קלקלת הכלכלה
ידועה המצוקה הכלכלית אשר נקלעו אליה משפחות בהתיישבות ובמדינה בכלל. וזאת
מצוקה אשר נובעת בעיקר מהמלחמה ומהתנפצות הזיית המזרח התיכון החדש ואשליות
מכונניו. כמובן שגם הציבור וגם היחידים צריכים להתמודד עם מצב זה בנסיונות להעזר
בגופים ממשלתיים וציבוריים, וכן להדק את החגורה עד יעבור זעם. ברם, יש לברר גם את
הפן האמוני של עתות מצוקה, כי האדם נבחן בכוסו ובכיסו ובכעסו. וכעת אנו נתבעים
להבחן בכיסנו.
כמו שבימי
אברהם אבינו היה רעב בארץ וכן בימי יצחק ודוד המלך, ואבותינו עמדו בהם, למעט אבימלך
שניסה לברוח מנסיון הרעב וגרם לאבדן משפחתו בארץ מואב. לכן גם אנו נעמוד בע"ה
בנסיון ונלמד מיעקב אבינו שחזר על פכים קטנים ולא ראה בזה פחיתות בחסכון הנדרש
אפילו בדברים קטנים. וכן נשנן את דברי הרמב"ם: "תלמיד חכם מכלכל דבריו
(=תקציב ביתו) במשפט, אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו ולא יטריח על
עצמו יותר מדאי" (דעות ה,י).
אמנם,
בנוסף להסתפקות ושמחה במה שיש, הנה במקום להתלונן ולהתבכיין, אחת הסגולות
היא, שדווקא מי שקשה לו, שיעזור לאחרים
אפילו בעזרה מועטת, וכפי שראינו בר' עקיבא ואשתו רחל, שלאחר נישואיהם נאלצו לגור
במתבן והיה עוניים מכביד עליהם, עד שבא אליהם אליהו הנביא ונדמה להם כאדם המבקש
מעט תבן כדי שיוכלו להשכיב עליו את התינוק שנולד לו, ובחסד שעשו עמו יצאו בעצמם
מהרגשת המצוקה והרחמים העצמיים והרגישו איך נזקפה קומתם (עפ"י נדרים נ.)
נתן
חי
לקט הלכות בין המצרים
ההלכות דלהלן מתייחסות לתקופה שבין י"ז בתמוז ועד
א' באב. מר"ח אב הרבה קולות בטלות.
שמחה
- ממעטים בשמחה, ובפרט
שמחה בעלת אופי ציבורי, כגון: ריקודים ומסיבות, שיש לאוסרה.
- לילדים שעדיין לא הגיעו
לגיל חינוך, מותר לערוך יום הולדת, ויש מתירים זאת אף עם ניגונים וריתמיקה,
ובפרט אם משמיעים מוסיקה חסידית לא רועשת.
- מותר לעשות סעודת מצוה עם דברי
תורה ושירי קודש. ולכן מותר לעשות מסיבת סיום שנת הלימודים עם שירה בפה ודברי
תורה, אבל בלי ריקודים ומוזיקה.
מוזיקה
·
אין לנגן או לשמוע מוזיקה גם ברדיו, אבל שירי קודש מותר, אך לא בעוצמה
קולנית..
- מותר להאזין לתכנית רצינית ברדיו
עם קטעי קישור של מנגינות.
- שירה בפה בלי מוזיקה –
בשירי קודש מותרת. ובשירי חול – יש אוסרים ויש מתירים. אך גם המתירים לא
התירו שירי חול בשירה בציבור אפילו בלי מוזיקה
- מי שהחל ללמוד מוזיקה
לפני י"ז בתמוז – מותר להמשיך, אם ישכח כשיפסיק או יפסיד כספו. אך אם לא
יגרם נזק – ראוי להימנע.
- השומע מוזיקה לאונסו,
כגון באוטובוס או במילואים – יתכוון שלא להנות, ולא יתקוטט כדי להפסיק את
המוזיקה.
תספורת וגילוח
לספרדים – מותר. לאשכנזים – אסור גם לנשים; ולגבי קטנים יש מחלוקת.
רחיצה
רחיצה מותרת גם לתענוג, בים ובבריכה. ובי"ז בתמוז – ראוי להימנע.
שהחיינו
- נזהרים מלאכול פרי חדש. אבל חולה
או מעוברת הזקוקים לכך, מותרים לאכול, אך לא יברכו 'שהחיינו'; וכן קטן אשר
אינו מבחין כל כך בין ימים אלו לשאר ימים – מותר לו לאכול פרי חדש. בשבתות
מותר לכולם לאכול ולברך 'שהחיינו'.
- אסור ללבוש בגדים, אשר מברכים
'שהחיינו' על לבישתם, אבל מותר לקנותם או לתופרם; וכן מותר ללובשם בשבת
ולברך.
- יש להימנע מקניית חפצים חשובים,
שמברכים על קנייתם 'שהחיינו' (כגון: ספה, מקרר, מכונית). אך אם הזמין קודם
לכן, והביאו לו בימי בין המצרים – יקבלם אך לא ישתמש בהם, אלא לאחר תשעה באב.
הטוב והמטיב
כאשר קונה חפץ חשוב (רהיט או מכונית) שנהנים ממנו בני ביתו, או שקונה
בשותפות עם אדם אחר, צריך לברך "הטוב והמטיב" במקום
"שהחיינו"; יש שהתירו לברך גם בימים אלו כי אינו מזכיר את הזמן, ויש
שאסרו כי ברכת "הטוב והמטיב" נתקנה במקום "שהחיינו.
סכנה
מכיון שהימים – ימי דין לישראל, לא יכו ההורים או המורים את הילדים בימים
אלו, למעט מכה קלה. וכן יש להימנע מללכת יחידי במקום שאין בו ישוב כלל. ולדבר מצוה
– מותר.
קייטנות וטיולים
מותר
לערוך קייטנות וטיולים, אך צריך להקפיד שתהיה בהם אוירה רצינית. וכן נראה שראוי
להימנע בהם ממרכיבים הקשורים לסכנה, כגון: סנפלינג או צלילה.
נתן
חי
הדף הודפס לעילוי נשמת חמי ירחמיאל איתמר בן יצחק ז"ל
חושו אחים חושו
לארץ אבותינו
אם תרצו אין זו אגדה - סיפור של שילוב בין חלוצי ההתיישבות של לפני
קום המדינה לחלוצי הגבעות בימינו.
פגשתי השבוע את אהוביה טבנקין, יהודי כבן 70,
חבר קיבוץ עין חרוד, שגר חלק מזמנו בקדומים ונמצא הרבה גם בגבעת ארנון וקשור בכל
רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו להתיישבות החלוצית בגבעות השומרון בכלל, שהיא,
לדבריו, המשכה של ההתיישבות הותיקה של אנשי תנועת העבודה בהקמת הקיבוצים.
אהוביה נותן את ההסבר שנתנה אמו לבחירת
שמו: התוספת למילה אהוב באה לציין גודל ועוצמה ללא כל משמעות דתית. ואכן הוא נולד
לאביו יצחק טבנקין המיתולוגי שהיה ממייסדי תנועת העבודה. אביו נולד בבויבריסק
שברוסיה הלבנה וגדל שם אצל סבו וסבתו לאחר שהאם עברה להתגורר בורשה שם נאסר
האב בעוון ציונות. סבו של אהוביה למד
בישיבת וולוזין
יצחק טבנקין שהיה בנו של תלמיד ישיבה ציוני
נקרא כך מתוך שאיפה והשתוקקות לציון כאשר ראשי התיבות של שמו, שלהן התכוונו הוריו
בלידתו הן: ישראל צבי חיים קודש שהם תארי לואי של ארץ ישראל .
ועוד שיצחק לא גלה אף פעם מארץ ישראל.
יצחק טבנקין עלה ארצה בשנת
תרס"ז והיה בין מקימי עין חרוד ושם נולדו ארבעת ילדיו, שהצעיר שבהם הוא
אהוביה. אהוביה ליוה את אביו כנהג בפגישותיו הרבות עם אישים רבים בתולדות האומה,
כולל רבנים ואדמורים, וכן יש לאהוביה סיפורים רבים על אנשים, מאורעות ופרקים
בתולדות המדינה. כל סיפור מכיל בתוכו מוסר השכל הנובע מתוך קישור למקורות וזיכרון
בעל פה של שירים משל אלתרמן וביאליק וכן ציטוטים כמעט מדוייקים של פסוקים
מהתנ"ך וידע היסטורי רחב ביותר והכל שזור באירוניה והומור דק (את הקיבוץ הוא
מתאר כמקום בו כל אדם נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרחותיו).
השקפת עולמו של אהוביה, מובנית היטב על רקע
הבית האידאולוגי בו גדל. זוהי השקפת עולם ציונית סוציאליסטית הרואה בארץ ישראל
מקום בו רוב העם היהודי צריך לבנות את ביתו. ובעזרת פעילות מעשית של עוד דונם ועוד
עז תהווה הארץ מקום מבוסס מבחינה כלכלית שיוכל לקלוט מסה של יהודים כי אנו זקוקים
פה לעוצמה יהודית שתהיה בלתי תלויה ברצונם הטוב של הגויים בקיומנו.
אביו של אהוביה פעל רבות לעלייה ארצה של
יהודי הגולה, עוד הרבה לפני השואה, ואף יצא לפולין לשכנע את היהודים שם בנחיצות
עלייתם. הוא חזה כבר אז את השואה שתבוא, וטען שעם בגלות הוא מצב לא בריא שיכול
להביא שואה גם בימינו. לכן היה חשוב לו הבאת היהודים כולם, כולל זקנים, נכים
ומוגבלים.
אהוביה מתאר את ילדותו כצבר
בן הארץ. המורה שלו שהשאיר אצלו רושם עז היה משה כרמי שלקח את תלמידיו לטיולים
רבים במרחבי ארץ ישראל הגדולה ללא חשש ומורא. הם יצאו לטיולים בתור ילדים לפני
כ-60 שנה לבופור שבלבנון, לעבר הירדן המזרחי. הם טיילו בכל האזורים ועברו דרך
הכפרים הערביים כבתוך שלהם. החינוך שקיבלו הוא ובני גילו היה שבאזורם הסתובבו
גדעון ודבורה ואלישע כך שהארץ היא שלנו כמובן מאליו. אחד הטיולים הזכורים לו ביותר
הוא טיול לגליל המערבי, שם הטילו את חתיתם באותה תקופה קבוצה של שודדים, שעוד קודם
השאירו קבוצות של תלמידים מגימנסיה הרצליה ומביה"ס הראלי בחיפה, ללא בגדים
וציוד לאחר ששדדו מהם הכל. והנה הם לא שעו להזהרות ההגנה ויצאו לטייל באיזור זה
יחד עם מורם הנערץ. והנה כשהגיעו לערוץ הנחל סמוך למעיליא שמעו מעליהם יריה.
כשהתקרב אליהם השודד וטען שוב את נשקו הם זרקו עליו אבן והמורה משך ממנו את הרובה.
המורה מעד לתוך ערוץ הנחל ולא הצליח לקחת ממנו הנשק, אבל התלמידים הצליחו להשבית
אותו מלירות כאשר בשלב שטען הנשק הם זרקו עליו אבנים, וכך הבריחו אותו ומנעו ממנו
מלבצע את השוד.
הטיולים הללו היוו את התשתית להכרה
האידאולוגית של אהוביה במעמדנו כעם שולט בארץ ישראל. גם הביטוי "מלח
הארץ" המתאר את אנשי ההתיישבות בעבר ובהווה אינו מוצא חן בעיניו. הביטוי
המתאים יותר מבחינתו הוא "מלך הארץ", כי הרי המלח מייבש כל חלקה תרבותית
. וכך כשם שבעבר הם טיילו כאדוני הארץ , כך גם עכשיו אנו צריכים להסתובב על הגבעות
וביניהן כאדונים לכל דבר ללא חשש ומורא.
והוא גאה בנוער הגבעות הנוסע פה בטרמפים ומסתובב ללא חשש. כמובן, שצריך לנהוג
באמצעי הזהירות הנדרשים, אבל לא להימנע
חלילה מלחוש תחושה של אדנות על הארץ הזאת.
במלחמת ששת הימים הוביל אהוביה את החטיבה
שכבשה את שכם ולאחר מכן ניסה להקים צוות שיבוא להתיישב בשכם, כי באותה תקופה התחיל
נושא ההתיישבות לבעור בעצמותיו.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקם בקרב הדור
השני של אנשי תנועת העבודה ובני הקיבוצים חוג רעיוני שדגל עדיין ברעיון של ארץ
ישראל השלימה מתוך הבנה שרק ארץ ישראל גדולה וחזקה תוכל לקלוט בתוכה את רובו של
העם היהודי , דבר שהוא חשוב להמשך בניינו של העם. וכך הוקם חוג עין ורד שכלל בתוכו
את ראשוני המתיישבים ברמת הגולן (יהודה הראל) וליווה את ראשית ההתיישבות בחברון.
הם עצמם לא העזו בשלב זה לצאת להקמת ישובים כי חשבו שלאחר שיש לנו שלטון יהודי,
זהו תפקידו של השלטון לשלוח מתיישבים.
קבוצה זו של אנשי ההתיישבות העובדת ליוותה
מאז את כל ההתיישבות של גוש אמונים, למן ההתנחלות בסבסטייה (שהם מקפידים לקרוא לה
שומרון – כשריד למקומה של ממלכת ישראל) שם הם כמעט הצילו את הקבוצה כאשר החיילים
לא נתנו לאף אחד להגיע למקום, אבל אנשי עין חרוד לא נחשדו בשייכות לגוש אמונים
ונתנו להם לעבור, דרך גרעין הפועלים בעפרה, ההתיישבות ברוג'ייב, העלייה על הקרקע
בהר כביר, שם הם הורידו במסוקים את הציוד הראשוני ועד ליווי הגבעות של ימינו.
כיום, רובם של אנשי הקבוצה ההיא כבר הזדקנו
ודור חדש של אוהדים מקרב אנשי הקיבוצים לא קם. כי בקרב הצעירים יותר נוצרה מעין
אידאולוגיה של עייפות. הם מפיצים את הסיסמה השיקרית "עד מתי תאכל
חרב" ומפחדים לשלוט בעם זר. לכן יש
לו לפעמים חיכוכים עם חבריו מעין חרוד. מישהו שניסה להקניט אותו על השתייכותו לגוש
אמונים, אמר לו: כמה אנשים אתם ? ענה לו אהוביה: גם הציונים היו מיעוט בעם היהודי,
ומתוך הציונים כמה עלו לא"י , ומתוכם כמה יישבו את א"י ? אבל המיעוט הזה
הוא המיעוט הקובע.
אהוביה מנהל סדר יום גדוש ביותר לאדם
בגילו. הוא יוצא מידי בוקר השכם מביתו שבעין חרוד ללימודי קודש בישיבה בקדומים. לימודי
התורה מבחינתו מהדקים את הקשר שלו עם הארץ אבל אינם קשורים לחזרה בתשובה. הוא
מאמין באלוקים אבל הוא לא בא מזה לקיום מצוות. מקדומים הוא מגיע כמעט מידי יום
לגבעות של איתמר ואלון מורה. עם הקמתה של גבעה 777 (או גבעת הברנדי, בפיו של
אהוביה) הוא דאג לאייש את המקום מידי שבת עם בחורים מישיבת נתיבות יוסף, כאשר הוא
דואג להם להסעה ולסעודות שבת. כמו כן הוא מלווה את הגבעות בכל דבר נצרך וכולם
יודעים שם שבכל דבר אהוביה בשטח לתמוך ולעזור.
הוא עצמו חשב פעם לעבור להתגורר ביש"ע
אבל התפקיד הבכיר של אשתו (רופאת משפחה מחוזית בעמק יזרעאל) מונע מהם את המעבר.
הוא גם לא מתעייף מהנסיעות הארוכות "בסך הכל ארצנו היא קטנטונת והמרחקים לא
משמעותיים". הנסיעות המסוכנות במרחבי יש"ע לא מפחידות אותו. אירוע
הפח"ע בדרכים שהוא חווה על בשרו היה בתחילת
האינתיפדה הנוכחית דווקא בואדי ערה. שם חטף בלוקים של אבנים על רכבו ורסיסים פגעו
בפניו. כשבא להעיד על כך בועדת אור, היוותה עדותו, לצערו, הוכחה לכך שהשוטרים שירו
במהלך האירועים לא פעלו כשורה כי: "הנה אהוביה הצליח לצאת בחיים גם ללא שימוש
בנשק" (כי לא היה לו).
הוא עצמו נוסע בציר גלעד כבר שנים, עוד
כשהדרך הייתה דרך עפר בלבד. גם באותו בוקר בו נרצח גלעד הי"ד, הוא נסע שם לפני הפיגוע הלוך וחזור כדי לפגוש את
הפועלים שהיו אמורים באותו בוקר להתחיל בסלילת קטע הכביש. וזה מה שמוכיח לו
שהמחבלים שרצחו את גלעד ארבו לו אישית.
לסיום, הראה לי אהוביה שיר של נתן אלתרמן
שהתגלה בעזבונו לאחר מותו. אהוביה נושא את הדף ובו מילות השיר קבוע בארנקו. בשיר
הסבר להחלשת הרוח אצל אנשי ההתיישבות העובדת שממנה צמח איש יהודי יקר ובלתי נלאה
זה:
