אנחנו מאמינים
מכתב חיזוק ועידוד שקיבלנו מהרב אבינר שליט"א
ב"ה,
מוצאי שבת קודש פנחס
לידידי מהישוב הקדוש איתמר
רוב שלום
!
יש לתמוה מה חשבו בני ישראל שפנו למדבר אחרי
יציאת מצרים, מה חשבו שיאכלו וישתו ? כאשר
ששים רבוא איש ועוד נשים, ילדים וזקנים צריכים כמויות עצומות של מזון,
במדבר – אין. אין דרכה של תורה למסור לנו את מחשבותיהם של אנשים, רק את מעשיהם.
בהפטרה של היום, ירמיהו הנביא מוסר מעין פירוש של התורה ומודיע מה חשבנו אז:
"זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. אם כן,
התשובה היא: אמונה בד'! כאשר מאמינים בד', הולכים אחריו יתברך, גם כאשר העתיד אינו
ברור. כמובן, מתכוננים כמה שאפשר, אך מעבר לכך – אנחנו מאמינים.
יש שואלים: במה דור המדבר היה כה
גדול, הרי כמעט כל פרשה היתה שערוריה ? אכן, ויחד עם זה, הוא היה דור מלא אמונה,
שהלך ארבעים שנה אחרי ד' במדבר בארץ לא זרועה.
גם עתה יש לנו כל שבוע שערוריה,
לפעמים כל יום. אך אנחנו ממשיכים – העם היושב בציון – לבנות את ארצו ולהבנות בה.
אנחנו דור נפלא, דור מצויין, דור גדול.
במיוחד מי שנמצא ביהודה ושומרון וחבל
עזה – במקומות קשים – הוא מצויין שבמצויינים, והקדוש ברוך הוא מתגאה בו בפני מלאכי
השרת ואומר להם: ראו את בניי אשר אוחזים את ארץ הקודש במסירות נפש.
אין מה לפחד ואין מה לדאוג, אנחנו
שליחים של הקדוש באוך הוא והוא יתברך אתנו לכל אורך הדרך, גם אם איננו רואים אותו.
כי לפעמים ד' הוא אל מסתתר, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים.
לכן נאמר בהמשך הפסוק: "קודש
ישראל לד', ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו". אנו עם קדוש, והעמים שמנסים
לפגוע בנו הם הרשעים. הם מנסים לאכול אותנו, אך לבסוף אנחנו נאכל אותם.
פעם, במלחמה בין האוסטרים והתורכים,
כאשר המחנות היו נצבים זה מול זה, המציאו האוסטרים מאפה מיוחד – סהרון, קרואסן
בצורת הסהר המקשט דגל תורכיה. הקצינים האוסטרים היו עומדים במקום גבוה ואוכלים
קרואסן לעיני התורכים, לומר לכם: אנחנו נאכל אתכם כמו קרואסן זה. מה היה לבסוף
שם,אינו מענייננו, אך אנו יודעים נאמנה, שאת כל אויבינו – אנחנו נאכל.
זהו הקרב האחרון. רבנו היה אומר, שעם
כל נוראות השואה, המלחמה שאנו עוברים עתה, המתמשכת מאז מלחמת השחרור, היא היא
המלחמה – בהא הידיעה, המלחמה על גורלו של עם ישראל, של תחיית האומה, של קידוש השם
בכל העולם. במלחמה הזו אנו סובלים, אך גדולי עולם היו משלמים מחיר יקר כדי להיות
שותפים בקרב האחרון.
אנחנו מחזיקים, אנחנו ממשיכים, אנחנו
מאמינים.
בברכה
שלמה אבינר
והאמת והשלום אהבו
מאז הרצח הנורא
אינני מוצא מנוח. קשה לכווץ את המחשבות ולחדדן בהוויות אביי ורבא או לחזור לשגרה
כבימים כתיקונן. בעיקר, משוטטת המחשבה והומים רגשות הלב בניסיון להבין, הרי
הקב"ה מדבר עמנו דרך מקרי היומיום, ובוודאי כשנפשות זכות ועדינות נעלמות
מעמנו בחטף.
למדונו חז"ל שכאשר מת אחד מן
החבורה, תדאג כל החבורה. בפשטות נראית כוונתם לעשיית חשבון נפש. וכשם שהאיש היחידי
שבאים עליו ייסורים צריך לפשפש במעשיו, כך גם ציבור ראוי שיעשה.
כעת אני מבקש לגעת בנקודה שלענ"ד
היתה מוקד בעייתי בישובנו: התנהגותנו למשפחת שבו. אני מכה על חטאי ואומר זאת בגלוי
– אשמתי שלא עשיתי די ע"מ להפסיק זאת. נהגנו במידת הדין ולא הקשבנו לסבלם של
בני המשפחה.
היחס למשפחה הביא לחילוקי דעות קשים בתוכנו,
וממילא לריפיון במידת השלום, האחווה והרעות, שכה נדרשים בישוב בכל עת, ובפרט כאשר רוחות מלחמה מנשבות
באיזור. "חבור עצבים אפרים, הנח לו..." גם אם עובדים ישראל, חלילה,
ע"ז, אך הם מאוחדים, הקב"ה מניח להם ולא מביא עליהם פורענויות.
ההתבוננות שלי במה שאירע בישובנו, חשבון
הנפש שטורד את מנוחתי מאז אותו הלילה ההוא – להוסיף בהקשבה לשכן, למשפחה הנמצאת
במצוקה כלכלית או נפשית, לא לתת למציאות, גם כשהיא קלוקלת, להמשיך, מבלי לתת את
ליבי ואת כל כולי לכך.
אבי רונצקי
יוסף
רחל מבכה על בניה ויוסף איננו
"קול
ברמה נשמע רחל מבכה על בניה... כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם"
אידיליה משפחתית, ליל שישי, הכנות
לשבת, שלוות המשפחה. בהינף יד הגיח בן בליעל מאי שם וגדע בכלי משחית ארבע נפשות
ממשפחה מסורה ומטופחת.
נטע הרס וחורבן, השאיר צלקות, ושארית
הפליטה הזקוקה לשיקום ארוך ומייגע. ארבע נפשות טובות נגדעו שלא כדרך הטבע. וכמו
להכעיס, יחד איתם, גם ביתם שנכחד.
רחל הי"ד, הושטת ידך לכל מי
שזקוק היה לכך, השכלת להבין כל רמז של מצוקה ומיהרת לעזור. "רק תגידי" –
אמרת תמיד, ומיד שלחת תבשיל או תבנית עוגה. הרכב נרתם לחסדים, כמו כן ביתך. שלושת
ילדייך שנגדעו באיבי חיהם,
צא"ן קדושים, שנהרגו על קידוש השם.
אנו מאחלים לבועז שיצליח להרפא במהרה
מפצעיו ולקום מבין ההריסות יחד עם יריב, עטרה, אביה ועשהאל שיחיו. תזכו להקים בית
חדש וחזק, וכן גם שמח – אמן.
את יוסף ומשפחתו הכרנו מיד עם קליטתנו
בישוב. הגענו להכיר את הישוב כשיוסף מלווה אותנו בנקודה, ב-851 ובמזכירות וכן בבית
ששכרנו. הוא היטיב להכיר לנו את הישוב, שכן, לאחר 4 שעות החלטנו שכאן יהיה ביתנו.
הרגשנו את יוסף בכל תחום מחיי הקהילה,
תמיד שמח, תמיד קליל ותמיד שואל "מה העניינים ?".
רחל, איזרי כוח יחד עם ילדייך והמשיכי
להעמיד בגאון את משפחתך המוצלחת.
אנו חייבים לרחל שבו הי"ד וליוסף
טויטו הי"ד המון – על פועלם המבורך ביישוב. מחוייבים אנו ללמוד מהם את מעשי
החסד הרבים והעשיה המבורכת ולהמשיך דרכם. וביחד – נעשה ונצליח ונרפא את פצעינו.
וכמו שר' נחמן אומר: "אין יאוש
בעולם כלל", שאמר זאת לאחר פטירת בנו האחרון. וכן "ואתם החזיקו עצמכם ביחד",
שכן זהו הפתרון לכל מכאוב.
ויהי רצון שיבולע המוות לנצח ושלא נדע
לדאבה עוד"
שרה
פרג
על
חיים שהשאיר לנו המוות
אי אפשר להגדיר
חיים, אי אפשר לתפוס אותם ביד, או להצביע עליהם. החיים גדולים הרבה הרבה מכך. לכן
קשה כל כך המשימה לכתוב על אנשים שהיה לך איתם קשר של חיים, מפגש של חיים, שדמותם
חיה מול מראה זכרונך וקולם מדבר באוזניך.
אפשר אולי רק להעלות נקודות, סיפורים
ו"הגדרות לא מגדירות", שיחיו את שאינם איתנו – בנו.
כששמעתי שיוסף נהרג התחברה לי דמותו
לכל מקום: מזכירות, בטחון, קליטה, נוער, חינוך. לאן שלא הבטתי מצאתי אותו שם.
ויותר מעצם זה שהוא היה , היה מיוחד האופן שבו הוא היה, לא נוכחות, לא "הנה
אני", אלא היית מגיע ומוצא אותו שם. לכל מקום היית מגיע ויוסף נמצא, עושה,
יוצר, מנסה לשנות.
כאסוציאציה, זה מזכיר לי את יהושע בן
נון שמתמנה בפרשתנו למחליפו של משה, יהושע שכל מקום מרכזי שאנו מגיעים אליו בתורה
- הוא שם: בהר סיני, בריגולה של ארץ ישראל, בבנין הנבואה ובמלחמת עמלק. יהושע
שנמשל ללבנה, שכשהשמש האדירה, המסנוורת, בעלת הנוכחות הבלעדית, מסתלקת, אתה פתאום
מגלה שהיא היתה כאן, כל הזמן.
אצל משפחת שבו גדלתי, פשוט כך. מאז
שהוקם הישוב, שאז הייתי בן שש ועד עכשיו ממש. ביום רביעי, יום לפני הרצח, הוזמנו
משפחתי ואני, לאכול אצלם, וכשאני חושב על זה. עד אז פשוט, היינו מודיעים ובאים.
התחושה אצל משפחת שבו, שבגללה הפך ביתה לבית שני, ולפעמים ראשון, בשבילי, היתה
תחושה של ביחד. לא היתה תחושה של מבוגר מעל ילד, אלא של "כולנו ביחד",
היתה תחושה של הערכה אליך כמו שאתה, והאוירה היתה מתאימה למי שהיה. זו לא היתה
ילדותיות, שכן גם כשגדלתי והתבגרתי, וצורת החשיבה וההתעניינות השתנו – התחושה
נשארה. לכן לא התחבר לי לומר שרחל היתה בשבילי כמו אמא, דבר שהרבה פעמים אומר
מישהו שגדל אצל אחרים, אלא היינו כולנו חברים, כולנו יחד, בפשטות, ב"מובן
מאליו".
אצל משפחת שבו לא היה דבר כזה
"אין" או "אי אפשר" – כשרצינו באנו, כולל אורחים. כשאמא שלי
נסעה ללדת את עדי בליל שבת,אכלו כל המשפחה, ועוד חבר שהיה אצלי, ששה אנשים נוספים,
בלי הכנה מוקדמת. ואצל משפחת שבו יש מקום, יש אוכל ו"אין שום בעיה". אם
זה להשאיל דברים: "אין שום בעיה, יש אצלנו בבית מד לחץ דם שלקחנו ממשפחת שבו
עוד בתקופת ההריון של איתם (למעלה משנה ושמונה חודשים), כשהיינו מזכירים לרחל שזה
אצלנו ואנחנו צריכים להחזיר להם, היא היתה אומרת לבת ציון שנראה לה שהיא (בת ציון)
תשתמש בזה יותר בשנים הקרובות...
מעבר לנתינה המובנת מאליה, והיחס הטוב
והשווה, אני זוכר סיפור, שנדמה לי שיש בו עוד משהו מדמותה: לפני כמה שנים רחל נסעה
עם עוד מה אנשים ברכב בחווארה. רכב ערבי ניסה להוריד אותם מהכביש. האנשים שהיו
ברכב הצליחו לעצור את הרכב הערבי, להוריד את נוסעיו ולהעמידם עם הפנים לקיר. תוך
כדי כך רחל דיווחה בקשר לצבא ולכל הגורמים הנוגעים בדבר את שקורה. אני הייתי באותו
הזמן עם בועז, ויחד נסענו אליהם. כשהגענו שאל חייל אחד את רחל אם היא זו שדיברה
בקשר, כשהיא ענתה בחיוב, הוא מאוד התפעל באוזנינו מהאופן שבו היא דיברה. מהרוגע
והביטחון שהובילו לדיוק בפרטים, וממילא להבנה מהירה של כל הגורמים את תמונת המצב.
הביטחון הזה, הודאות, נדמה שאיפיינו
את רחל. היתה כלפיה תחושה של אמון, של "יש למי לתת לעשות" והיא גם אהבה
ורצתה לעשות, הכירה ביכולתה.
דבר נוסף זה האיכפתיות, הרצון להיות
מעורב, להשפיע על דברים בישוב. גם כשלא התאפשר לה לעשות, היא דיברה על הבעיות, על
הכיוונים השונים. והדבר האחרון שהיא
אמרה לי, זה שמצא חן בעייה מה שכתבתי על הבעיות בישוב: "סוף סוף מישהו כותב
על הבעיות ולא מתחמק מהם", כך בערך היא אמרה לי.
אולי פסגת מה שיש לנו ללמוד ממשפחת
שבו, ורחל כאדם שבנה אותה, זה הקשר בין ההורים לילדים. זה האהבה, היכולת האמיתית
לקבל כל ילד כפי שהוא, על פי מה שהוא, גם אם בעיניך זה לא תמיד מוצא חן, לדעת לא
להאבק בכל מחיר. ועצם הקשר הוא שקודם לכל ושרק מתוכו ניתן גם להשפיע.
יוסף חסר לי, רחל חסרה לי, מוזר לי כל
כך לא לראות אותם והלוואי שנדע לאחוז במה שהם השאירו לנו מדמותם.
נתנאל רונצקי
אשרי אדם מפחד תמיד
בתשעה באב נקרא, אלא אם כן תבוא
הגאולה עד אז, מאגדות החורבן בגמרא (גיטין נה). נדמה לי שיש ללמוד מהגמרא שם לכמה
אספקטים בחיים הציבויים והאישיים שלנו. אנא כל אחד יקרא את הדברים מתוך בדיקה,
אולי יש גם לו מה ללמוד מהם לעצמו, ואם לא מצא, הרי בנתיים למד קצת דברי תורה.
הדברים מבוססים על ביאורו של הרב יצחק
בן שחר לגמרא הנ"ל עם השמטות והוספות משלי ועל אחריותי בלבד.
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב: 'אשרי אדם
מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה' ? – אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים... . הגמרא מבדילה
בין פחד שלילי שעליו נאמר פחדו בציון חטאים, לבין פחד חיובי כעין הפחד על שימור
דברי תורה, עליו נאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד".
יסוד הדבר הוא, שפחד נובע מחוסר שלמות
פנימית, הפחד נובע מחסרון, מהעדר, מחטא. הפוחד מרגיש בליבו חשש להנזק, כיוון שאינו
מחובר אל השלמות, הוא בלתי נמנע, די בהיסח הדעת כדי לגרום שהתורה שלמדנו תישכח.
זאת משום שהקשר בין האדם החומרי לבית התורה הרוחנית-שמימית הוא קשר פלאי – חיבור
בין עולמות. "מפליא לעשות" – שקושר רוחני בגשמי (רמ"א סי' ד) ולא
תיתכן בו שלימות. אדם לעמל יולד – לעמל אין סופי, לחבר את הסופי (=החומרי) לאין
סופי.
לקשר פלאי זה (קשר בין האדם לתורה) יש
צורך בדאגה מתמדת, בלא היסח הדעת. אך יחד עם זאת אין זו עבודה מתוך עצבנות, אלא אשרי
אדם מפחד תמיד.
כשם שהדברים נכונים לגבי לימוד תורה
של היחיד, כך הם הדברים ביחס להשראת שכינה על הציבור. כשבא האדם לבנות דבר בעל
חשיבות וקדושה, עליו להיות בדאגה ובפחד מתמידים שמא יטעה, שמא אינו עומל מספיק,
שמא מחשבותיו ונטיותיו באות מחולשה ומרוע.
קיומם של קשרים בריאים בין אנשים,
קיומו של הציבור כגוף אורגני קדוש, קיומם של ישובים בישראל, הם כולם מציאות של
גילוי שכינה, ועליהם יש לדאוג ולפחד מתוך אחריות, מסירות וביטול עצמי. נדאג ונפחד כדי שמציאות ה' תתגלה בנו ואז נפחד
פחות על צרות הנגרמות מחסרונות בנפשנו.
ולסיכום: תדאג לקיים מה שה'
רוצה ואז לא תדאג מפני חסרונו של מה שה' לא רוצה.
בתקווה:
מנחם גורדון
משולחן המערכת
חומר רב
קיבלתי השבוע לעלון. האירועים הקשים, לצערנו, הכתיבו לנו מציאות בה אנו מנסים
לשחרר את הזעם ואת הלחץ בכל דרך אפשרית. אחד מכלי הביטוי הוא העלון. אני מודה לכל
מי שטרח וכתב ושיתף אותנו ברגשותיו. גם הרבה מכתבי עידוד וחיזוק קבלנו מבחוץ
מפאת החומר הרב, לא אוכל לפרסם את הכל
בגליון אחד, ולכן בעלון הבא, לקראת יום השלושים למות הקדושים, נוציא לאור את שאר
החומר שהגיע למערכת. תושבים המעוניינים גם הם לכתוב דברים לעלון – מוזמנים.
נורית חי
אורח לרגע
מכתב שהגיע לרב
אבי רונצקי מחבר שלו הדן ומבקר את האירועים המבישים שגם הם היו לצערנו בהלויה.
לרב אבי
שלום !
אני כותב לך את שעלה על ליבי בחזרתי
מישובך, לאחר הלוויות מש' שבו וטויטו ביום שישי האחרון.
אמנם כבר מוצ"ש, אך החלטתי לנסות
ולשחזר על הכתב את ההרגשות והמחשבות
כפי שעלו בי ביום שישי בטרם "צונזרו" ע"י השכל, כיממה אחרי.
כאחרים, הגעתי ללוויה, לא כי הכרתי
מישהו מהנרצחים, אלא כי היו הם חלק ממני, כפי שאני, מסתמא, הייתי חלק מהם. באתי
להיות יחד איתכם, תושבי המקום, הנמצאים במציאות של התמודדות אינסופית, יחד עם
המשפחות ויחד... איתי.
לא פחות משרציתי לחוש הזדהות, רציתי
אולי גם לחוש גודל, חוזק, יחד. לצערי הרב, לאחר זמן לא ארוך בו התקהל הקהל לשמיעת
ההספדים נגמר לי היחד. התאפקתי שלא לצעוק כנגד אותם בחורים, מתפרעים, שהחלו להתפרע, לבזות את הקהל, הנרצחים
ולהתבזות בעצמם וקיוויתי שהדבר יגמר במהרה.
לצערי ומנסיוננו, לא התפלאתי
משנתבדיתי.
אנו מכירים מעט, עת שוחחנו כשהתארחת
מס' פעמים בישיבת "נתיב מאיר"
ומרגע ראשון בו שוחחנו התפעמתי מדמותך ודיבורך העדינים. כאשר ראיתיך מתקרב
אל עבר המתגודדים, קיוויתי מחד שתוכל לדבר על ליבם, כתושב מוכר במקום. ומאידך
חששתי שעדינותך לא יכולה להיקלט בליבם הגס. לצערי, חששי התאמת.
לא ראיתי מה ארע בדיוק, אך הבנתי,
למראך מאוחר יותר, כי בסופה של הסיטואציה נהדפת, נדחפת. הוכית, ומשהבנתי זאת רציתי
פשוט לברוח מהמקום.
דקות אח"כ שמעתי את אחד המתפרעים
אומר: "נעשה אח"כ סולחה עם הרב אבי". ואני אומר לך את שעל ליבי,
למרות שליבי מעט חצוי, "אל תסלח, אל תמחול". לא קל לי למר זאת בשעה שאנו
נדרשים לעבור על מידותינו ובוודאי ממך. ואין אני מאלו, כך משתדל לפחות, הנוקמים
ונוטרים. אך חש אני, שלמרות הסיטואציה בעתיה הגעתי לאיתמר והאסון הנורא, איני יכול
לסנגר על המתפרעים ולתלות בכך את התלהטות היצרים המביאה לאיבוד שליטה, גם כלפי
עצמינו ובשרינו.
משהוכית או נדחפת, חשתי שציבור שלם
הוכה ונחבל. ציבור שלם, המוכה מידי אויבים, הוכה שוב מידי "אוהבים"
וע"כ לא יכולתי לסלוח.
שמעתי את אחד הבחורים שהשתתף בהתפרעות
מתריס כנגד הציבור: "כתוב בהלכה שיש להתעצבן בלוויה וכי איך שאתם, הקהל,
נראים, זה כאילו באתם לקונצרט וכאן אין זה קונצרט" כאן נפל לי האסימון.
אכתוב דברים חמורים, גם אם לא כל מה
שעלה בליבי, ואין אני יודע אם מותר לי לחשוב כך, אפילו כצד אחד של ויכוח פנימי,
ביני לבין עצמי ובכ"ז אכתוב זאת.
האמת הקבוצתית שנעדרת ועושה
עצמה "עדרים" בזמן של גאולה ואומרת אני ועדרי צודקים וכל האמת וההלכה
שלי ואצלי, בבחינת "אני ואפסי עוד", נראה כי הופכת לאלוהים אחרים, בהם
כל מה שאני למדתי הוא האמת ואין בילתה וממילא היא אלימה וגסה כעבודה
זרה.
כך נראו בעיני אותם מתפרעים עוטי
כיפות גדולות ופאות שווא.
הכאתך היא הכאת ציבור, כך הרגשתי,
ע"י מיעוט גאותן שהשיח בינינו נראה כבין חרשים.
מחשבות רבות של צער ופירוד, הקבוצתיות
וחוסר היחד כאבו לי מאוד גם בליל שבת ואחריו ולכן החלטתי לכתוב.
"אל תסלח" ואל תעשה
"סולחה" כלשונם. לפחות לזמן מה, בו יובהר כי אין האלימות בין אנשים
אחים, בלא יוצא מן הכלל. לא כדי להתיפייף או כדי להראות טוב, אלא כדי שיובן שיש
גבלות, שיש לי מה ללמוד משכני השותף לכאבי. ולוואי ויהיה זה רווח נוסף לישובכם והאזור
כולו, שאינו פרטי, אלא גם שלנו עת הארי קם מרבצו.
אין ברצוני להטיף חלילה, לבטח לא לרב,
אלא לשתף בכאבו, של מי שהשתתף בלויה ולכאב זה, כך נדמה לי, היו שותפי רבים סביבי
ביום שישי.
חזק ואמץ בישיבתך וביישובך ולוואי
מתוך חסרון רגעי וכאבו של יישוב, של עם, יגדלו ויירבו המבקשים תורתך ומקומך. ומתוך
מחלוקת של אהבה וכבוד יזכו ונזכה כולנו להרבות אור וטוב, בשעת מחשכים של כמעט
זריחה.
באהבה: אלעד שובל
משולחנה של רכזת הקהילה
בימים אלו נכנסתי כממלאת מקום לתפקיד
רכזת הקהילה.
הגורמים המלווים את הישוב חשו בצורך למלא את
החלל של רכזת הקהילה עד שקמה תחזור בע"ה אחרי החגים. ואני מתחילה את צעדי
הראשונים בליוויה הצמוד של קמה. שרי ממשיכה בעבודתה הברוכה בתחום התרבות.
מעתה,
ניתן לפנות אלי בכל עת ובכל עניין שיש צורך.
כמו כן, ב"ה שושנה ושמואל רקנטי
החלו בעבודתם כרכזי נוער. שושנה קיבלה על עצמה את הקטע הארגוני והקשר עם
המתנ"ס, וכן את הקשר הרציף עם הבנות. שמואל ירכז את הקשר הרציף עם הבנים. כ-ו-ל-נ-ו
מאחלים להם הצלחה, שאת פרותיה נקטוף כולנו. לכן, אני פונה לאנשי הישוב כולו להענות
לכל בקשה ופניה של שושנה ושמואל.
ניתן להשיג אותי במירס של קמה:
761429-057
694354-051
ברכה
והצלחה ובשורות טובות
דרור אזולאי
תחושות ומחשבות על הקורה באיתמר ובארץ ישראל כולה
חשבתי לכתוב דברים כהוויתן וכפשוטן על המצב
הקשה , "כי המר שדי לי מאוד" (רות א' כ') .
ראשית אומר כי המצב בישובנו אינו שונה כלל
מהמתרחש בכל ארצנו הקדושה , אלא שהפעם נדרשנו אנו לשלם את המחיר . הפיגועים היום יומיים מעכירים את רוחנו
וממלאים אותנו עצבות גדולה מאוד . אין בנו עוד כוח לשמוע ולראות את ההלוויות
הנוראות , ופלא גדול איך בשמיים אפשר עוד לסבול את המצב הזה ,
"מי כמוכה באלים , ה' " – מי כמוכה באלמים ! (אגדות החורבן , גיטין נ"ו:) .
הפיגועים הנוראים שחווינו כאן באיתמר ביטא את
שיאה הגדול ביותר של החייתיות הערבית צמאת הדם .
איני זוכר מאז שאני גר באיתמר , זה למעלה מעשר שנים , אנשים בוכים בפרהסיא עם דמעות בעיניים
ובלב שבור . מי שראה את תלמידי ישיבת "חיצים" בוכים בכי קורע לב על קברי
חבריהם , והם בני שש-עשרה שבע-עשרה בלבד , לא יכול היה שלא לבכות יחד עמם .
אנו חוטפים מכה אחר מכה אחר מכה , וכנראה שאנו
נמצאים ממש על סף בואו של משיח , כי לפני שמגיע זמנו של העובר לצאת לאויר העולם
צירי הלידה נעשים תכופים יותר וכואבים יותר , אך דווקא צירים אלו גורמים לו לצאת .
לפני כשנתיים , בדיונים ב"קיימפ
דיויד" עם המחבלים צמאי הדם , העלו את ההתיישבות ביש"ע על שולחן
הניתוחים , ואזור "גב ההר" היה אמור להיכרת חס וחלילה . אך בורא עולם
החליט שמקום שנבנה על תורה ומצוות ואילו הם יסודותיו , לא יחרב לעולם , ואז השיחות
נכשלו והחל מצב החרום בכל הארץ עד היום .
למנהיגי האומה זהו מסר חד וברור , אל תעזו
לנגוע בהתיישבות ! "ואם באלה לא תווסרו לי
והלכתם עימי קרי , והלכתי אף אני עמכם
בקרי" (ויקרא כ"ו) אם לא תקלטו את המסר האלוקי כולנו נשלם את החשבון .
תראו את העונש שקיבל עם ישראל בגלל חטא
המרגלים . שני בתי המקדש נחרבו בגלל אותו חטא איום , ואת תוצאות החורבן הנורא הזה
אנו משלמים זה אלפיים שנה , וגם בימים קשים אלו .
ככל
שתעזרו להתיישבות תביאו ברכה לעם היושב בציון "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ
יבולה ועץ השדה יתן פריו…ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום
בארץ ושכבתם ואין מחריד..." (ויקרא כ"ו) .
ואם
תשאלוני , לשיטתך , מדוע נרצחים בהתיישבות עצמה , אשיב כי אנו חלק מעם ישראל , כל
כוחנו נובע מתוך הקשר לעם ישראל כולו , ו"כל ישראל ערבים זה בזה" .
את
הבטוי לערבות זו , אנו מוצאים בלב החם הרחב והפתוח של אנשים ומוסדות המעונינים
לעזור הן בכסף והן במוצרים בני קיימא וגם במוצרי מזון למשפחות שנפגעו ולישוב כולו
.
לכל
התורמים , דעו ! אין לכם מושג עד כמה אתם מעודדים אותנו בתרומותיכם ובעזרתכם .
תודה
לכם !
לסיום
, ברצוני למסור למשפחות הנרצחים כי אנו בישוב נחבק אתכם חזק חזק , ונזכה שיתקיים
בכם : "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל
הארץ , כי ה' דבר ! " (ישעיה כ"ה) .
"כה
אמר ה' : מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה , כי יש שכר לפעולתך נאום ה' , ושבו מארץ
אויב ,
ויש תקוה לאחריתך , נאום ה' , ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א) .
הכותב בכאב
רמי אודסר
אז מה היה לנו
·
במסגרת
הפעולות החשובות הנעשות לחיזוק הישוב בתחומים שונים, תודרכנו ע"י הרב מרדכי
אליהו שיהיה בישוב גמ"ח לתושבים. להלן רשימת הגמחי"ם להלוואות כספים
(ללא הצמדה וללא ריבית), הפועלים בישוב איתמר:
גמ"ח איתמר – באחריות הרב עוזיאל דמארי ור' שמואל סבן.
גמ"ח יוחאי – באחריות הרב ניצן ימין.
גמ"ח חסדי משה – באחריות הרב עוזיאל דמארי.
גמ"ח שמחת מרים – באחריות ר' אברהם כהן ור' יהודה אלבז.
·
מבצעי סולידריות רבים פוקדים אותנו לאחרונה: בשבת
שעברה, פרשת פנחס, נסעה קבוצת משפחות גדולה לאירוח בישיבת בנ"ע בכפר
הרוא"ה. הרשמים והחויות היו רבים.
·
בשבת שעברה נסעה קבוצת משפחות מצוות ת"ת איתמר
ובי"ס באר מרים לשבת צוות במלון כינר
(מאחר ובשבת הקודמת שתוכננה לכך, הנסיעה בוטלה ברגע האחרון). השיחות
המעניינות, אווירת הביחד ותנאי הנופש עזרו לגיבוש הצוות.
·
כתוצאה משתי הנסיעות הנ"ל נותרו ביישוב משפחות
מעטות בלבד, והדבר היווה רק דגם למה שעלול לקרות פה מיד אחרי תשעה באב. אנו קוראים
מפה למשפחות ממקומות שונים ומעוניינות להתארח ביישוב לכמה ימים בתקופת בין הזמנים,
לתאם זאת עם מרים אשרי (9975690). מדובר באירוח בבתי המשפחות הנוסעות ובמשך היום
אפשר לטייל בישוב ובסביבתו. בסביבות הישוב יש הרבה מה לראות (הרי מתוכנן פה כפר
תיירותי).
· &
