גליון מס' 6 של "מעט לעת" מונח לפניכם.

לאחר פסק זמן קצר, הוחלט שמעט לעת יופיע רק מעת לעת, ולא תמיד שמן במיוחד.

על מה נקרא הפעם?

בעיצומה של עונת הקיץ החמה כשאווירת שלושת השבועות מרחפת באוויר, זה זמן מתאים אולי להתחזק במעט דברי הנחמה שמנבא ירמיה הנביא. בתוך כל נבואות החורבן הקשות שלו מקבלות נבואות נחמה אלה עוצמה מיוחדת במינה, שמתאימה היום אולי יותר מתמיד.

ירמיה לא א-ח

הלכה:

נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא.

כיצד לראות פטור זה?

ניתן לחשוב כי הנשים פחותות מהגברים, ולכן פטרה אותם התורה מחלק מהמצוות.

שהרי, ככל שאנו יורדים בסולם, מחיבת התורה בפחות מצוות. למשל, גוי חייב רק בשבע מצוות.

אולם, ניתן לראות גם בצורה רחבה יותר.

בלשון העברית אנו מוצאים מונחים ופעלים רבים בלשון נקבה.

תורה = לשון נקבה.

וכן: "לעושה נפלאות גדולות לבדו". "נפלאות" "גדולות" לשון נקבה.

ומדוע לא נאמר בלשון זכר?

מפני שבתפיסה רחבה יותר, אנו עוברים דווקא ללשון נקבה, שהיא כללית ומקיפה.

אישה נוטה דווקא לכללים, לחיות בהרחבה, ללא צמצומים פרטיים. מהלך החיים נתפס כדרך אחת ארוכה ארוכה לא הפסקות של יום ולילה ולכן איננה יכולה לעצור את שטף החיים כדי לקיים מצווה בזמן מסוים.

כל אישה יודעת שהטיפול בילדים בבוקר נושק לטיפול בכביסה, וארוחת בוקר ממשיכה בבישול לצהרים, ובכלים שבכיור ובקבלת הילדים מבית הספר וכו' וכו'.

מחד, האישה עסוקה מאד בפרטים, תפירת כפתור שנפל או תפר שנקרע, סריגה ורקמה מדויקים לפרטים, או הסרת כתם עקשן מבגד, וכמה מלח ופלפל לשים בתבשיל. כל אלו הם פרטים, אולם הם רצף אחד של חיים זורמים.

לכן באה התורה בחכמתה וקבעה:

הלכה: אישה פסולה לדון ופסולה להעיד. (רמב"ם עדות ט')

מדוע?

יש הרוצים לומר שהמדובר בנשים של פעם, שלא ידעו קרוא וכתוב, לכן פסולות לדון ולהעיד. אבל הנשים שלנו, אם יכולות ללמוד ולהגיע לתואר ד"ר, מדוע שלא ידונו או יעידו?

גם בזה, אין הדבר כן.

נפש האדם בנויה משלל של כוחות, אשר שניים מהם הם חשובים ומרכזיים: השכל והרגש.

השכל הוא המבדיל בין טוב לרע, הוא היודע לשקול האם ללכת לימין או לשמאל, האם לעשות או לא לעשות.

לעומתו, הרגש, הוא רגש חי וחם של החיים. הרגש אינו יכול להתוות לנו דרך מסודרת, כי לפעמים אנו מתרגשים ממאורע מסוים, ואח"כ, מאותו מאורע בדיוק לא נתרגש. אי אפשר לקבל החלטות לפי הרגש, מפני שלפעמים הוא נוטה לכיוון שלילי.

למשל: האם לירות על חייל אויב, המסתתר מאחורי גבה של אישה וילדיה?

הרגש אומר לנו שלא לפגוע באשה ובילדים, אבל השכל אומר, שאם לא נפגע באויב כעת, בעוד כמה דקות הוא יכול לפגוע בנו, ועל כן, למרות הרחמים הרבים שאנו חשים, אין מנוס מלנסות ולפגוע בו, למרות הסיכון לחפים מפשע.

דרכה של אישה להגיב ברגשנות. "נשים דמעתן מצוייה". בתוך ההתרגשות, קשה לראות בדייקנות את הפרטים, הם מאבדים מחשיבותם. ועוד יותר קשה לשקלל פרט זה כנגד זה.

הרגש עלול לעוות את המציאות.

הרגש עלול לעוות את שיקול הדעת.

חוה, אם כל חי, כאשר נשאלה ע"י הנחש מה דין עצי גן עדן, השיבה:

מכל עץ הגן, נאכל. אבל מפרי עץ הדעת, לא נאכל ולא ניגע בו. כי כך ציוה הקב"ה.

מה עשה הנחש?

דחף את חוה על עץ הדעת, והיא נגעה בו, ולא קרה מאומה.

אמר לה: כשם שמותר לגעת בו, כך גם מותר לאכול מפריו.

סוד הכישלון היה: כל המוסיף, גורע!

והנה לפנינו עדות של אישה, חוה אמנו, שלא דייקה בפרטים, והוסיפה גם את איסור הנגיעה בעץ הדעת.

לכן קבעה התורה שאישה לא תדון ולא תעיד.

עם זאת, חשיבות השימוש ברגש בחיינו, אין לה שיעור כלל, ואבוי לנו אם רק גברים שכלתניים היו מדריכים את העולם.

במאמר זה אני לא אביא מקורות משום שלוש סיבות:

1. שלא ידייקו ממקור הפך מה שדייקתי.
2. שלא יכנעו בגלל המקור.
3. שלא להעמיד מחשבותיי בשורה אחת עם מחשבות הגדולים.

לכן אם ייראה רעיון המוכר ושייך למישהו אני מודיע שלא גנבתי.

תמיד היו ותהינה גם בהמשך שתי השקפות: פנימית וחיצונית. כל דור ודור היה מסתכל בהשקפה אחת או אחרת, ומועטים דורות שהסתכלו בשתי השקפות גם יחד. סיבות להתחלפות השקפות הללו כמובן יש שתיים: חיצונית או פנימית.

מסקנה: רוחניות מתחזקת דווקא בעת המשבר, ולא שנחלשת, אלא לא ניכרת בעת השמחה, ולא שלא ניכרת אלא היא מזדהה לחלוטין עם המציאות, ולכן לא ניכרת לכאשר היא לעצמה.

ונראה שבאמת זה כחוק הרוחני, שרוח מתחזקת בחורבן הגוף ולהפך. אמנם יראה שחייבים לצאת מהחוק הכובל לחופש של "אווירא דארץ ישראל מחכים" וליצור השקפה שלישית, שאולי היא היא חידוש ארץ ישראלי, והיא שבעת קשה ומשבר רוח לא תברח לארץ עליונה אלא תשאר כאן בארץ הקדושה, ותפעיל את חיי המעשה בכל וחזקה ואז נצליח לשחרר את המשיח מהחוק המחפיר של חולשה ואובדן דרך.

כדי ללמוד קצת מניסיון העבר, קראנו בקצרה מעט עלונים שיצאו לפני כ- 10 שנים בישוב. היה מעניין מאד להתחבר להווי הישוב משנים עברו:

בשבועות בשנה שעברה הזדמנתי לישוב מעון בדרום הר חברון, לחג שם את החג.

כיוון שהיה חוסר במלמדים לילדים החליטו לסנג'ר אותי להיות מלמד לקבוצה של בנות בכיתה ח'-י"ב. הלימוד נסב על קיום מצוות, כשאני מנסה לערער את בטחונם בקיום המצוות, והם מצידם משיבים מלחמה שערה. דיברנו על מתן תורה וקבלת התורה, על המעמד אז ועל הקבלה יום יום, ושאלנו:

את הנעשה בדיון מאותו רגע של הצגת השאלה הזאת, היה צריך לראות כדי להאמין. חבורת אריות תקפה בעוצמתיות איזה "יוצמח פורקניה" שכמוני בשאלות: איך אתה אומר כאלה דברים? מי שיפסיק פעם אחת יפסיק לתמיד, וכו' וכו' . אני לא ויתרתי, והוויכוח הסתיים בתיקו.

דיברנו, דיברנו, ועוד קצת דיברנו עד שבסוף זה נגמר גם באיזשהוא תיקו.

אולי תוכלו לעוץ לי עצה קטנה

מה הכיוון ההולך בין דבקות במצוות לבין האמת לאמיתה?

והכי חשוב ואוליזה הכל,

מה לשדר לחבר'ה בכיוון של ללכת "בגדול"?

מעשה מבן מלך שנפל לשגעון

ר' נחמן מברסלב

פעם אחת בן מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו, וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.

והפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.

אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, אמר החכם-הינדיק לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף-על-פי-כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכתונת. ואחר זמן-מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.

ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחר-כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהנ עמו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים.

למורים ולהורים,

השתמשתי במעשיה של ר' נחמן מברסלב "ההינדיק" כדי ללמוד על דרך טיפול מסויימת בתופעות של מרדנות והתנערות.

נשאלת השאלה כמה "שווה" התפקוד של בן המלך ועד כמה מתיישבת בליבו ההסכמה למלא את ייעודו בעולם.

כדי לנסות להשיב על השאלה ניסיתי "להכנס לנעליו" של בן המלך ולחשוב במקומו. הביסוס לכל הכתוב הוא דמיוני ומבוסס על הרגש.

נסיך אני מבטן ומלידה

כהונת המלכות לי היא נועדה

ומאז על דעתי עמדתי

סיסמה אחת חזרתי ושמעתי:

מלך היה תהיה בשעה היעודה!

נהג איפוא על פי החוק בכל

אל נא תסטה לימין או לשמאל

עשה כך ולא אחרת!

אל תעשה תנועה מיותרת!

לבש בגדי נסיכות הולמים!

אכול מאכלים מלכותיים טעימים!

שב זקוף! אל תקרוץ!

בשניך אל תחצוץ!

הסתפר!

התנער!

דבר!"

די!

חשבתי לי: לאן אנוס?

מוכרח להיות מחבוא כמוס,

שם לא ישיגוני כל המי ומי

שימצאו להם בן מלך במקומי.

אך בכל מקום אליו אפנה ניצב שומר ממלכתי

אהה!

אבוי!

אורררה!

הריני הינדיק. זהו זה.

מתחת לשולחן מוסתר כזה

מן המצור!

אין גלימה על כתפי

אין שרביט בטלפי

אין ארמון, אין גם כס

לא צריך שום עצה לטכס

והנה בשורה ארוכה הם באים

המלך, אבי, בראש ואחריו הרופאים

מה הם אומרים? לא אבין, לא אדע

בידיהם הם נושאים כף שיקוי וגלולה

וכי אין הם יודעים שאין בי כל מחלה?

הינדיק דומה לי בדיוק בצורה

ממש על ידי התיישב לו בנחת

הציג עצמו: הינדיק. נעים מאד!

ולא עוד.

ישבנו זה בצד זה, חלף הזמן בנעימות

הוא עימדי כמוני, בן דמות.

אכלנו יחדיו פירורי עצמות

שתקנו יחדיו שתיקות תואמות

והיה טוב.

טוב מאד.

ההינדיק הזה?

ואולי לא? יש לי דעה, יש מחשבה,

לשאלת חברי ההינדיק יש לי תשובה:

אני הינדיק כמקודם אך חשבתי ללבוש כתונת

ושבנו לבנות הינדיק בחברת אחיו

קרקרנו יחדיו אך לא ארחיב,

עד ששאל עוד לדעתי

ומכנסיים לבש הוא אתי.

וכשכבר לבושים היינו, שני הינדיקים בבגדים

המשכנו לבלות כשני ידידים

ולא הרגשתי כלל איך חלף לו הזמן

מתחת השולחן.

כשנעשינו קצת רעבים

הוגשו אלינו מאכלים טובים,

וחברי ההינדיק הבטיחני נאמנה

שנשאר הינדיקים גם לאחר אכילת המנה.

התיישבנו שנינו אל שולחן הארמון בתום ארוחה איכותית

שערו בדמיונכם: זוג הינדיקים משתתפים בשיחה מלכותית.

כאן, מוכרח אני לאמר, כבר חשבתי לעצמי:

האם יכול הינדיק לשמש בתפקיד לאומי?!

הן בהיותי הינדיק לא חלים עלי הכללים

ואיך זה אפשר לקיים בממלכה נהלים?

והרגשתי, בחוש פנימי ופרטי

שחברי ההינדיק מאזין לשאלתי

ובעיניו החמות ראיתי היטב

שגם הוא על אותו עניין חושב.

ואם לא בטא בשפתיו שאלה

הרי זה מפני שהוא מאמין במופלא

שאני, הינדיק כזה מן מוזר

מסוגל להשתלב בעולם שחשבתיו לאך-זר.

והרגשתי איך כבמעין מתנה

נושרת ממני עטיפת הנוצות האחרונה.

ובעומדי מול חווית המלכות שנועדה לי בעולם

הריני שב ונזכר ברעי הנהדר, החכם והמושלם

ויודע שלבוש הנוצות היה לי כיד מושטת לעזרה

יד מבינה ואוהבת בעוצמה אדירה.

ועכשיו הגיע החופש הגדול. כאן נהיה קולו רציני ואף מדוכדך.

אחרי עוד מספר משפטים מאוד לא אופטימיים הכתב תפס את עצמו וחדל לקטר לתוך המקרופון.

ב"ה, נקודת המוצא אצלנו שונה ונוכל לתאר את המצב במילים יפות יותר.

החופש הוא אתגר, לא קל בהחלט. הרבה כוחות פיזיים ונפשיים נדרשים מאיתנו כדי שהוא יעבור בהצלחה.

אז מה עושים?

בקשנו מכמה אמהות בעלות נסיון לשתף את כולנו בדרכי ההתמודדות, מתוך תקווה כי הפרייה הדדית שכזו תאפשר לכולנו להנות מהחופש כמה שניתן:

דבורה אליעזר מספרת שהסוד שלה טמון במילים "סדר יום". לכל ילד יש סדר יום משלו שמתאים לו, והוא כולל בריכה, קיטנה, תלמוד תורה, ספריה ועוד.

אמא אחרת מעדיפה שבחופש הגדול הילדים יחוו קצת את "הווי הבית", ולכן הילדים לא בקייטנות. מה עושים בבית? מבשלים, אופים ועושים יצירות. ויש גם פרוייקטים מיוחדים לחופש: מסדרים את כל התמונות באלבומים, מטפחים גינה סוף סוף, ואפילו מטפלים בארנבות או תרנגולות.

גם הספריה יכולה להפוך לאתר בילוי. שני ילדים שאספו חיפושיות וטפלו בהם בצורה אכזרית במקצת, קבלו מאימם המיואשת הצעה: ללכת לחקור על החיפושיות בספריה. המבצע הסתיים בהצלחה, ושני הצדדים היו מרוצים (גם החיפושיות נשמו לרווחה).

בעניין היצירות: יש אמהות שמחכות לחופש רק בשביל זה, ויש אמהות שהנושא הזה מצליח להוציא אותן משלוותן.

בכל אופן, מספר טיפים מאמהות שהן במקום טוב באמצע:

ועוד כמה מילים על החופש הגדול, משרה גלברד

ביחד עם זה אני חושבת שלא צריך לפחד ממנו. לפעמים אנחנו, ההורים והמורים, נכנסים למין פאניקה לקראת החופש. מה יהיה? איך נעסיק את הילדים? מה נעשה אם יהיה להם משעמם? איך נתמודד? האווירה הזאת עוברת גם לילדים שבטוחים שצריך לספק להם תעסוקה ובידור. בסך הכל החופש הגדול הוא לא רק מכה ישראלית אלא כלל עולמית, וכמו שעוברים את זה בכל מקום, כך נוכל גם אנחנו לעבור אותו בצורה הטובה ביותר!

עם כל זה, צריך לדאוג לילדים לתעסוקה מטעם הישוב. לאו דווקא בתשלום, אלא כדי שיתרמו לאיכות החיים פה, כל אחד בדרך שלו. צריכים להיות יותר חוגים וסרטים לקיץ, כדי שלכולם יהיה מה לעשות.

אני מאחלת לכו-לם חופש נעים, פורה, ולאלה שעסוקים בהיבט המדיני בשטח שיהיה לכולנו בהצלחה בע"ה!!

אפשר לקפוץ מרחק מספר קילומטרים להום סנטר, ולתרום עוד כמה מאות שקלים לעובדים יהודיים.

מה עושים? אנו עומדים בפני הדילמה הזו באופן יומיומי, והגיע הזמן להקדיש דיון רציני לנושא.