צריך לחפש ולשוב על עוונותינו.

תשובה: אכן דבריך צודקים. יש לחפש למה זה קורה ולעשות תשובה. כבר חיפשנו ומצאנו: זה קורה משום שמסרו נשק לערבים. זו העבירה ! החטא הוא שנותנים להם לעשות מהומות, להתפרע, להסית ולרצוח בלי להעניש אותם. החטא הוא שאין עומדים בתוקף ואומרים: ארץ ישראל היא שלנו ולא נזוז ממנה מילימטר אחד ! אלא אומרים: אולי זה שלנו אולי זה שלהם, אולי כקלף מיקוח, אולי ניתן להם את יש"ע, אולי 80% אולי 95%, זהו עוון נורא ואיום !

מה לנו לחפש רחוק את העוונות שגרמו ? העוונות ברורים ! אין לחפש אחרים ! זה העוון ויש לעשות עליו תשובה. זאת ועוד, ב"עין יעקב" על גמרא זו של "ייסורים באין עליו, יפשפש במעשיו", מפרש בעל "עיון יעקב": "דקדק לומר שבאין יסורין מעצמן ולא שהביא על עצמו יסורין מכח ריבוי אכילה או מסיגוף יותר מדאי וכדומה, שזה כבר נזהרנו באזהרה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', כדאי הוא לחוב בעצמו על שעבר על אזהרה זו, ואין צריך חיפוש, אלא אם באין עליו יסורין מעצמן בלי פשיעתו, אז צריך פשפוש במעשיו".

אם אדם אכל יתר על המידה והוא חולה, מה יש לו לפשפש במעשיו על סיבת ייסוריו הרי הוא הביאם על עצמו אלא יש אדם צדיק שלא פשע, לא חטא ולא עשה דבר רע ופתאום באו עליו ייסורין, עליו לפשפש על מה זה בא לו. אך אם גרם במו ידיו את הייסורין, מה יש לחקור ?!

שאלה נוספת: עקב המצב הקשה, עלינו לעשות תשובה, ולפחות לעשות שינוי קטן באורח החיים שלנו, ולא עולם כמנהגו נוהג. לדוגמא: לומר כל יום כמה פרקי תהילים, להוסיף כל יום שיעור תורה, להתכנס לתפילה ולתחנונים. האם די בכך ?

תשובה: גם זה נכון. גם השאלה הקודמת על הכלל נכונה וגם השאלה הזו על הפרט צודקת. כל שינוי קטן הינו טוב, מומלץ ומבורך. אבל עדיף שינוי גדול.

האמת, עשינו שינוי גדול מאוד. פעם, גרנו ביהודה ושומרון ובחבל עזה בשקט ובמנוחה, עתה אנו גרים במסירות נפש ואיננו עוזבים. זהו שינוי גדול מאוד. זה שינוי ענק. אין דבר יותר גדול בתורה ממסירות נפש.

לומר פרקי תהילים ? אנו בעד. להוסיף שיעור ? קל וחומר. להתכנס לתפילה ? גם בעד. אבל, האם אפשר לדמות את אלה למסירות נפש לגור כאן ?! זהו שינוי עצום שנשארים ומוסרים את הנפש בגלל עבירה שלא אנו עשינו אלא אחרים עשו אותה. אנו מוסרים את הנפש, עושים תשובה, מזדככים ומתעלים.

ריבונו של עולם רואה זאת, בוודאי הוא שמח מאוד.

רחל שוב אינה מבכה את בניה

לעילוי נשמות רחל ובניה הי"ד ויוסף טויטו הי"ד

שוב אינה מבכה את בניה,

שאיתה עלו בסערה השמיימה,

מלטפת אותם במבט נוגה וסלחני,

לרחל ושבעת בניה תאמר רק הנני.

תחת כסא הכבוד טהורה וזכה היא תגיע,

יקבילו פניה צדיקי הישוב:

ברכה, אריה, גלעד ומאיר.

שום אבן לא תזעק בחרון מן הקיר,

הערפל שכיסה את עיני הבשר,

יתפוגג יחלוף וינשור,

הכל יהיה מובן אמיתי וישר.

שם ממתינים בכזה קוצר רוח,

להשלים את פלוגת הסער.

מלאכים משרתי עליון אחראים על האירוח,

להקביל את פניו של המפקד

שיעמוד לצידו של כָלֵב –

חברינו יוסף נקי כפיים וטהור לב,

ישלים את האיוש יחד עם ר' בנימין, גלעד ומאיר,

להרים את קרנו של עם ישראל.

יוסף הצדיק על פניו חיוך יאיר,

יחדיו ינקמו את נקמת האל,

בשונאי העם ובעיקר בעמלק וישמעאל.

קשה למחות את הדמעות והכאב,

בהסתלקותם של יקירנו האהובים.

האמונה שהם כעטרת מעל ראשינו מרחפים,

נותנים לנו כוח להמשיך במסלול החיים.

ולקיים את אשר ציוה האל,

להתחזק ולחזק את הרי ישראל.

עפר הד

גמ"ח השאלת ספרים

בהרבה יוזמות התברכנו בתקופה האחרונה, וגם זו אחת מהן

בני! שים ספריך חביריך. וארגזיך ותיבותיך פרדסיך וגנותיך.

רעה בגנותיהם ולקוט שושניהם. וארה מפריהם בשמיהם ומוריהם.

צואת ר' יהודה אבן תבון (1190 בערך)[1]

למי שאינו יודע עדיין, אני כעת כותבת עבודת מחקר על הספריות הביתיות של חלק מתושבי היישוב.

לצערינו ספק היישוב הרבה שכול במהלך השנה האחרונה. לפיכך סברתי כי ניתן לנצל את המחקר שלי להקמת גמ"ח השאלת ספרים לתושבים כחלק ממאמצינו בזיכוי הרבים.

רבותינו מאד החשיבו את החשיבות של השאלת ספרים ללימוד תורה ואף תקנו מספר תקנות בענין, כמו לדוגמא: הרב יושע ולק (תחלת המאה הטז') גורס[2]: בכל מקום ששם יש מחסור בספרי קודש לצרכי לימוד יש לבית הדין הרבני הסמכות להכריח כל יהודי, להשאיל ספרים מהאוסף הפרטי שלו לצורכי לימוד.

לפיכך חשבתי להקים עבור תושבי היישוב מאגר מידע ביבליוגרפי (בתכנת ACCESS) עם כל הספרים שהחברים מסכימים להשאיל, ובכך לתרום תרומה ללימוד התורה והפצתה.

על-כן אבקש מכל מי שמעוניין להשתתף במבצע זה לפנות אליי, ולציין איזה ספרים הוא מעוניין לכלול ברשימה ובאיזה תנאים הוא מוכן להשאיל כל ספר. במידה ותהיה היענות אפיץ את המאגר (בתקליטון) לכל דורש ביישוב.

בתודה מראש על שיתוף הפעולה. ועוד: כל מי שמעוניין לקבל ייעוץ ביבליוגרפי יוכל לפנות אלי ואשתדל, בלי נדר לעזור.

ניתן ליצור אתי קשר:

אלישבע לוי : 051-939646 (ניתן להשאיר הודעה בתא הקולי); 02-9974913 – מספר למשלוח פקסים;

chavatzelet@hotmail.com

דברי הספד לעילוי נשמת אחי יוסף יעקב הי"ד

פרשת פנחס לסדר "תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל"

אחי הקטן, יוסף!

איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה – אתה היית כלי מלחמתו של ריבונו של עולם.

ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים. כל חייך הייתה חייל של ארץ ישראל. לא חייל של שיקולי ביטחון, אלא של ארץ ישראל. כולך מלא מסירות לא חסכת שום מאמץ והתנדבת לכל משימה.

לפני כמה ימים סיפרת לי על פגישה עם קצין בכיר בצבא בה שאלת אותו מה הוא עושה כדי שהמקרה שקרה בחיצים לא יקרה שוב. לא היית מרוצה מתשובתו. אילו היית יכול היית קם ואומר לראש הממשלה זָמֵן עוד היום את הרמטכ"ל ואמור לו במילים פשוטות: הפסק את ההרג הזה בכל מחיר בכל מחיר.

נאמר לאדוני ראש הממשלה: לא ננוחם בהריסת בתים ריקים בשכם, ננוחם בבניית בתים מלאי חיים כאן, באיתמר! אבא ואמא – מי ינחם אתכם ומי ימלא את חסרונכם. כולכם נתינה מכולם אתם נתבעים ונותנים. נתבעים ממני – ונותנים, נתבעים מהמשפחה – ונותנים, נתבעים מהחברים ונותנים וכעת אתם נתבעים לתת לריבונו של עולם. נתבעים ונותנים, אתם גומלי חסדים עם החיים, עם המתים ועם הקב"ה.

אבא, אתה לימדת אותנו שהקב"ה מקיש על הקנקנים החזקים. אינני יודע אם אנחנו קנקנים חזקים – אבל אתם ודאי קנקנים חזקים.

רחל – אחותנו את. קשר הנישואים הפך לקשר של דם. אנחנו מחבקים אותך. אחותנו את. ביתנו ביתך ומשפחתנו משפחתך, דמך דמנו ודמנו דמך.

משפ' איתמר היקרה – לא היה דבר שהיה חשוב ליוסף יותר מכם. נחמתנו – נחמתכם, ובנינכם נחמתנו.

יוסף, אחי הקטן,

לנצח אחי אזכור אותך תמיד,

את יופייך, את חיוכך המשגע,

לא אשכח לעולם את החדר שחלקנו יחד שני עשורים אתה אני ועתירה, את משחקי הכדור רגל ששיחקנו יחד – אתה אני וליאור, את אוסף הבולים שלנו, את הויכוחים שלנו.

לא אשכח איך לקחת אותי אל חופתי. מהבית למלון, מהמלון לרכב והמרכב לאולם. איך נשאת אותי על כתפיך שנושאות היום הרבה יותר מחתן אחד.

איך שמחת כל פעם שהצלחת להבא אנשים לאיתמר,

תראה כמה באו!

אחי שלי, רציתי לבקש ממך סליחה. אני יודע שלפעמים גם פגעתי.

אחי הקטן, בעצם אתה גדול מכולנו – ועכשיו גם אתה יודע זאת.

לך לשלום אחי,

אנחנו ננצח את המלחמות שלך,

אנחנו נשמור על הבית שלך, אנחנו נשמור על רחל שלך, על ילדיך,

אנחנו נישא אותך לכל מקום שנלך.

לך לשלום אח קטן שלי.

אוהב אותך,

אוריאל

בין המצרים באיתמר

יום חמישי, שבעה עשר בתמוז. יום קשה לעם ישראל: היום בו נשתברו הלוחות הראשונים, בוטל התמיד מלהקריב בבית ראשון, הובקעה העיר, הועמד צלם בהיכל, אפוסטמוס הרשע שרף את התורה... וגם לנו יש כאן שריפה משלנו, שריפת בית מישראל בו משרה הקב"ה את שכינתו, והוא כמקדש מעט.

יום חמישי, שבעה עשר בתמוז, 9:15 בבוקר. אבישי, אני מחכה לך. בכל יום חמישי בשעה זו בדיוק אתה דופק אצלי בדלת ונכנס בשמחה לשחק עם יעל. אז מה קרה היום, שכחת לבוא ?! רק ביום חמישי שעבר, לפני שבוע, עוד עבדת כל כך יפה בפלסטלינה, קרעת נייר לחתיכות פיצפונות, התאמצת לחדד את העפרון בלי לסובב גם את המחדד וכל-כך שמחת שהעפרון התחדד, השתדלת לייצב חזק את הסרגל כדי שהקווים ייצאו ישרים – ועיניך הבריקו כשהצלחת. אמרתי לך שאספר לאמא כמה התקדמת... אבל לא הספקתי. אבישי, אני מחכה... ואתה לא מגיע – אז אין לי ברירה אלא ללכת אליך בעצמי. השעה כבר 10:00, ואני מוצאת עצמי עולה במעלה ההר – הולכת לפגוש את אבישי, כי הוא לא דפק היום בדלת כמידי יום חמישי, ולא בא אלי. ורגלי כבדות, ועיני דומעות, ואני עולה לאיטי אל בית הקברות ולא מסוגלת לתפוס את המציאות – כי היא בלתי נתפשת. כיצד יתכן שביום חמישי שעבר בלילה, כשעבודותיך וציוריך עוד היו מונחים אצלי על השולחן הקטן, שמעתי שאתה כבר – אינך ?! כיצד אפשר לשמוח במסיבת סיום השנה בגן, כשעל הכסא - לא אתה יושב, אלא תמונתך ?! וכיצד אני יכולה לעצור את דמעותי כשבערב לפני המסיבה נוגה הקטנה אומרת לי: אמא, אבישי לא צריך לבוא למסיבה כי הוא כבר ראה מן השמים את החזרה שעשינו היום, וגם אמא שלו כבר יודעת את הסוד שבמסיבה – כי היא רואה הכל מן השמים !...

יום חמישי, שבעה עשר בתמוז, 6:30 בין הערביים. אני יושבת בחצר ביתי ואומרת תהלים. רחל, רק לפני שבועיים באותו מקום, באותו יום ובאותה שעה ישבתי, ואת עברת בדרכך הביתה לאחר שחזרת מירושלים שם סעדת וטיפלת במסירות בחמותך המאושפזת בבית חולים. הזמנתי אתכם אלינו לסעודה שניה בשבת, ואת שמחת ואמרת בפנים עייפות שזה ממש יעזור לך במצב בו את נעה כמעט כל יום בין איתמר לירושלים.

אלוקים, תודה רבה לך על ששמת בראשי מחשבה זו להזמין את משפחת שבו לשבת, ובפי – את המלים המתאימות. איזו זכות גדולה נפלה בחלקי לארח אותך ואת המשפחה לסעודת שבת כמעט האחרונה בחייך. הרי לעולם לא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי, כמו הרבה פעמים כשרציתי להזמינך, דוחה זאת בעוד שבת אחת... אני לא מפסיקה להודות לקב"ה על כך.

אני לא מפסיקה להודות לקב"ה על שזכיתי להיות חברתך וללמוד ממך הרבה דברים – מבישולים וכביסות ועד לחינוך ילדים. הרי עוד לפני שחלמתי לשתף את שמעון או נהורה הקטנים בעבודות הבית, אמרת לי: מה זאת אומרת ? יריב כבר שוטף את הבית, נריה ועטרה הקטנים כבר שוטפים כלים ! וכשקניתי מדיח כלים, אמרת לי: לקנות מדיח ? מה פתאום ? ואיך הילדים יהיו שותפים בעבודות הבית ?! רק לפני זמן-מה "גילית" שיש לכם מדיח והתפלאתי: לך ? מדיח ?! ואת אמרת שהכנסת הביתה מדיח כשראית שיש לילדים מספיק עבודות בבית גם בלי שטיפת כלים.

וילדיכם ? כיצד יצאו אחד אחד בעלי מידות טובות, מוצלחים ואהובים על כל רואיהם, ועכשיו ראינו שגם גיבורים בצורה בלתי רגילה – זאת עוד לא גיליתי עד הסוף. אני רק זוכרת כנקודה אחת שמלמדת על הכלל – את צביקה שהיה בגן עם הלה. ילד מיוחד שכולם אהבוהו יום אחד אומרת לי הלה הקטנה: אמא, כשאגדל –אתחתן עם צביקה (וזה לא דיבור נפוץ פה בישובנו כשלרוב הבנים משחקים בינם לבין עצמם וכן הבנות. אני, בכל אופן כמעט ולא שמעתי משפט כזה ו… מאוחר יותר התברר שלא רק הלה, אלא הרבה מבנות הגן רבות ומתוכחות מי תתחתן עם צביקה ובפורים – הבנים שולחים משלוח מנות לחבריהם, והבנות – לחברותיהן. אבל הלה – "אמא, בואי אתי לתת משלוח מנות לצביקה". ואני – "מה פתאום – תני לחברותיך". בסופו של דבר – הקטנה התעקשה ו"סחבה" אותי לתת משלוח מנות לצביקה. ומה מתברר? שהיא לא הראשונה ולא היחידה – הוא קיבל כבר מהרבה בנות!

רחל, את יודעת כמה הערכתי וקנאתי בחינוך הילדים שלכם, ולכן קבלת בחיוך את שאלתי בשבת האחרונה כשאכלתם אצלנו, כאשר אבישי עשה קצת קונצים ליד השולחן – "רחל, איפה החינוך? בבן-הזקונים הוא כבר לא נגמר?" ושתינו צחקנו…

הרי גם אם היית הולכת לבית עולמך בצורה אחרת – היית מגיעה ישר לגן-עדן, כי את ייסורי הבושה שהם הייסורים הקשים ביותר – כבר היה לך פה די והותר. ועתה, שנרצחת על קידוש השם – אין לשער את מקום הכבוד לו זוכה נשמתך המלאה בחסד ובעזרה בלי גבול. ואם נוסיף את דברי הרב אלון בלוויה, שבוודאי שמור מקום מיוחד לעולים למעלה ממש באמצע הבישולים, האפיות וההכנות לשבת קודש – הרי שבלי שום ספק הגעת עם ילדיך הטהורים ליד כסא הכבוד ממש. כמו שסיפר לי מישהו מהישוב שחלם על נריה שעומד מחוץ לחלון, והוא מביט בו קורן מאושר ואומר: מצוין כאן, ממש מצוין ואבישי הקטן יושב לידו וגם פניו מביעות אושר עילאי.

ודבר אחרון, רחל: את יודעת שהשתדלתי לעזור לך בסיבוכים החברתיים שהיו מנת חלקך, אבל כנראה שלא בכל מאודי ובוודאי שלא מספיק. ועל כך אני מצרה ובמקשת את סליחתך, בשמי ובשם עוד מחברותינו שמרגישות כמוני.

ולבועז, יריב, עטרה, אביה ועשהאל – יהי רצון שד' ייתן לכם הרבה כוח ואמונה בהתמודדות הקשה הזו, וגם לנו – כדי שנוכל להמשיך במשימותינו הלאומיות והפרטיות.

מבטיחים לעזור לכם ככול יכולתנו.

יעל הד

ענווה ונעימות

האם אנחנו נראים ונשמעים יפים בעיני הציבור הרחב ?

האירוע הקשה שחוינו, הוליד אצלי הופכיות מוזרה, מצד אחד מה שתמיד ידענו שיכול לקרות אכן קרה, החוויה הזו המחישה איך שאנו חשופים, פתאום התברר שלגור כאן יש מחיר, מחיר של הסתגרות מסויימת, של חשש, ואפילו מחיר בנפש. מצד שני, כשבא המחיר, והאידיאל עולה לנו בדם, דווקא זה קושר יותר למקום, יותר קשה לעזוב, פתאום יש וודאות גדולה יותר.

הדימוי שעולה לי בראש הוא, של מחט שחודרת בבשר, וקושרת את הגוף לקרקע, זו קשירה נוראית, אבל אין חזקה ממנה.

זו תחושתי, ואותה אני רוצה לברר: האם אומנם מציאותנו כאן כל כך ודאית? האם אין תנאים להיותנו כאן? האם נדרש ממנו משהו שמעבר לחובת הבנין?

אין לי את הכלים לדון בהקשרים רוחניים למיניהם, רק את שגלוי על פני השטח.

יש בעם ישראל מחלוקת על ההתייחסות למקומות שלנו, לא ברור בדיוק מה הם, האם נחלת אבות או אדמה כבושה, "ארץ חיינו" או פיקדון לעת שלום. נדמה לי שעצם המחלוקת הזו מערערת את הודאות של היותנו פה וצריכים אנו להודות לה' על שחיזק את לב פרעה הנוכחי, שלא קיבל את הצעותיו של רה"מ לשעבר. אלא שמעבר להודאה לבורא עולם, מוטלת עלינו החובה והשליחות לבסס את אחיזתנו כאן, לא פחות מאשר בקרקע, גם בתודעה הלאומית, ליצור הזדהות עמנו ועם מפעלנו, הדבר הזה הוא תנאי לא פחות מכל דבר אחר להמשך המפעל.

נדמה לי שהדבר הראשון הוא הסגנון, אני חושב שצריך לשנות סגנון, צריך לבחור תכנים אחרים, צריך להפסיק להיות פוליטיקאים, יש מספיק אנשים שמדברים על לכבוש את הערים, לקחת להם את הנשק ולהעמיד את פושעי אוסלו לדין, זה לא התפקיד שלנו, מה ההשוואה בין פרס ובילין ליודנראט נותנת לנו, היא מחזקת אותנו או מחלישה? היא מחזקת את התמיכה של הציבור בנו או הופכת אותנו לאוסף מוזר של אנשים, שקשה להזדהות איתם?! ואני בכלל לא דן כאן בשאלה אם ההשוואה נכונה או לא, אלא אך ורק במה שאני חושב שהוא מהותי להמשך היותנו כאן, אסור להישאר אך ורק באמונה ש"לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". צריך גם לעשות הכל בשביל זה, וסיני זה דוגמא.

המחשבה שצריך לומר את האמת מוזרה בעיני, אמת צריך לממש, ואם הדיבור עוזר לכך מה טוב, אך לא פחות מכך אם הוא לא עוזר, ואפילו הורס, אז מה בדיוק עניינו?

ממש ריגש אותי לראות את הכתבה במעריב יום שישי שעבר, הכתבת, שמאלנית ידועה, כותבת שאיתמר הפך למותג של קיצוניות, אך כמו כל מותג גם הוא חוטא לאמת, אנשי איתמר אינם קיצוניים, הם בסך הכל אומרים במפורש את מה שאנשי ימין אחרים מעגלים בדבריהם. כשקמה ליקסנברג אומרת לי "שאנחנו בעלי הבית. ועד שהערבים לא יבינו זאת הם לא יוכלו להיות כאן, אך אם הם יבינו שהם שכירים פה אולי יהיה אפשר לחיות כאן בשקט", קולה לא מתלהם, ועיניה לא בורקות בלהט, אך דיבורה שקט וכולה ענווה ונעימות – לענ"ד לקרוא דברים כאלו בעיתון כמעריב זה ממש קידוש ה', ישר כוח ענק לקמה, ולכל מי שהצליח לחדור את קליפתה של הכתבת הזו. הבעיה היא שזה חד פעמי, לא רק בגלל התקשורת, אלא גם בגלל שהסגנון שלנו והתכנים שאנחנו בוחרים הם לא כאלו, הם לא משדרים "ענווה ונעימות", ומימלא קשה יותר ליצור איתנו הזדהות. המצב שאנו נמצאים בו היום, נותן לנו באופן טבעי כלים נוחים ליצור הזדהות, וממילא תשתית לחיזוק אחיזתנו כאן, אלא ש"אסור לסמוך על הנס" ולכן יש לעשות הכל על גבי זה. אם כולנו נדבר אחרת גם בבחירת תוכן חיובי, ובעיקר בסגנון, אני מאמין שנהיה במצב טוב וקבוע הרבה יותר.

אבל זה לא הכל, נדמה לי שהדברים הם יותר מכך, לפני כמה ימים שמעתי ראיון עם כתב טלויזיה שהיה שנה בחו"ל, אחת השאלות ששאלו אותו הייתה אם משהו השתנה בשנה שהוא לא היה, והוא ענה שמאוד מורגש היאוש, התסכול והדכדוך, הרבה יותר מלפני שנה. והאמת שאפשר מאוד להבין את זה, כי באמת במבט ריאלי רגיל, מה אפשר לעשות? אפשר להתמודד נגד כל העולם? אפשר לוותר על רווחה כלכלית שתלויה בקשרי חוץ? אפשר למגר טרור לחלוטין בשיטות הרגילות? בלי מחט של אמונה, של הכרת התפקיד והשליחות, של מקומו של עם ישראל, של ערכה של ארץ ישראל, באמת אין מה לעשות חוץ מלהיות מיואש ומתוסכל ולכן לאנשי האמונה יש תפקיד כפול ומכופל, לא רק לזקוף מבט, ולחזק את עצמם, אלא להיות סלע ועוגן לכל העם, להיות מקור שמשדר אמונה, עוצמה וחיים, קולות של תסכול וייאוש מתוכנו הם לא רק מחלישות אותנו, הם גם ממש בגידה בתפקידנו, ואני מאמין שכוחות מתוך אמונה כן חודרים ונותנים כוח, מה שצעקות או סטיקרים שיטחיים לא רק שלא עושים, אלא ממש מרחיקים.

הלוואי ונדע

נתנאל רונצקי

משולחן המזכירות

תוצאות הבחירות לרשויות האגודה

בליל שני, אור ל- ו' במנחם-אב התשס"ב (14 ביולי 02) – נערכו, כפי שפורסם מראש, הבחירות לרשויות האגודה.

השתתפו בבחירות (באופן ישיר ובאמצעות ייפוי-כוח) 87 חברים (מתוך 115 בעלי זכות בחירה).

לא היו קולות פסולים.

למזכירות נבחרו (על-פי סדר יורד של קולות)

1. יעקב הימן

2. ר' עוזיאל דמארי

3. ר' משה גולדשמיט

4. שלמה מילר

5. שמואל רקנטי

לוועדת הביקורת לא היו די מועמדים, ולכן לא נבחרה ועדת הביקורת.

בשמנו, ובשם כל התושבים, אנו מודים למזכירות היוצאת ומאחלים הצלחה מרובה למזכירות החדשה!

בברכה

ועת בחירות תשס"ב: מאיר כברה, שמואל סבן, דוד שושן

יש אירועים באיתמר

"איך קרה שההרשמה נסגרה עוד לפני שקיבלנו פרסום ?

שאלה שנשאלה – ובצדק, אנסה להבהיר מספר דברים:

לפני חודש שריינתי מקום לתושבי הישוב בכפר הנופש בגוש קטיף בימי החגיגות בקטיף. לאחר מכן קרה מה שקרה בישוב, והתחלנו לקבל הצעות אירוח מכמה מקומות. מיד ביטלתי את האירוח בגוש קטיף והמתנתי לתשובה מאולפנת מירון. בשלב זה עוד לא היתה תשובה של עלות, תאריך ותוכנית. אבל החלטתי שכדאי להתחיל להרשם בכדי שכאשר תהיה תשובה – כבר נהיה מוכנים להרשמה, ואכן כך היה: ביום רביעי שעבר קיבלתי תשובה חיובית ממירון ובה ביקשו לשלוח ככל המהר טפסים עם שם משפחה ומס' ילדים. בנוסף, הם הודיעו שהמקום פתוח לכל גב ההר וכל הקודם זוכה. למזלי (!) "היו לי כבר בכיס" 22 משפחות שנרשמו במהלך השבועיים, ואז בלי לחכות, מלאתי בעצמי את הטפסים עם מס' ילדים משוער ושלחתי בזריזות. בטופס האחרון כתבו לי: "אין יותר חדרים".

לכן אומר:

א. אני מבינה מאוד לליבו של מי שלא הספיק או לא ידע שצריך להרשם – יש עדיין מקום לטיול למורשת.

ב. אני מנסה כמה שיותר משפחות להכניס.

ג. השיטה של הרשמה מוקדמת היא לא דרך אלא כורח המציאות.

אכן, היה חסר המשפט: "הרשמה אצלי עד תאריך..." ולכן היו משפחות שחיכו לפרטים ולהרשמה רשמית. וכשזה הגיע כבר לא היה מקום – עמכם הסליחה !

התברר לי שמספר משפחות גם לא קיבלו דף תרבות – אינני יודעת איך זה קרה, אך אפשר לבוא למשרד ולצלם או להודיע לי ואני אשים בתיבה.

לגבי הטיול למירון: תכנית מפורטת יקבלו המשפחות הנוסעות בסמוך ליציאה.

בעזרת ה' לא נדע עוד צער

ואני מקוה שכולם יהנו

שרי

הודעות... פרסומות... הודעות... פרסומות... הודעות...

רווחה

סיגל טובי יוצאת לחופש מי"ב אב (21/7) עד כ"ט אב

(7/8). טל' לשעת הצורך: 9061100-03

בע"ה לקראת חופשת הלידה תפורסם המחליפה.

שלכם - סיגל