|
|
|
Last Updated: Nov 10th, 2005 - 19:31:01 |
כבני צאן
א.
מיום שעמד על דעתו, גמלה החלה בלבו של אפרים קובר לעזוב את העיר ולעבור לכפר קטן. העיר הגדולה כלל לא היתה לרוחו. בניני הבטון הגבוהים כמו חברו יחד להסתיר את השמים. צבע אפור שחור דבק בקירות חרף ניסיונות הגשם לצחצחם. נראה שהגשם עצמו העדיף לרדת בהרים הרחוקים, שם אפשר בחופשיות לחלחל באדמה בלי צורך להתחקות אח פיסת קרקע שאין אספלט מכסה אותה ונחל של טיפות מוזרם הישר לביוב בכביש שחור.
אבל יותר מכל שנא אפרים את הרעש. ההמולה העולה מן הארץ העלתה בו חשש שמא תבקע האדמה תחת רגליו ותבלע את העיר כולה. ראשו היה מסתחרר עליו מהעיר הגדולה, נסתכל אפרים וראה סוחרים ממולחים מרעימים בקולם כאילו כועסים על עוברים ושבים שלא פקדו את מרכולתם. אחר הסב ראשו בבעתה למשמע צפירות רצופות של כל י רכב ישנים מדמים כאילו מתחרים הם עם הזמן. פה מבשר שלט זוהר על מרכז קניות גדול בו ישנם מוכרים שעלתה פרנסתם יפה והם אינם צריכים לתת את הדעת על שכר המקום ולתלות פרסומות בחוצות שיצודו לקוחות ושם בפינת הרחוב קיוסק גזוז ריק מאדם ופני המוכר הזקן מושפלות מחוסר קונים, דומה כי אינו מועיל לבריות יותר. אנשים באים ואנשים יוצאים, ומה שעושה זה, לא עושה זה. והיכן שהולך ראובן, משם רץ שמעון. וכפי שאין פרצופיהן של הבריות דומים, כך מלבושיהן שונים. יהודים חבושים לראשם מגבעות של פרווה הולכים ומתפלפלים בעומקה של הלכה, לצד חופשיים לבושים בצו האופנה שעולים ובאים אנה ואנה מדברים על פוליטיקה, ועל דא ועל הא. איש עסקים מחויט, כיפה סרוגה לראשו, זקנו מגולח והוא ממהר. תיקו השחור שנושא בידו מסתיר בתוכו מסמכים חשובים, נחבט קלות ברגלי בעליו. זוכר לו אפרים את סבו מספר שאפשר היה לראות את הים מכאן באותם הזמנים של חולות וסוסים קודם שידעה האדמה טרקטור מהו.
דבר של מה בכך היה לראות את אפרים מסתובב לו מהורהר, ספק הוזה, מהלך לו עם בעל הדמיון, מדמיין על הכפר השקט בהרים אי שם. מתוך אהבתו לאדמה היה מלך, מסתכל בה והוגה בפני הבריות בשבחה בכל הזדמנות שרק נתנו לו. לפעמים, כשאיש לא ראה היה אפרים נוטל רגב אדמה, מנשקו וחוזר ומניחו. חבריו היו עסוקים בדברים החשובים בעיני הבריות. מהם מצפים ליום בו יוכלו ללמוד באוניברסיטאות חוכמות מחוכמות שונות, ולהביא פרנסה בכבוד, ולהתגדל בעיני העם בתארים שונים ומשונים. מהם מגדילים דעתם בספרי פילוסופיה וכחמת חוץ, מעשירים את ידיעותיהם בנגלה ובנסתר. ואילו אפרים בשלו, מדבק גופו בעפר הארץ ומדמיין אודות הכפר שלו, בו יגור בין שדות חיטה ומטעי זיתים, וכרמים ירוקים והרים שפורחים והשמים פתוחים, בנוף של הרים בלי הערים. ביקש אביו להניאו מרעיונותיו המוזרים הגוררים את האדם לבטלה ממנה בא החטא, ודיבר על ליבו שוב ושוב ושינן באוזניו את דברי חכמי המשנה "בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה ובן עשרים לרדוף אחר מזונות" וכיצד ירדוף אחר הפרנסה אם בורח הימנה. והיו הבריות משחקים באפרים ולמבינים פנו ברבים ושוחקים ומלעיגים עליו, אך אפרים היה משיב שכבר אמרו חכמינו "הווה ממעט בעסק ועסוק בתורה", מיעט אפרים בעסק ומיעט בתורה.
ב.
בין כך ובין כך, ראה אבו של אפרים שלגדולה לא יגיע, וכבוד אינו מביא למשפחה, והסכימה דעתו בדעת בנו לשלחו לכפר הרחוק שמא שם תשוב אליו דעתו ויחזור ליישובם של הבריות. שש ומאושר ארז אפרים את תרמיל הנסיעות שלו, שם בו מעט כריכים ופרות מתוקים, הטיל בו את חליל הבס שקיבל ביום הולדתו מסבתא ברוצ'ה זקנתו, ממנה למד לאהוב את השקט. כש"עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם ותשעה נטלו הנשים ואחד בלבד נטל העולם כולו", היתה סבתא ברוצ'ה בעולם.
יצא לו אפרים אל עבר ההרים והגבעות ונדמה היה לו כי פצחו הם ברינה כאילו רוקדים הם כבני צאן. אצה לו הדרך הנוף נעשה הררי ומסולע ריח פרחי הבר מילא את האוויר ריח משכר. העיר הלכה ורחקה. נעלמה באופק. הדרך נעשתה תלולה ומכבידה, אך אפרים דומה היה לשיכור שהעולם נעשה לפניו למישור.
לבסוף הגיע אפרים למקום שליבו חפץ. למעלה במעלה ההר, שלט מעץ עתיק, בישר באותיות של קידוש לבנה "הגבעה" חורק ברוח. נשא אפרים את עיניו וראה לפניו שביל של עפר מוביל לבית עץ קטן, מכריז בפה מלא שלא נבנה בידי בעל מקצוע. קול נביחת כלבים הרטיט את אפרים חברנו, אך זה אזר אומץ והתקרב לבית העץ. עמד אל מול מפתן הדלת, יישר את חולצתו וכחכך בגרונו מפני צינה שבהרים, שהרי בעיר הגדולה חם ולח והביל, ומורגל הוא אפרים בחולצה ומכנס של קיץ. שלח אפרים את ידו ונקש קלות ומשלא נענה,, שב ונקש והמתין.
ג.
משראה אפרים שאינו נענה ותכף תעריב עליו השמש, טיפס על טרסה של אבנים, הגביה ראשו מעל תיתורא של חלון והציץ פנימה. הבית היה ריק מאדם. ניכר היה שתושבי הבקתה נחפזו בלכתם. משלא הוזמן, הזמין עצמו אפרים להיכנס. לפניו נתגלה בית עשוי קורות עץ חוברות אשה אל אחותה, גגו משופע. רהיט עץ מגולף וישן עמד בודד מנסה ללא הצלחה להסתיר חור שבקיר. מטבח קטנטן פלש וגר בסלון, סיר ומחבת עקום עמדו על הכיריים. עשה אפרים את דרכו לחדר צדדי, וראה לפניו מיטה של קומות מכוסה מזרונים בגדים מפוזרים. גיטרה תלויה בקיר עם מיתר קרוע. הניח אפרים את מטלטליו והטיל עצמו בתוך פוך של נוצות אווז ולא ידע בנפשו אם חלום הוא או חולם בהקיץ. הביט בחלון וראה שקיעתה של חמה. אין לך שעה יפה ביום כזריחת השחר ובין הערביים, והיה אפרים מתמיה בעצמו איך לא ראה מעודו מראה מרנין כל כך בעיר הגדולה. מצא בעל המחשבות פתח פתוח והחל מגלגל בראשו של אפרים זיכרונות של העיר ומגדליה, והעשן ורעש, ושמח את לב אפרים עד שלא היה יכול יותר והחל שורק שיר לא מוכר שהמציא זה עתה. קולות הנכנסים הפסיקו את מחשבותיו והבריחו את בעל המחשבות ממנו. הביט אפרים בסלון וראה שני בחורים שערם מבולגן ובגדיהם אינם מתוקנים, שלא כבני העיר, והם שמחים וחסונים ובריאים, שלא כבני העיר. שאין לך אויר כאוויר של הרים, ושלוה של הרים ניכרת ביושביהם. ניגש אפרים מבויש במקצת וחשש שלא יוכל לקיים בעצמו דברי חכמים כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. הביטו בו הנערים. נדמה היה כי יתרון של שנתיים שנים להם עליו, וקדמו פניו בהושטה של יד. לחץ אפרים את ידם שלהם וחש יד מחוספסת כהוגן. משנשאל אפרים לפשר בואו החל מספר בשבחם של ההרים והשקט השורר בהם, ובלא משים אמר שבחם בפניהם. ריח התבשילים הזכיר לאפרים כי זה כמה שעות שלא הביא דבר לפיו והוא התקשה להסתיר את רעבונו בפני מארחיו. חייכו הנערים והזמינו את אפרים להסב עימהם. הוציאו מהמקרר גבינת עזים גסה, וחלב של עזים, שמן כתית זיתים ולחם מחיטה מלאה. הניחו תבשיל מהביל על תחתית עשויה גזעי עצים והחלו מדברים מספרים זה לזה על קורות היום וחרישת שדות הקוצים וטיפול הכרמים והשכווי וביציו ומרעה העזים. ישב לו אפרים ונפשו סוערת. מרגיש שמצא את שחיפש. לאחר ששבעו נטלו ידיהם וזימנו בשלושה וברכו לה' והודו על הארץ והמזון. באו לחדר עם מיטה של קומות, וסדרו והציעו מיטה נוספת עבור אפרים. לא עברו מספר רגעים והנה מצא עצמו אפרים שוב בחברת בעל הדמיונות שהוא, הוא בעל החלומות.
כמעט עלה השחר והנה הקיצו את אפרים משנו בזמן שיום ולילה משמשים בערבוביה, ועדיין לא נגלל החושך מפני האור. לבשו הנערים בגדיהם ונתנו לאפרים בגדים כחולים, מרופטים שכאלה, בגדי עבודה. הלך אפרים בעקבות חבריו החדשים וכולו סקרנות. משל אדם המגיע לארץ חדשה אינו מכיר נופה ושפתה. הביט אפרים סביבו וראה כי נמצא הוא על גבעה תלולה בראש הרים משובשים באבני נגף וצורי מכשול מכוסי קוצים וברקנים. ניכר היה משביל העפר המוביל הישר אל הדיר תחום בטרסת אבנים נמוכה, ומין תלמים אדמה חרושה כי יזע ועמל הושקע בגבעה. שדות כרמים צעירים מסוכלים, ישרים כפלס, מרושתים חוטי ברזל, העידו עדות נאמנה על אומנת בעלי המקום בדרכים, חרף סלעי מגור שצצים בכל פינה. הולך אפרים ונזכר בדברי סבו הזקן "הסירי את בגדי אלמונתיך" ארץ ישראל מסירה את אלמנותה כאשר בינה עוקרים את הסירה הקוצנית אדמת הטרשים. הולך ונזכר הולך ומביט.
הנה מוציאים את המרעה, מסובבים את ההר. גורר אפרים רגליו קשה עליו ההליכה בהר. נסתכל אפרים בעזים סביבו ונתקנא בהם. מהלכות אנה ואנה בריצה קלה ואוכלות וקופצות וכוחן אינה כלה. בהמה דקה זו מכרסמת מכל הבא ליד, ואינה משגיחה בין עצים לשיחים וקוצים. לא לשווא אמרו חכמים שאסור לגדלה בארץ ישראל מפאת שגוזלת את הבריות. הנה הגיעו למקום מנוחה ומרעה לעזים. חישב אפרים לנום בצל עץ הזית העתיק אלמלי הניחו לו זבובים ויתושים ופסקו לרקד בין עיניו. הרהר ופסק בדעתו כי רעיית צאן נוגעת בנפש עצמה, ומותרה בה סימנים, אם של משה רבינו ודוד המלך, אם של פלאח עצל ובטלן. לבסוף המשיכו בדרכם והחלו חוזרים. אך הרגישו העזים שפניהם מועדות לדיר, החלו צוהלים ומזדרזים ודוחפים בנגיחות ראש. פנה אפרים בקרבת הדיר לדרך אחרת בשביל העפר, המשיך לבדו מאושר שמצא את עצמו.
ד.
עברו הימים, חודשים. נעשה אפרים בן הר אמיתי, שזוף וחסון ובריא. כלל לא ניכר כי היה בן עיר. ישב לו במרעה מוקף עדר עזים אפוף שלוה ושקט. הוציא את חליל הבס שלו והחל מנגן. התקבצו סביבו מספר עזים חדלו לאכול. לפתע חש כמין השראה משמים, הוציא עטו וכתב:
ברוך תהא עלם צעיר
של נעלך מול אדמת קודש
ארץ שכם פורסת כפיה נחבאת בקפלי ההרים,
קח מקוש הך באדמת שומרון
טע עץ ושיח וחורש
לקול פעיית גדים קריאת תרנגול
יישב נחל את הארץ,
הו ארצי ארץ י-ה
גבעותיך מלאו תורת חיים
שבים הם בניך
ואני בתוכך
אשתומם.
© Copyright 5764, 5765 by author and Tsel Harim
Top of Page
|
|
|
|
