|
|
|
Last Updated: Nov 10th, 2005 - 19:31:01 |
סבתא מזל! סבתא מזל, איפה את?
היה זה קולן של מרגלית והדסה המחפשות את סבתא בגן הירק הרענן שלה.
מדי יום אחר הצהרים, כששמש חמה עודה בוערת בשמי ארץ תימן הרחוקה, היו שתי בנות הדודים נפגשות סמוך לגן הירק של סבתא מזל.
אביה של מרגלית הוא הבן של סבתא מזל. הוא התפרנס מעבודת הצורפות וזה עתה רחץ ידיו לאחר שכל הבוקר טרח בחריטה עדינה של שרשרת כסף. עתה קרא לשני בניו הקטנים – שמעון וזכריה לשבת לצדו על המרבד ולשנן בטעמים את הפרשה שלמדו אצל המורי.
מרגלית בת התשע גמרה לעזור לאמה בעבודות הבית – הביאה מים מן הבאר, לשה בצק לג'חנון ובדקה את עלי הכוסברה מתולעים.
גם בביתה של הדסה בת דודתה נראתה התמונה דומה, שכן אחים היו האבות וגם האמהות אחיות היו.
בקתותיהם עמדו סמוכות זו לזו, הסבתות אותן סבתות, הבאר אותה באר ואפילו החלומות היו דומים ואת סבתא מזל אהבו שתיהן מאוד מאוד.
בגן הירק היו פוגשות את סבתא כשהיא מהלכת בקלילות בין הערוגות, מתכופפת לעקור עשב שוטה בין שתילי הלפת הרכים או מלקטת את הבצלצלים הלבנים לתוך סל הקש שבידה. תמיד אהבו הבנות לעזור לסבתא בגינה כשהיא מזרזת אותן ומזהירה שלא יקטפו בטעות את העלים במקום העשבים.
באותו יום בו הגיעו הבנות לגינה ולא מצאו סבתא, התפלאו מאוד. אולי חלתה? אולי קרה משהו? האדמה יבשה, העשבים השוטים הציצו מבין השתילים הרכים. סבתא, סבתא מזל, איפה את?
* *
נכנסו הבנות בבהלה לתוך הבקתה של סבתא לראות מה שלומה ולעיניהן נתגלה מראה שלא ראו כמותו: סבתא מזל יושבת על שרפרף קש ולפניה כלי עץ גדול עליו מתוחים חוטים מצבעים שונים. אצבעותיה של סבתא עוברות בין החוטים בזריזות כאילו היו רוקדות ריקוד צבעוני, וסבתא מזמזמת לה שיר.
קטנה היתה הבקתה במידותיה וקטנה היתה סבתא מזל. כלי העץ תפס את כל רחבו של החדר כאומר: ראו כמה אני חשוב.
התבוננו הדסה ומרגלית בכלי העץ ביראת כבוד ובסבתא, בחיבה יתרה. הרגישה סבתא את התמיהה בעיניהן. קמה ממקומה, נשקה על מצחה של מרגלית ואחר כך מצחה של הדסה נכדותיה האהובות והזמינה אותן לשבת למרגלותיה.
אצבעותיה ממשיכות בריקודן והיא שואלת שאלות שבכל יום: "מרגלית יקרה שלי, הדסה צדיקה שלי, מה שלום אמא והתינוק? האם סיים אבא את חריטת שרשרת הכסף? היודעים שמעון וזכריה את הפרשה בטעמים? ומשסיימה סבתא את שאלותיה, אזרה מרגלית עוז ואמרה לסבתא: גם לי יש שאלה לשאול "שאלי בתי" ענתה לה סבתא במאור פנים. "סבתא, מהו כלי עץ זה? ומה את עושה?"
והדסה גם היא רצתה להמשיך לשאול את סבתא מדוע לא השקתה את הגינה ומדוע לא תלשה את העשבים השוטים, אך לא שאלה משום כבודה של סבתא והשאירה את השאלות בליבה אך באמת מאוד רצתה היא להבין מה ראתה סבתא להזניח את הגינה הרעננה לטובת כלי עץ גדול עם חוטים צבעוניים.
המשיכה סבתא בעבודת האצבעות והחוטים ואמרה: "כלי העץ נקרא נול אריגה, ואני אורגת שטיח" ובקול ממתיק סוד לחשה: "זה השטיח של ארץ ישראל".
"אין זה דומה לשום שטיח שראיתי. בשטיח שבביתנו יש צורות של פרחים וציפורים" אמרה הדסה.
"ובשטיח שבביתנו יש צורות של עלים גדולים ו קטנים", אמרה יונה, אחותה הגדולה של מרגלית שבאותו רגע נכנסה לבית כשבידה ענפי ריחן מדיפים ניחוח נפלא, שי לסבתא.
הזמינה סבתא, בחוטים הצבעוניים, אך עדיין לא הבינו מה הקשר בין ארץ ישראל לשטיח. אמנם שמעו מאבא סיפורים על יהושע בן נון שכבש את הארץ. על דוד המלך שמלך בירושלים ועל שלמה מלך ישראל שבנה את בית המקדש. אך ארץ ישראל רחוקה היא והן נמצאות פה, בתימן עם אבא ואמא, סבתא מזל, דודים דודות והמורי... ומבלי ששאלו, הבינה סבתא לליבן, הפסיקה לזמזם ופתחה בנאום שכמותו לא שמעו ממנה שכן היא הייתה עושה הרבה ומדברת מעט.
... חביבות שלי, אמנם כל המשפחה שלנו חיה כאן בכפר בתימן ימים רבים, אך פה לא ביתנו. יבוא יום וכל היהודים מכל הגלויות יבואו לארץ ישראל כשהם עייפים מנדודים. הם ינוחו על השטיח ויודו לה".
ובסיימה את הנאום הארוך חזרה סבתא לפזם בקולה הדקיק: "זמר זמר לך זמר זמר לך, זמר לך מכורתי. מכורתי."
* *
מאותו היום היו מרגלית, הדסה ויונה מטפלות בגינת הירק של סבתא מזל בזריזות, כמו שלימדה אותן סבתא, יונה הכינה לכולן תה נענע מתוק ואז התיישבו למרגלותיה של סבתא לשעה של עונג וסוד. הן מתבוננות, וסבתא אורגת, הן שואלות וסבתא עונה ובין לבין מפזמת.
"סבתא, מהו הכתם התכול עם החוטים הלבנים"? שאלה מרגלית.
"זוהי ימה של טבריה, הכינרת".
"היא באמת נראית כמו כינור" אמרה הדסה בעלת הדמיון.
"אמא סיפרה לי שבכינרת נטמנה בארה של מרים הנביאה. סבתא, אולי תוסיפי קצת חוטים כחולים כהים בתוך הכתם התכול כדי לסמן את בארה של מרים!?"
סבתא ארגה במרץ חוטים חומים מגוונים שונים, הם נראו כצורת הרים.
"מה הכתמים עם החוטים החומים האלה? האם אלה ההרים של ארץ ישראל!" הוסיפה מרגלית הסקרנית לשאול.
"כן ביתי, הנה הרי הגליל הגבוהים, וכאן הר הכרמל המגיע עד הים, הרואה את? ויונה הידענית הוסיפה: "שמעתי את אבא לומד עם אחי על אליהו הנביא בהר הכרמל, ודאי זהו המקום..."
"סבתא, מתי תיגמר אריגת השטיח? מתי כבר נראה את ארץ ישראל ממש?"
"אל תיחפזנה בנותי. חוט אחר חוט נארג השטיח. צעד אחר צעד מתקרת הגאולה. הנה נשיר יחד את השיר שהספקתן ללמוד.
פזמו סבתא ושלושת נכדותיה "זמר זמר לך..." עד כי עמדה השמש לשקוע. סבתא ליוותה את הילדות ושלחה עמן עוגיות תמרים מעשה ידיה לבנים.
ואומנם חוט אחר חוט וסיפור אחר סיפור נארג השטיח של ארץ ישראל. סבתא לא התעייפה, היא הוסיפה זריזות ושמחה והבנות היו נועצות עיניהן באצבעותיה החרוצות העוסקות במלאכת הקודש. כששאבו מים מן הבאר בכפר, חשבו על בארה של מרים בכינרת, כשקטפו ירקות בגינה, חשבו על כתם החוטים הירוקים בתוך כתמי החוטים הצהובים. סבתא סיפרה להם על הישובים החדשים הנבנים בארץ ישראל בלב המדבר. גם כששכבו על המחצלת בלילה קרובות זו לזו, התנגן באוזניהן הזמר של סבתא, כשעצמו עיניהן ושמעו את אבא היושב בקצה הבקתה לאור הנר וקורא פרקי תהילים בקולו הערב, חשבו הילדים על חוטי הזהב הארוגים בשטיח – חוטי הזהב של בית המקדש בירושלים.
* *
"יונה, מרגלית, הדסה, שמעון, זכריה. קומו! קומו! הנה היום קיווינו לו.
מטוס גדול מארץ ישראל הגיע לקחתנו!" כך התחיל הבוקר.
ניקח איתנו מעט חפצים, ואל תצטערו על מה שאנחנו משאירים פה. כל המשפחה תעלה, כל יהודי הכפר יעלו אתנו למטוס.
לבשו הבנות בגדי שבת, על ראשן גרגוש (מטפחת) חרוזים ומטבעות. לקחו האבות את ספרי התורה, גללה סבתא מזל את השטיח של ארץ ישראל שנראה כמין גליל ארוך מקצה הבקתה ועד גינה הירק. באו כל הנכדים ונשאו בטור את השטיח המגולל על כתפיהם.
קיבל הטייס מישראל את פני הבאים בשמחה וביקש שלא יעלו למטוס שום חפץ מלבד ספרי התורה .
אמרה יונה לטייס: "את השטיח של סבתא מזל חייבים לקחת לארץ ישראל"
ענה לה הטייס: אין מקום לחפצים במטוס. כל יהודי הכפר רוצים לטוס לארץ ישראל. יישאר השטיח בתימן ואתם תעלו.
נעמדה סבתא מזל לפני הטייס ואמרה לו בלשון עוז ותחנונים "יה בני, זה השטיח של ארץ ישראל, כל התקוות שלנו כל החלומות שלנו. נביא את השטיח לירושלים, לכותל המערבי, יבואו יהודים עייפים מכל הגלויות, ינוחו על השטיח ויודו לה."
לא יכול היה הטייס לסרב לסבתא מזל. הכניסו את השטיח המגולל והניחוהו בין שתי שורות המושבים במטוס. ישבו הדסה, מרגלית, יונה, שמעון וזכריה על השטיח.
עזב המטוס את אדמת תימן ושירה בקעה מפי כל הנוסעים: "נעלה לארצנו בשיר וזמרה".
סלסלו קולם בשיר ותופפו על הכיסאות בהתרגשות.
ניגשה הדסה להציץ מחלון המטוס וקראה לעבר מרגלית ויונה: "אני רואה את השטיח של סבתא מזל, אני רואה את השטיח של ארץ ישראל".
בקושי פיסלו להן מרגלית ויונה דרך בין הישובים והנה מה נגלה לעיניהן? כתם חוטים חומים הלא אלה הרי הגליל וכתם תכלכל ובתוכו חוטים כחולים, הלא זו הכינרת ובתוכה בארה של מרים. והנה כתם קטן מחוטים ירוקים בתוך כתם גדול וצהוב הלא אלו הישובים החדשים בתוך המדבר.
אמרה מרגלית: "אין זה שטיח, זו ארץ ישראל ממש" ובבת אחת החלו לזמזם בשקט" זמר זמר לך מכורתי".
לא יכלו הבנות לגרוע עיניהן מהמראה הנשקף מחלון המטוס, וכבר נשמעה קריאת הטייס: "נא להתכונן לנחיתה".
נחת המטוס, נפתחה הדלת והוצב הכבש לירידה. ירדו האבות עם ספרי התורה, ירדו האמהות עם התינוקות בזרועותיהן, ירדו הנכדים של סבתא מזל בטור נושאים את השטיח של ארץ ישראל על כתפיהם, וסבתא מזל ליבה הומה ועיניה דומעות משמחה נשקה לעפר ארץ ישראל וברכה: ברוך... שחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה?
© Copyright 5764, 5765 by author and Tsel Harim
Top of Page
|
|
|
|
