דם עבדיך השפוך
אין בכוח אנוש
לסבול את ייסורי עם ישראל, ואין בלב שבור נימה של תקוה בראותנו כיצד הותר דמם של
נערים, בני ציון המסולאים בפז ביד רשעים גסה וליבנו תוהה ומפרפר, והכאב נוקב כברזל
מלובן בבשר.
אך, היא שעמדה
לנו ולאבותינו האמונה והידיעה שצער השכינה הוא מאות מונים יותר מצערינו. וכדברי
רבי מאיר שדרש את הפסוק: "כי קללת אלהים תלוי" – "בשעה שאדם מצטער,
שכינה מה לשון אומרת: קלני (מלשון קלון) מראשי, קלני מזרועי ! אם כן המקום מצטער
על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים" (סנהדרין מו.)
הידיעה הזאת
שצערם של ישראל הוא בבואה של צער השכינה, היא המהפכת את הייסורים העוברים עלינו
מיסורי אנוש חסרי תוחלת לייסורי השכינה המעולפת בצער בני אל חי המגלים את נצח עוזו
לאפסי הארץ.
נתן
חי
ממקיף
לניקף
מדור קבוע בענייני הערוב בעריכת ר' מנחם גורדון (באישור הרב
נתן חי שליט"א)
כבר מזמן רציתי לפנק את עצמי בקניית ספרי
קודש. לכן, אני מודה לכם שפיניתם לי את הפרס מהחידון... אבל בפעם הבאה תוכלו להשתתף
בעצמכם !
כזכור, שאלנו
מהי הבעיתיות של הערוב.
ראשית, יש להזכיר שהלשון
"ערוב" מתייחס בלשון חז"ל לצרוף האנשים ע"י מזון על מנת
שיוכלו ללכת מרשות יחיד אחת לשניה ולא יתבלבלו לחשוב שמותר גם להעביר חפצים ברשות
הרבים. צורת
הפתח היא,
כפירושה המילולי – מעין דלת בעלת מזוזה מימין ומשמאל, ומשקוף
(בד"כ מחוט) מלמעלה. לכן הלשון בשאלתינו: האם ע"י צורת הפתח "הישוב
סגור מכל צדדיו" מכשילה. האמת היא שע"י צורת הפתח הישוב פתוח מכל
צדדיו, באופן שנוצר סימון גבול בין מה שבפנים למה שבחוץ.
הבעיתיות של צוה"פ תלויה בפירוש
הסוגיה (ערובין
יא) שהרמב"ם (פ' טז הל' טז) כתב: "ואם היה לפירצה זו צוה"פ,
אע"פ שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על
העומד". אם כן, הרוצה לעשות צוה"פ מכל הצדדים חייב שהמרחק בין עמוד
לעמוד יהיה קטן מעשר אמות (פחות מ-5 מטר) (וכן נמצא בבית יוסף ובשו"ע שסב
סע' י): "אבל התוספות
והרשב"א ז"ל סבורים שכל שיש שם צוה"פ עשוי כתקנו, אפילו פרוץ מרובה
על העומד, בארבע מחיצות ובכולן צוה"פ הרי הן כעומדים" (לשון המגיד משנה שם).
נמצא לפי זה, שישוב, עיר או נקודה המוקפת
מרוב הצדדים בצוה"פ, הרי לדעת הרמב"ם (ועוד) עדיין אסור לגמרי לטלטל שם
חפצים מחוץ לבית.
אבל באיתמר
תובב"א מסביב לישוב למטה קבועה גדר משלושה צדדים. ורק בצד אחד (מזרח) יש
צוה"פ, ולכן אין הפרוץ מרובה. ולמרות שהחזו"א סובר בדעת
הרמב"ם, שכשיש הרבה צוה"פ רצופות שכ"א קטנה מעשר אמות, אך ביחד
מצטרפות ליותר מעשר – יהיה פסול. הרי לרוב הפוסקים כשר.
לסיכום: צורת הפתח ברוב ההיקף
פסולה לדעת הרמב"ם. אך באיתמר (בישוב למטה) הערוב מבוסס ברובו על גדר ולכן המצב
טוב בהרבה מברוב הישובים והערים.
עוד בנושא כשרות
צוה"פ בישוב ובנקודות – בפעם הבאה בעזרת ה'.
תגובות
ותשובות יתקבלו בברכה
מנחם גורדון
אתכם באבלכם על הרצחם של
תלמידיכם היקרים אבי סיטון הי"ד נתי ריאחי הי"ד גלעד שטיגליץ הי"ד ומחה ה' דמעה מעל כל פנים
ונקם ישיב לצריו.
מכל בית איתמר
לישיבת חיצים ולמשפחות השכולות
מתגברים ומתחזקים
מכתב ששלחה אמא של אחד התלמידים מישיבת חיצים
לתכניתו של אדיר זיק בערוץ 7 ביום שישי שעבר. המכתב הוקרא בתכנית
לכבוד
אדיר זיק נ"י
לפני
שבוע כתבתי לך על צביקה שלף, הנהג המיוחד של ילדי צפון השומרון.
ושוב אני מרגישה צורך לשתף אותך. אתה
בטח תזכיר בשידורך היום את ישיבת "חיצים" באיתמר. זכינו להכיר ישיבה זו
לפני 3 שנים כשבנינו עלה לכתה ט'. היום הוא לומד בכיתה י"א ואיבד שנים
מחבריו. זו הכיתה שאיבדה לפני שנה וחצי את המחנך האהוב שלהם, את הרב הרלינג
הי"ד.
כל עם ישראל שמע השבוע את ראש הישיבה.
כמוהו כל הצוות של "חיצים".
אנשים
יקרים ! ידענו את זה אך הרגשנו את העוצמה השבוע במיוחד. לצערנו הגדול...
ב"חיצים"
מקבלים התלמידים חינוך באהבה אמיתית. משלבים תורה עם עבודת הארץ ומאפשרים לתלמיד
ללמוד בשמחה !. בחיצים לומדים אמונה לא בשביל הבגרות ולא על הנייר – לומדים
אמונה דרך הדוגמא האישית של המחנכים.
כמה רחוק מן
המציאות הוא אותו כתב טלוויזיה ששואל את הרב עמר, אם יש להורים הרהורים להוציא את
ילדיהם מן הישיבה באיתמר. להיפך – אם היו לי עוד בנים גדולים, הייתי היום
שולחת אותם לשם !
גלעד, אבי ונתי –
מותכם לא לשווא והדמעות שאנו בוכים, הן לא דמעות של ייאוש. יזכרם אלוקינו לטובה עם
שאר צדיקי עולם וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך.
בצער רב ובאמונה גדולה
אחת האמהות
(שרה
ברוקנר מטל מנשה – אמא של טוביה)
צל"ש לאריה
קליימן, שבגבורה, באומץ לב ובצורה שלא היתה מביישת אף לוחם ימ"מ, הסתער
על המחבל ומנע טבח גדול יותר. ליאיר אליהו ולרב ניצן ימין
שהשלימו את המלאכה. ולוואי ולא נדע עוד אירועים
כאלה. יישר כח !!
לחברינו
היקרים, תלמידי ישיבת חיצים !
יד ה' שהכתה בנו ובכם בשבוע שעבר,
קשרה אותנו יחד בזעזוע, יחד בכאב ויחד בהסתכלות אל עבר העתיד.
זו הזדמנות לומר לכם כמה שאנחנו שמחים שאתם פה עימנו באיתמר. לא
כולנו מכירים אתכם בשמותיכם, ועם זאת אנחנו מרגישים שייכים לכם ואתם – לנו. באתם
ממקומות שונים בארץ ללמוד כאן בישיבה. ודרך אגב, אולי מבלי שחשבתם על כך קודם, אתם
מחזקים את הישוב בעצם נוכחותכם בטיילכם בשבילי הישוב רגליים ורכובים.
כל אחד מכם תורם לנוף האנושי של
איתמר. בשבת חפשית ובחופשות – ממש ריק בלעדיכם. פניכם הצעירות ומלאות החיים הן
כנקודות חן בישובנו.
אני מקוה שתמיד תרגישו שאיתמר זה הבית
השני שלכם, ה' יברך אתכם בחיים, בשמחה, בהצלחה בלימודים, במידות טובות. ותזכו
לתורה, לחופה ולמעשים טובים בבנין הארץ ובאור הגאולה השלימה.
דבורה רקנטי
תעצומות
נפש
מן המפורסמות הוא שאנשי איתמר יצוקים מפלדה, לא נשברים,
ופסיכולוגים ואנשי אקדמיה הם רק מטרד עבורם. ובכל זאת מצאנו לנכון להביא בפניכם
שיטות מקצועיות לטיפול במצבי חרדה לאחר ארוע טראומטי (אם לא יועיל, לפחות לא
יזיק).
מתוך שיחה שנתנה מרים שפירא בכינוס הצוות החינוכי של קרית חינוך איתמר בחודש טבת תשנ"ט
מצב חרום
– שהוא איום על קיומו הפיזי של האדם – עלול לגרום לתופעות נפשיות ורגשיות בטווח המיידי
ולטווח הרחוק יותר.
התופעות
הפיזיות המיידיות עלולות להיות: דפיקות לב, הזעה מוגברת קושי
בהרדמות (או שינה מופרזת) ואפילו קפאון ושיתוק מוטורי. כל אדם נורמלי עובר תהליך
מעין זה – בזעיר אנפין – בדקות שלאחר מצב חרום ובפרט אם הוא לא הצליח להתגבר
ולתפקד באופן יעיל. אך ע"י החוסן הנפשי הכללי (אמון ביכולת שלי ושל הסובבים
אותי וכן מערכת תומכת חברתית ואמונית) וכן ע"י התנהגות המפורטת בהמשך, תופעות
אלו חולפות תוך כמה דקות.
ככל שאדם
(וילד בפרט) חש סביבו תפקוד יעיל ושליטה על המצב – הרגשות הטראומה ימעטו והוא אף
יצא מחוסן ממצב החרום.
העקרונות
לטיפול מיידי הינם:
1)
חזרה רגועה ללא דיחוי למצב רגיל – לשהות
עם קבוצת האנשים הרגילה אותה אנו מכירים, זוהי הקבוצה שיכולה וצריכה להעניק את
התמיכה הטובה ביותר עבור הילד/האדם. לנסות לעשות משהו מוכר ורגיל. לחזור ליציבות,
למנוע תחושה ש"העולם התהפך", יש רציפות והמשכיות לחיים המוכרים. האירוע
הטראומטי גופו מחייב אותנו להמשיך בפעילות ובהמשך אחריות
לגבי המטרות שלמענן אנו חיים.
2)
מסירת מידע – מדויק, אמין, ברור ושלם ככל
האפשר. בשום אופן לא לשקר ולמסור הרגעות שוא. ההרגשה ש'מרמים אותי' מחריפה ומכפילה
את הרגשת חוסר היציבות. מסירת מידע מכאיב ודיבור אודותיו גורמים, לא רק לקושי, אלא
גם להרגשה שסומכים על השומע שהוא יוכל להחזיק מעמד בשמיעה זו. הרגשה זו מחזקת
מאוד.
3)
דיבור וביטוי האירוע והרגשותיו. יש לתת למי
שהשתתף באירוע חרום לבטא את רגשותיו – מה ארע, מה הוא עשה ואיך הרגיש בכך. מצוי
מאוד הצורך לחזור ולספר שוב ושוב, כדאי לעודד זאת. תקשיב. – אל תהיה חכם גדול.
4)
הגדרה של ההתנהגות כנורמלית – לאחר מצב חרום נזכיר
לעצמנו ולנמצאים איתנו שנורמלי להתרגש/ לפחד/ להתבלבל/ לחוש
פעימות לב חזקות וכד' במצב חרום. תזכורת זו מועילה מאוד לפרט להרגיש שהוא אכן
נורמלי. כי במצבים לא נורמליים אנו מתנהגים באופן לא נורמלי ואח"כ חוזרים
לשגרה.
אם מצב הטראומה לא הסתיים כראוי
(כתוצאה מהרגשת העדר שליטה על המצב והעדר עזרה בביטוי הרגשות והקושי הנפשי) עלול
מצב הטראומה להתמשך לתהליך עמוק וחמור יותר, בו החרדה מודחקת למקום עמוק
יותר בנפש וגורמת לקשיי ריכוז ותפקוד ובפרט לקושי בהתקשרות אינטימית עם אנשים.
מצב הטראומה שלא
טופל עלול לגרום להרגשה של "אני לא יכול להתמודד". אדם (ובפרט ילד)
שהכיר את עצמו בתור בעל יכולת ושמירת דימוי עצמי חיובי, הרגשה של מסוגלות להסתדר
בחיים ולהתגבר על קשיים. עלול – בעקבות אי הצלחה חריף בהתמודדות יעילה במצב חרום –
לעבור טראומה בה מתחלף הבטחון ושמחת החיים בתחושות חוסר ישע והרגשת אי
יכולת לשלוט על עצמו.
חשוב שכל אדם, ובפרט אנו כמחנכים והורים, נשים לב
למצבים בהם האנשים שסביבנו נראים כבויים / חרדים / מדוכאים / בעלי קשיי שינה /
מנותקים מבחינה חברתית (ע"י עצמם) / תוקפניים / חולמניים וכו'.
במקרים שמתגלה
חשד לתופעות כגון אלה יש לשוחח עם האדם בפתיחות ותמיכה ולנסות להבחין באם הוא 'תפוס' ולא חופשי ע"י חרדה פנימית מעיקה.
יתכן שבפועל הוא נראה שמח ופעיל, אך בכ"ז לא שליו ופתוח לחיים. בכל מקרה ספק
יש להפנות / לעודד פניה לגורם מקצועי שיכול לעזור רבות.
זכור: בריאות נפשם של סובביך יכולה
להעשות טובה יותר – בעזרתך.
רשם: מנחם גורדון
זכרון ואופטימיות
דברים אלו נכתבו, גם הם, לקראת עלון חגיגי שלבסוף לא יצא, אבל תוקף הדברים
נחוץ ומחזק גם אחרי הארועים המשמחים והעצובים.
יום העצמאות
תשמ"ד, צהרי יום אביבי, לא שונה במיוחד מקודמיו. אורי אליצור מזכ"ל אמנה
מתקשר לביתנו שבקרית משה ומנסה לשכנע שבכל זאת נעלה לישוב. אחריו הרב דב ביגון –
כולם אומרים שזו שעת כושר וצריך לנצל זאת. היססנו מעט, מפני שמספר המשפחות היה קטן
מאוד וחשבנו שנכון להמתין להרחבת הגרעין וביסוסו. בשעות הערב גמלה בליבנו ההחלטה
לצאת לשומרון וליישב את איתמר.
מאותם ימים ועד היום – חלפו שמונה
עשרה שנים. במבט לאחור, כשרואים את כל מה שנעשה, אפשר לייחס זאת, מלבד לחסדי שמים,
לכח הרצון, הנחישות וההתמדה של החבורה שהגיעה לישוב ולמשפחות שהמשיכו את דרכם של
הראשונים.
לילות חורף קרים ללא חשמל לחימום
ומאור, דרכי גישה לישוב שהערבים התנכלו כמעט מידי יום לנוסעים בם, צינור מים שחובל
גם הוא בתכיפות רבה ועוד... כל אלו חייבו את היושבים כאן למאמץ רב, שאת פירותיו
אפשר לראות בימים אלו בישובנו.
הרמב"ן בפרשת בהעלותך מלמד אותנו
שיש מצוה מן התורה לזכור: לזכור את יום השבת, לזכור את יום צאתנו ממצרים, את מעשה
מרים ועוד.... נדמה שחיוב הזכירה מורה לנו את ערך ההתבוננות הכוללת במישור הלאומי
מימות אברהם אבינו ועד ימינו אלו. ובמישור הישובי, מאותם ימים ראשונים של ישוב קטן ועד עתה כשעשרות משפחות
מתגוררות כאן, מפעלי חינוך, חקלאות ויד המעש עוד נטויה.
בימים אלו של ח"י לישובנו, על אף
קשיי היומיום במקומנו ובכל רחבי א"י – מותר לנו להביט לאחור לימי ראשית
הישוב, להודות לשם ולשמוח על הכוח שנתן לנו לעשות את המפעל הגדול הזה.
הרב אבי רונצקי
שכם וירושלים
תגובה לדבריה של דרור אזולאי על
עניין החזרה לקבר יוסף.
ובכן ,דרור צודקת, צריך לחזור אל קבר יוסף גם ללא
רשות, לעשות השתדלות מעל ומעבר,
אבל,
מה עם בית המקדש ?
יש
לנו נשוא השתדלות בקודשי ישראל שהוא הוא המטרה – בית המקדש, עלינו לעשות מסירות
נפש כזאת ואף יותר ולעלות להר הבית. יוסף הנו משיח זמני ואנו רוצים גאולה אמיתית,
ולנצח.
לצערי עדיין לא הייתי בקבר יוסף, ואשמח ואפילו אצא
מגידרי להיות שם, אולם לנגד עיני יש בעיקר את החלום של הקמת בית המקדש במהרה
בימינו, אמן.
אורנה הירשברג
בעקבות שבת ח"י
לאיתמר לאחר האירוע הקשה
והמצער שעבר על יישובנו, היה טוב לראות ולהרגיש את הכוחות שיש אצלנו, את
האיכפתיות, השותפות והיוזמה. בעיקר יפה לראות את הנוער שמוכן לכל משימה,
משקיע עד לפרטים הקטנים בשמחה ובאהבה ליישוב. וזה גם הרבה בזכות המארגנות
שידעו ליזום, לחלק משימות ולבצע ולתת לנוער תחושה של שותפות ואחריות. טוב היה לראות גם את האנשים
שבאו, משפחות שהתגברו על החשש ובאו ויצאו מכאן בתחושה של יותר שייכות למה
שנעשה כאן. וכל האורחים הנוספים מהיישובים ועוד תומכים, להרגיש שהם איתנו
בשמחה ובצער בשותפות אמת. תודה למארגנים, למבצעים ולכל
האורחים.
שנפגש
רק בשמחות
שמואל רקנטי
פער הדורות
דברים שנכתבו לכבוד עלון ח"י לאיתמר, שמפאת האירועים לא
יצא לבסוף.
במכתבה האחרון לפני צאתה לשליחותה,
תוהה חנה סנש לפני אחיה, על גורל מה שהיא רואה כאידיאל בהתהוותו – הקיבוץ:
"לעיתים אני שואלת את עצמי מה יהא עתיד הקיבוץ כשיפוג קסם הבנין, לאחר הלבטים
וההאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים ? מה יניע את האיש
ומה ימלא את תוכן החיים ?"
תהייה זו
מבטאת באופן הברור ביותר את נקודת המעבר שבין דורות, בין מציאויות, בין שלבים.
ישובנו קם לפני 18 שנים, מקימיו – מספר משפחות חוזרות בתשובה, שהביאו עמן את כל
מטענן הפנימי, את עולם התורה המחודש שבהם, את האידיאלים של הבנין ואת האמונה בצורת
החיים הקהילתיים על המשמעויות החברתיות והחינוכיות שלהם. אין פלא שבאותו הזמן היתה
בישוב תחושה מיוחדת, תחושה של עשיה ורוח, תורה ועבודה, אמונה ועמל. "מתח
רוחני" הגדיר זאת מישהו, לפני כמה זמן, בעוד מפגש על סוגיות של חינוך.
גילן הצעיר של משפחות הישוב ומספר
הילדים המועט בכמות וקטן בשנים שהיו להם, אפשרו
ליצירת האידיליה והפנטזיות יכולו לפרוח
בחדווה. שום דבר לא הפריע לאופי הרוחני שהסתובב בחלל. אלא שמאז עברו כמה שנים,
עברו גם מים בירדן, עברו משפחות מהישוב ואליו ועבר גם הצבע השחור מן הזקן. וכשהכל
עבר, והאבק החל להתפזר, נראו פתאום כל מיני חריקות. חריקות חברתיות וחריקות
חינוכיות.
פתאום (לפתע פתאום...) יש נוער,
שלפעמים לא יודע מה הוא רוצה, ולפעמים הוא יודע ובמקרה זה הפוך ממה שחלמו הוריו. מצד
שני, אין ספק שיש המון דברים חיוביים, עזרה לזולת כמו שהתפרסם בעלון
"בהעלותך" ע"י בת השרות, ועוד ועוד.
חשוב לי לומר, הדבר הכי קל זה לצבוע
הכל או בשחור או בלבן, אבל האמת תמיד נמצאת איפשהו ביניהם, ובדיוק בגלל זה צריך
לומר יש בעיות !!! לפתור את בעיית "קומץ הנערים" בכך שזה רק
"קומץ", או שזו בעיה של מגרש – זו אשליה. מכיון שכולנו יודעים שמשיכה
בין בנים לבנות זה הדבר הטבעי ביותר, התורה מנסה לנווט את זה, לא להתכחש לזה.
ולכן, גם אם עכשיו זה כן קומץ, אין שום סיבה שזה ישאר כך. ומברורים שעשיתי בענין,
מדובר בקומץ רחב למדי.
גם יצר ההרס מתפתח במקומות מתוחים כמו
שלנו, בחינוך שלעיתים הוא אלים כלפי בני דודינו, שזה שהם רוצחים – אין בזה ספק,
אלא שכשמחנכים לאלימות אף אחד לא יודע איפה זה יגמר. בקיצור, יש סיבות לבעיות.
והנסיון לגמד את זה יגרום לכך שהבעיה תחריף. וכשהיא תתנפץ בפרצוף – מי יודע אם לא
יהיה כבר מאוחר.
הטלת האחריות על ההורים ורק על
ההורים, היא גם סוג של התעלמות. אמת, עיקר החינוך של האדם היא בביתו. אך הבית הוא
לא סביבת הגידול היחידה שלו. הישוב הוא חלק מסביבת הגידול של הילדים והנוער. ואיך
שהישוב נראה, יש לו השפעה לא קטנה על חינוכם של הילדים. נדמה לי שאין מישהו
שיכחיש, שדבר זה הוא חלק משיקולים של משפחה שבאה לגור בישוב – החברה הקטנה,
המגובשת (לפעמים) היא מצע גידול.
ולכן, מעבר לאחריות שודאי יש להורים –
יש לחשוב על התמודדות הישוב עם בעיותיו. קודם כל לזהות את הבעיות, לנסות להתחקות
אחר מקורותיהן, מה בעיה כללית ומה בעיה שמקורה בחיי ישוב וכו'.
ומעל הכל, יש לחוש ולתת את התחושה,
שאין כאן מישהו נגד מישהו, אלא נסיון לבנות משהו שנותן את הצרכים של כולם. סגנון
מכתב התגובה ל"קומץ" היה הכי הפוך מהדבר הזה.
כמו שפתחתי, ישנן תקופות של מעבר. נדמה לי, שאנחנו כישוב נמצאים
איפשהו בשיאה של תקופה כזו. של מעבר מחוזרים בתשובה אידאליסטיים, לבניהם שנולדו
למציאות קיימת. מאנשים שמימשו אתגרים, לבנים שחיים בתוכם, ושואלים עליהם שאלות –
לא תמיד מתוך מודעות שיש כאן שאלה ולא בעיטה. אנחנו איפושהו בין סוף תקופת ההקמה
לתחילתה של תקופת החיים "המאורגנים והתכניתיים" כהגדרתה של חנה סנש.
אנחנו עדיין במעבר, לא פספסנו, כך
נראה לי, את הרכבת. אפשר לצמצם את הפער בין החלום למימושו, פעם על ידי שינויים
במימוש, ופעם ע"י שינויים בחלום, שככל חלום יש בו גם דברים בטלים. כל זה
יקרה, רק אם נכיר בבעיות ונרצה לפותרן – באהבה, שאם תהיה נרויח לפחות דבר אחד – גם
אם לא נפתור את הבעיות, תשמר אוירה טובה.
והעיקר בעיני הוא – לזכור שאחרי 18
שנה אנחנו לפני עיקר הדרך, לא בהשלמתה.
נתנאל
רונצקי
משולחנה של רכזת
הקהילה
שבת ח"י
הכמות הרבה של האנשים,
האירגון, השמחה והחיזוק ששבת זו הוסיפה לנו לא היתה יכולה להתקיים בלי עבודתם
הברוכה של:
·
שרי שעבדה ללא שעות
והשקיעה הרבה מאמצים כדי ששבת זו תצא לפועל.
·
לציפי וגלית שעזרו בכל
מה שרק אפשר.
·
לעפרה כהן שייעצה ועזרה
כדי שנוכל לקלוט כמה שיותר משפחות.
·
לנוער שלנו שרצה לעזור
ועז בכל ההכנות השונות לפני השבת, באירגון פעילות לילדים ולעצמם בשבת ובסיום כל
האירוע במוצ"ש – יישר כח ענק !
·
לברק שהביא 130 !
מזרונים מהאולפנה בקדומים בעזרתם של הנוער ובסיור עם המשאית הירוקה בגבעות.
·
ליוסף שאירגן את סיורי
הסוסים והחמור של יונתן.
·
ולכל הנשים והגברים וכל
מי שלא הזכרתי מקוצר היריעה, שעזרו בכל מה שאפשר כדי ששבת זו תצא כ"כ מוצלחת.
·
וכמובן למועצה ולבנצי ליברמן,
לדוד שושן, לאורי אריאל, ליגאל דלמוני, ללב הארץ – מנהלת התיירות בשומרון וליחידה
לעבודה קהילתית שבלעדי השקעתם הפיננסית – השבת לא היתה יכולה לצאת לפועל.
שבת זו מראה לנו
שיש בנו הרבה כוחות וחוזק גם בשעות הקשות. ועל ידי התגייסות של כולנו יחד אפשר
ליצור בישוב דברים נפלאים !
הבהרה חשובה
יום ההפוגה בלונה פארק שהתקיים ביום שלישי, ניתן כתרומה
של "יד אליעזר" למוסדות החינוך בישוב, קרי: לת"ת איתמר ולבי"ס "באר מרים" ולא
לישוב כישוב ! ולכן מגיע לרב ניצן ולציפורת יישר כוח (ולא טענות והשמצות) על כך
שלקחו על אחריותם האישית ילדים מהישוב שאינם לומדים באיתמר.
בניין שלם
ימי העיון לנשים יתקיימו בכ"ח-כ"ט תמוז,
חוברות חולקו בדואר. יום עיון לגברים יתקיים בכ"ט תמוז – עם מיטב הרבנים
והמרצים (פירוט ההרצאות מצורף לחוברת הנשים)
שימו לב ! ישנן הנחות לתושבי יש"ע ויום נופש נוסף במחיר סמלי – 60 ₪ במלון. אני
מנסה לארגן שיהיה אוטובוס שיחזור בסיומו של כל יום בשעות האור, כדי שכמה שיותר
נשים תוכלנה לצאת לימי העיון. ולכן בבקשה להרשם כבר עכשיו אצלי או אצל ציפי במשרד.
נוער
מלוה מלכה במוצ"ש הזה בשבי שומרון עם אהרון רזאל
להקתו – יש פרסום בישוב. נרשמים אצלי (761429-057)
קיץ
פעילויות רבות מתוכננות מטעם המתנ"ס למבוגרים
ולנוער – שימו לב לפרסומים !
ולסיום
בעוד שבוע אני עוזבת את התפקיד. אני לא יודעת עדיין מי
תחליף אותי והודעה בנושא כמובן תימסר בהקדם. אך כדי שדברים ימשיכו להתקדם, אני
מבקשת מכל מי שמוכן, שיבוא וירתם לועדות השונות – יש זמן פנוי, הקיץ מגיע !
ולועדות
שימשיכו בעבודתם הברוכה:
