אלון מורה

עוד מעט תמלא שנה למלחמה הנוכחית הקרויה בפי האויב אינתיפדת אל אקצה ובפי רבים מאיתנו מלחמת אוסלו. חיינו השתנו מאד. יש הממעטים בנסיעות בלתי חיוניות, יש המשתדלים לנסוע ברכבים ממוגני ירי, יש הממשיכים בשגרה הקודמת אבל עם חשש גדול יותר, יש שפרנסתם נפגעה ויש שמרגישים את השינוי במיעוט מבקרים מהחוץ. בבתים רבים בישראל, בתיהם של הפצועים ושל המשפחות השכולות, אין מדובר בשינוי גרידא, אלא במהפכה אכזרית המגמדת את כל השינויים הקטנים. ולמרות הקשיים והשינויים משתדלים כולנו, גם המשפחות השכולות, "להתארגן" מחדש ולהמשיך. לוקח זמן, אבל מתרגלים. האדם הוא "חיה" סתגלנית מאד. עובדה; התרגלנו לנסוע בכביש העוקף, התרגלנו לכך שקול התורה והתפילה בישיבת עוד יוסף חי הושבת, כשם שהתרגלנו לפני כן שנמנע מאיתנו לקפוץ לציון הקדוש בכל עת ואולצנו להשתמש רק בשאטלים ולספוג את הבזיונות.

להתארגן מחדש ולהמשיך בהתאם לנסיבות, חייבים, אבל להתרגל במובן של השלמה – אסור. חברנו הקדוש ר' הלל ליברמן הי"ד, לא היה יכול להתרגל. לא היה שייך שיתרגל. אחד יחיד ומיוחד היה ר' הלל שהקשר שלו אל יוסף הצדיק ואל הציון הקדוש שלו לא היה עוד ענין חשוב פחות או יותר, אלא עורק החיים המרכזי ממנו הוא שאב את עיקר חיותו, ומשניתק העורק הזה, משניתן יוסף למשיסה, פסק מקור חיותו. ראיתי את הלל בשבת תשובה כאשר בא לביהכנ"ס, דומני שאני הייתי זה ש"בישר" לו את הבשורה הנוראה על נטישת קבר יוסף, ברגע הראשון הוא התקשה לעכל את הידיעה, משהבין, לא הוציא הגה מפיו, סב לאחור ופנה ללכת אל יוסף אשר אהב. באותו רגע לא קלטתי, אבל במבט לאחור זה היה כל כך צפוי, אי אפשר היה שיהיה אחרת. לי ולשכמותי, שלא חווינו את עצמת הקשר אל יוסף, אל הציון ואל עיר הברית, כפי שחווה אותם הלל, מהווה דמותו דוגמא יוצאת דופן לאיזה גבהים יכול הקשר הזה להגיע

ותזכורת מתמדת שאסור להשלים עם הניתוק. בענין הזה של הקשר אל יוסף אל קברו ואל עירו, היה ר' הלל ממש חד בדריא. אבל לא רק בזאת הצטיין הלל, אציין עוד שתי נקודות הקשורות אחת לשניה שגם בהן הוא צריך להיות לנו דוגמא ומופת.

אהבתו הגדולה לארץ ישראל, לא רק ברמה של ההבנה הרוחנית בסגולות הקֹדש של ארץ הקֹדש, אלא גם בדבקות בכל הגילויים הארציים של הארץ, ברגבי אדמתה, בגידוליה ובפירותיה. למשל, ההקפדה שלו שלא להזדקק למאכל המכיל תוצרת חו"ל ומתוך כך ההמנעות מלאכול מוצרי מאפה – כולל לחם – קנויים שנאפו מחיטת יבוא. בספרים קוראים אנו לעיתים על דמויות מיוחדות של אוהבי הארץ שאהבתם זו היתה לא רק ברוחם אלא גם בגופם, בחינת לבי ובשרי ירננו, והלל כאילו יצא מהספרים וחי בינינו, דמות של בשר ודם, דבק בכל נפשו ומאודו בארץ הזאת.

ומתוך אותה דבקות בארץ הקודש, גם השמחה התמידית בה היה שרוי והענווה הגדולה שלו ובת הצחוק של טוב לב שהיתה נסוכה תדיר על פניו. רק קלקולים ונסיגות בקשר שבין העם והארץ הסירו מדי פעם את בת השחוק, העיבו על השמחה וגרמו לו ללבוש לבוש של גבורה ולמחות ולדרוש את כבודה של הארץ האבלה מבלי בניה, הבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב. אולם גדולה היתה אמונתו שהנסיגות הללו אינן אלא עננים אשר יחלפו במהרה, ושמש הגאולה תשוב ותזרח על הארץ ועל הבנים אשר שבים לחיקה.

כמה צריכים אנו לאמץ לעצמנו מקצת מתמימות אהבתו לארץ ישראל ומהשמחה הגדולה שלו על הזכות להיות שותפים בבניינה.

הרב מנחם פליקס.