|
|
|
Last Updated: Nov 10th, 2005 - 19:31:01 |
מכל המקומות ביהודה ובשומרון נמשך אריאל שרון בחבלי קסם לנוף ולהיסטוריה של אזור ג'בל כביר. ולראש הר כביר היה מביא אורחים רבים, בהם מדינאים ואנשי צבא מחו"ל, כדי להראות להם עד כמה צרות מותניה של הארץ, מה יפה הנוף התנ"כי ומה רבות הגבעות הריקות מאדם שניתן להקים עליהן יישובים.
ומכל אנשי גוש אמונים אהב את אנשי גרעין אלון מורה שהתיישבו למרגלות הר כביר. משום שהיו האותנטיים, הנחושים והדינמיים שבין חבריו החדשים משבט הנועזים; מאלה שהקדימו - כמה אהב זאת - נעשה לנשמע. והוא אישית הלך עמם, ברגליו ממש, במעלה ההר כדי לאתר את מקום יישוב הקבע שלהם במורדות הר כביר.
בשבת האחרונה, פרשת לך לך ("... עד אלון מורה"), ציין היישוב מלאות חצי יובל לעלייתו, לאחר מאבקים, תלאות ותחנות זמניות, ליישוב הקבע. ורבים שהיו קשורים בימיה הראשונים של המהפיכה האמונית באו לחגוג עמם. שרון, כמובן, לא היה שם. ומנחם פליקס קרא: יותר משחשוב לשמוע היסטוריה, צריך לעשות היסטוריה. והציבור הגיב במחיאות כפיים סוערות.
החלטת הכנסת משלשום מביאה את העקירה גם אל סף אלון מורה שבצפון השומרון. דור אחד בלבד לאחר צאתה לדרך, וביוזמת האיש שמילא בה תפקיד מפתח, הכנסת מצביעה, ברוב (יהודי!) מוחלט לעקור חלק מפרי אותה מהפיכה. וזה לוז המהפך שעבר עליו: בתקופת אלון מורה, שבה היה הציבור נתון, עקב טראומת מלחמת יום הכיפורים, להלכי רוח פסימיים, חבר שרון לאגף שהיה - ונותר - אופטימי ומשימתי. עתה, מקץ 31 שנים שבהן הלכי הרוח הפסימיים רק הלכו וגברו, לא מעט עקב מלחמת ההתשה בת ארבע השנים ששרון לא הצליח להביא לה קץ, הוא בחר להתייצב בראש המחנה הפסימי. אם בעבר עסק בבניין וביצירה, עתה, בצר לו - ככל הנראה גם מסיבות אישיות - הוא יוצא להראות, כי כוחו רב גם בעקירה, בהרס ובחורבן.
ולימינו בהצבעה על העקירה התייצבו, לבד מחסרי החוליות והשורשים שבין אנשי הליכוד, גם ראשי המחנה שפעם היה ראש וראשון לבונים: אנשי העבודה. ואחד מהטוענים בו לכתר המנהיגות, מתן וילנאי, אף אומר: אנחנו תומכים בשרון כי במעשה ההתנתקות הוא המגדלור. עקירה ולא השתרשות היא איפוא היום המגדלור של תנועת העבודה, שהצביעה פה אחד עם יוזמת שרון.
שום אירוע שאירע מאז נוסד גרעין אלון מורה וסחף אחריו תנועה גדולה של מגשימים איננו מוכיח באמת שהמחנה האמוני טעה. אני משוכנע, שאם כך היה - הוא היה מודה בטעותו ומצטרף לרוב בעם. למעשה, כמעט כל מה שמחנה זה צפה שיהיה - ששרון הסכים עמו והיה לנושא דברו - התרחש. גוש אמונים טען, שהמענה למחדל יום הכיפורים אינו בשקיעה במרה שחורה, כי אם ביציאה ממנה בדרך של בניין ויצירה, וצדק. תוצאות שנות מלחמת הטרור, שהחלה לאחר שישראל היתה מוכנה לוותר כמעט על כל לב מולדתה, מוכיחות זאת.
ואלה ששקעו במרה שחורה המשיכו, במקום לנסות להיחלץ ממנה, להתחפר בה וסחפו חלקים נוספים בחברה, בהם רבים מאלה שבגרו או נולדו מאז, להלכי רוח התואמים את שלהם.
אוסלו, היוזמה המרכזית של הלכי הרוח הללו - שעל פיהם הלך, כמעט בעל כורחו, יצחק רבין - הוכחה ככישלון טוטלי וקטלני של הפסימיזם. ומכיוון שאנשים אינם נוטים להודות בכישלונם, במקום לנסות דרך הפוכה הם העמיקו את ההתחפרות בכיוון השגוי והביאו עלינו את הבולמוס של הבריחה והעקירה. החובה להתנגד לבולמוס הזה אינה רק כדי להציל את מפעל ההתיישבות, כי אם, ואולי בעיקר, לפקוח את עיני העם על מנת שינטוש את דרך המנוסה והייאוש ויעלה מחדש על דרך המלך הציונית, דרך האמונה בצדקתו וביכולת להגיע בסופו של מאבק לחוף מבטחים.
בהתכנסות באלון מורה ביכתה גאולה כהן, חברה קרובה לדרך ארוכה, את תהפוכות שרון בשיר שכתב אורי צבי גרינברג, המצמרר באקטואליות שבו: "חלמתי חלום ובחלום: אריות/ ירדו מבמות הרים נגוהים/ רעבים לענבי באושים/ בעקבות/ שועלים מאודמים/ והירח מביט בהזדנבותם/ אחרי שועלים - - / והלכתי אחריהם וקראתי בקול/ בלשון אריות:/ אריות, אריות!/ והם לא הבינו לשון אריות עוד/ אז בכיתי מאוד...".
התרגשות רבה אחזה בשומעים. ולמרות האווירה החגיגית של השבת, היו שמחו דמעה.
© Copyright 5764, 5765 by author and Tsel Harim
Top of Page
|
|
|
|
