אם כן- כתב עת זה, שהוא מס' 4, הוא כבר מבחינת קביעות…

בין יום העצמאות ליום ירושלים, בתוך ספירת העומר, יש הרבה נושאים לכתוב עליהם- אז בבקשה…

ראס אֶ טבור - גלעד שני

תרגום שמה הוא "ראש הטבור" – שני איברים בגוף האדם.

מראש ההר, שיכול להיות שָֹעיר [כמו הר שְׁעיר], או קרח כמו ההר החלק, נרד דרך כֶתף ההר לצלע ההר. משם נגלוש לשפת הנחל, ואם נרד מהשפה עוד קצת לתוך הפה ניתקל בשִׂיני הסלעים המצוקיים והישרים או השבורים והמחוררים. עוד קפיצה קטנה והארץ פותחת את פיה ובבום גדול נפלנו לבטן האדמה או למי העַין – המעיין המפיק מתוכו דימעות מים.

אם נחזור למרכז הגוף נגיע לטבור. הטבור שוכן כבוד במרכז הגוף, הוא עגול ושקוע אלא אם כן הארץ שמנה במיוחד…. במקרה שלנו הטבור בולט ולכן הוא נקרא ראש – כמו הראש הבולט מעל הכתפיים.

אבימלך שמנסה לכבוש את העיר מתמקם מעברה המזרחי של הגבעה ויוצא, עם זריחת השמש, לעבר העיר הפותחת את שעריה לאנשים היוצאים לעבודה בשדות. געל ראש המורדים רואה את האנשים מבעד לקרני השמש המסנוורות ואומר: רואה אני אנשים שיורדים מן ההרים?! ועונה לו זבול – אחד מהמשת"פים של אבימלך - שאלה אינם אנשים כי אם "צל הרים אתה רואה" [מכאן שמה של השכונה צל הרים הצופה אל טבור הארץ]. געל עדיין לא השתכנע וטוען שוב שהוא רואה אנשים היורדים מעם טבור הארץ, במצב זה כבר אין לגעל מה לעשות אלא לנוּס.

הנוצרים – הביזנטים – שבנו את הכפר אולי מתוך זיכרון למאורע זה שהיה קרוב לתחום הכפר קראו לכפרם מנזר החוטבים. אולי!

אז אולי באמת לא ניתן לעשות חסד לזולת. למה שנעשה טובה בשבילם? "היא לא מכסה טוב את הראש… הם לא דתיים… הם שונים מאיתנו… הם לא בחברה/שכונה שלנו…"

המלצה – מרים ביתן

"ביום השלישי למלחמה כשהמתנתי סמוך לנפאח להצטוות לטנק חדש במקום הטנק שלנו שנפגע קודם שירדנו לראש פינה, המתין עימי חייל אחד שעמד לו עם סרבל של טנקים וכובע טנקיסטים בידו.

במדור זה, ברצוני להעלות מס' נקודות למחשבה, בתקווה שמי מאתנו שיש ביכולתו להבהיר את הדברים, ולהוסיף עליהם- יעשה זאת עד ליציאת העלון הבא…

"… אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה. שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר ביצירה, בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה. שאנו מונים כלפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקודמות, שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה ב"מעשה בראשית", ודיברה ברמיזות ומשלים. שהרי הכל יודעים שמעשי בראשית הם מכלל סתרי תורה…"

"אמא אין לי גרביים" קוראים לעברנו נציגי הדור הצעיר עם שחר ואנו בהתגוננות טבעית מנופפים בסלי הכביסה הריקים ומשיבים מלחמה שערה "מה?! הרי כל הכביסה נקיה" והקטנים בשלהם…: "כן אבל יש לי גרב אחד מכל סוג…". בדיוק בנקודה זו נתקעות המלים בפינו ואנו שוקלים את שיני המהלך. "אז אולי תלבש היום את המכנסיים הארוכים ואז לא יראו שלבשת גרביים משני סוגים שונים… וכנגד נציגת הבנות שבמשפחתנו אני מפטירה ש"מי אמר ואיפה כתוב שצריך לגרוב לכל רגל גרב באותו הצבע, נהפוך הוא, היום אופנת הא-סימטריה מקובלת עד מאוד. אבל אני מדגישה לעברה – תבחרי לפחות צבעים מתאימים.

טוב, עכשיו הילדים נמצאים עמוק במוסדות החינוך, אך בינינו לבין עצמנו אני מוכרחה להודות שטרם פענחתי את המסתורין שבתעלומת הגרביים הנעלמים. לו היתה זו בעיה פרטית שלי הייתי מדלגת על פניה ועוברת לסדר היום, אך התופעה היא בהחלט בסדר גודל ציבורי. לא, אין אני מנפחת בעיית זבוב לממדי פיל. אולם זה נכון לגבי משפחה מינימלית, אך חשבו נא לרגע על מספר הרגליים במשפחה מתרבה?… יש לי חברה שיש לה, כן ירבו, מספר ילדים לא מבוטל ואחרי ספירת מלאי עונתית מצאה את עצמה בודדה בתוך 196 גרביים בודדים שמצאה בביתה.

בינתיים, הייתי שולחת המלצה למפכ"ל המשטרה למנות איזה בלש או שניים לחקר התופעה. אין ספק שארגוני הנשים בישראל יתמכו במבצע ואף יתרמו מידע… וממון רב לתפעולו.

מעניין לציין שהנטייה של הגרביים להופיע סולו על במת חיינו אינה מתחילה בראשית דרכם, שהרי הם נקנים בזוגות (לפני הקניה אני סופרת – ישר ולאחור והסכום בכל מקרה מורה שבכל שקית עשנם שניים). לחנויות, כנראה, סודן שמור עימהן כיצד להחזיקם בצוותא לאורך ימים, אך באחוות קולגות הן אינן מוכרות לקונה את הסוד ביחד עם הגרביים.

משוש קל בתיק – בדרך הביתה באוטובוס מוכיח שהם עדיין… שניים. עם דריכתם על מתפן ביתנו גם אני נדרכת ואכן כאן אחרי שחיו בחנות בשלום – כאן מתחילה להם – בעיה בזוגיות. לאחר תקופת קליטה קצרה באווירת ביתנו הטובה הם לוקחים, כדרך טבעם של בגדים, סבוב או שניים במכונת הכביסה, ואיפה שהוא בתהליך הכביסה תליה/יבוש קיפול, גרב אחד מתאדה ונשאר רק גרב אחד – בדד – הם הגרביים שלא שמעו על חוק שמור החומר (כמובן, זה שנשאר זה הגרב עם החור או עם הרכבת לחילופין…).

אל נא תחשדו בי על הרמת ידיים וחוסר אונים אל מול התופעה. כמו קצין מבצעים טוב נסיתי לתקוף את הבעיה מכל הכיוונים ובצרורות ולא בבודדת. וכמו בצבא הוקמה וועדת חקירה משפחתית ועליי, כנציגה המצויה ביותר בבית, הוטל לברר מתי ואיך קורה שהגרב הנהדר נעדר. אם כן, לבשתי פני שוטר-חוקר וניגשתי למשימה. שלב מכונת הכביסה נקבע כשלב מפתח, התמקמתי מול מכונת הכביסה עם עתון וקפה ומידי שינוי קידומת סימנתי למכונה בלחיצת כפתור – לעצור. ויתרתי על תעודת הזהות אך ערכתי בדיקה חשדנית ומסדר נוכחות לכל זוגות הגרביים – והם גם היו שם בהרכב מלא.

הרגשתי סחוטה למדי… כשהמכונה הגיעה לשלב הסחיטה. הרעש והמתח גברו, עצרתי את המכונה בפעם האחרונה – אך גם פעם זו לא הולידה דבר, אם כן, מכונת הכביסה שהיא ממילא הדבר הנקי ביותר בביתנו (לפחות מבפנים…) נוקתה גם מכל עוון.

מכונת הייבוש שברשותנו נמצאת עתה בתקופת היובש שלה, כלומר מקולקלת ואנו נאלצים מידי יום לשרך דרכינו לחבלי הכביסה… הפעם הרחקנו לכת… והקפנו אותה בגדוד ילדינו החמודים ע"מ שיעמדו על המשמר לבל יחמוק שום גרב בדרך למתקן התלייה. גם כאן לא אותרה הבעיה. המשכנו היישר לתליית הכביסה כשהתמקדנו, כמובן, בתליית הגרביים. אבטחנו כל גרב ב- 3 אטבים, לוודא ש"לא יקח אותם הרוח". התכנון המקורי היה להציב משמרות סביב החבל וסביב השעון, אך מצב הרוח זו שבחוץ וזו שלנו לא עודדו את בצוע המשימה ואנו עצמנו התייבשנו הרבה לפני התייבשותה המוחלטת של הכביסה. הגענו עתה אל השלב המכריע והבלתי נמנע של קיפול הכביסה והנה… כן, לא יאומן, שוב חסר גרב! איה טעינו? מבצבצת ועולה השאלה מתוכנו, אך בימנו… רגשי אשם הם לא באופנה ומשרדי שידוכים דווקא כן. אי לכך החלטנו פ אחד לפתוח משרד שידוכים לבודדים (גרביים…) מכל הסוגים, ובמיוחד למשומשים במצב טוב. הביקוש רב וכבר הספקנו לפרסם מודעות בעיתונים השונים – אחדות מהן מוגשות לפניכם:

טוב, קראתם את הרשימה… והתרשמתם שצרתכם צרת רבים היא, אך כידוע זו רק חצי נחמה. המעונינים בחצי השני של הנחמה ושל הגרביים ימשיכו לקרוא עוד שורות אחדות המיועדות לאובדת עצות והגרביים.

• נפתח בעצה היותר רצינית ונמשיך בהולך ופוחת. קיים בשוק – שק מלא בחורים, שאותו ניתן להציב במקום מתאים ולמלא אותו גם… בגרביים המיועדים לכיבוס. הגרביים מכובסים ומיובשים בתוך השק – הסגר המוחלט מבטיח צמצום ניכר במספר הגרביים שייעלמו.
• קנו בכל פעם שני זוגות גרביים זהים, כך שאם אובד אחד או שניים מן הגרביים, תשארו בכל זאת עם זוג שלם.
• שמרו את הגרביים בצורת גליל, מגולגלים זה בזה, או קשורים בקשר… הדוק.
• תפרו את הגרביים אל קצות המכנסיים (או אחד לשני…) בדומה לתפירת כפפות אל שרוולי המעיל, ובכך תבטיחו את קיומם אצלכם לאורך ימים…
• בינתיים… הקדישו מגירה לגרביים בודדים (כדאי לבחור מגירה גדולה!) זה יהיה המועדון לגרב הבודד, והיה אם יחזו בו הזוג הסורר יוכל בקלות יחסית לאתר את בן זוגו הישן.
• מי שלא מצא בהצעות אלו מענה לבעיה, יפנה אולי ללהקת כוורת שבשירם "המגפיים של ברוך" חזרו והצהירו ש"גרביים לא חסר"!

(בבית הרב)

אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואע"פ שיתמהמה עם כל זה, אחכה לו בכל יום שיבוא". המילים "עם כל זה" לכאורה מיותרות. אלא, מובנן, שההתמהמהות היא אפילו במהלך ההופעה, שמלווה בהרבה סיבוכים ועם כל זה אחכה לו. בספרים של חסידים על הגדה של פסח כ'- "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" – כל חייך, כל סדר חייך, הכל להביא לימות המשיח.

חגיגה לקיום המדינה שלנו. המדינה שבן גוריון הכריז לפני כמה שנים במוזאון ת"א. נו. למדינה יש כמה דברים… נו… ועם כל זה, צריך להבין אנחנו המשך של הרמב"ן "אביהם של ישראל" – בישוב הארץ. המשך של המעשה שלו ושל קביעת ההלכה שלו. ובפתחי תשובה באה"ע: שכל הראשונים והאחרונים כמותו.

"וירשתם" - זה כבוש. וההמשך "וישבתם בה" שלא נעזבה לשממה. שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. זו ההגדרה היסודית. המצוה לכבוש את ארץ ישראל. כדי לעשות כיבוש צריך מכשירים מיוחדים… וכשאין מכשירים – נקרא לזה כדורים - אז אי אפשר לקיים את המצוה. וצריך כל אחד להבין, מצות כיבוש אינה יחידיית. יחיד לא כובש. אלא היא ציבורית. כלל ישראלית. ב"אור החיים" פר' ניצבים כ': מצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה כוללת כל התורה. וכך גם בריב"ש. פלפולים ברמב"ם - והרב אבא ז"ל אמר שלא מנה במנין המצוות, מפני שהיא יותר ממצוה, מפני שהיא מצוה כוללת, שעיקר קיום התורה והמצוות הוא דווקא בא"י, והרמב"ם מבאר בשורשים שמצוות כלליות אינו מונה. המצוה היא על כל ישראל, ומזה נמשכת המצוה לכל יחיד מישראל.

מהספר "מתוך התורה הגואלת" – שיעורים שנאמרו ע"י הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (כרך א' עמ' רה)

יום העצמאות ודגל ארה"ב – חנן בן יוסף.

"סליחה, תוכל להגיד לי מה זה בא לבטא?"

"אני חושב שאנחנו צריכים להיות כמו ארה"ב. זה המשמעות של יום העצמאות".

"אז למה אתה לא הולך לגור שם? בשביל מה אתה גר כאן?"

"לא הבנת אותי. אני מעריך את העוצמה שלהם שזה מביא לידי עצמאות. אין להם את התלות במדינה אחרת כמו אצלנו. לכן אני מחכה ליום שנהיה כמוהם , להיות בלי לחצים ממדינה אחרת שתוכל להגיד לנו מה לעשות. בקיצור, להיות עם חופשי בארצנו" …

רחמים – רמי חבה הי"ד

תרצה פורת הי"ד

הרב שמעון פורטל ובתו מטליה הי"ד

עפרה פליקס הי"ד

אבנר כפיר חזי הי"ד

אולי פעם נהיה חופשיים – יהיה אחרת

"לתרצה היתה תכונה חיובית בולטת, והיא טוב לב. ותרצה ידעה לנצל תכונה זו גם במצבים קשים ומייאשים. אני זוכרת איך באנו לערב כיתה לביתה, והיא ניסתה לתת לכל בת הרגשה טובה ושיהיה לה טוב. בערב כיתה היא דאגה לכולם, וויתרה על פעילויות כדי לדאוג שיהיה מקום לכולם לישון, וכדי להכין לכולם אוכל… תרצה ראתה הכל באור חיובי, תמיד צחקה והצחוק שלה התגלגל מתחילת המסדרון ועד סופו…"

בהמשך דרכנו, החלו להתקהל בהרים שמסביבנו ערבים, שיידו לעברנו אבנים, חלקם בעזרת רוגטקות, חלק מהאבנים פגעו פנו. בשלב זה החליט מדריך הטיול, מנחם אילן, לשנות את התוכניות, ולנסות להגיע אל הכביש הראשי, מערבית למקום המצאנו, אך גם זה כבר לא היה אפשרי מאחר שהיינו מוקפים בערבים מכל סביבנו. אני חושבת שאפשר לתאר את המצב כמטר אבנים שנזרק לעבר קבוצת המטיילים, כשהם מנסים להתקדם תוך כדי התחבאות מאחורי טרסות וסלעים, ולנוס אל הכביש. לאחר כ ¾ שעה כותרנו בוואדי, כשמקיפים אותנו כ- 100 ערבים. הם התקרבו לעברנו. אחד מהם דיבר עם רומם, ותוך כדי זה פגעה ברומם אבן והוא נפגע באזנו, ואז ניסה הערבי שדיבר איתו לחטוף את נשקו. רומם ירה בו ופגע בו. בשלב זה הודקה טבעת הערבים והם כבר עמדו בצמוד אלינו. הם דרשו את הנשקים שלנו, כמובן שלא הסכמנו לתיתם להם. גם את הפילם במצלמה הם רצו. התנהלו חילופי דברים בינינו לבינם, כשאנו אומרים שאנחנו רק רוצים לחזור הביתה, ושיתנו לנו ללכת, והם דורשים שנבוא איתם. בסופו של דבר לא היתה לנו ברירה והובלנו על ידם לכפר ביתא. בשלב זה היו מסביבנו כבר כמה מאות ערבים, לחלק מהם היו בידיהם אלות, גרזנים וכל מיני כלי משחית אחרים.

כל הדרך הלכנו במעגל, כשאנו צמודים זה לזה, ובמרכז רומם עם הנשק, הרגשנו שאנו צריכים לשמור עליו. כשהגענו לכפר נשמעו קריאות המואזין, ונראה היה שכל תושבי הכפר יוצאים לקראתנו. במקום כלשהו בכפר נעצרה התהלוכה, ושם הגיעה אישה, שיערנו שהיא קרובה של אחד מהערבים שנפגעו מהיריות שירו המאבטחים לעבר מיידי האבנים בשלב בו היינו תחת מטר אבנים. אישה זו הנחיתה על רומם מעין לבנה גדולה, ואז, כנראה, נורתה ירייה מהרובה שלו. מאותו שלב אפשר לומר שלכל אחד מהמשתתפים יש את הסיפור שלו, ומה שעבר עליו ברגעים קשים אלו. היו שרצו לבית במורד הכביש, ושם הוחבאו לכמה זמן, היו שנאבקו עם חלק מהערבים, היו שנפצעו ישר. חלק מאיתנו הבחינו באדם עם רובה על אחד הגגות. כאשר שכח הבלגן, נותרנו רק אנו בכביש. תרצה היתה כבר ללא רוח חיים, אך חבריה המשיכו להנשימה. רומם היה פצוע קשה בראשו, גם מנחם אילן היה מחוסר הכרה, חלק מהנערים הי פצועים, וחלקם האחר טיפל בהם, ואמר פרקי תהילים. יעקב דולב (בלייסדל) נעלם לנו, ואח"כ התברר שרץ לכיוון בה"ד 3, אך הוא הגיע לשם אחרינו לאחר הרפתקאות וניסים. כמה זמן היינו שם? אולי ½ שעה, במהלכה קבלנו מים מאחד המקומיים, ניסינו לקרוא למסוק שהסתובב מעלינו, עדיין לא קלטנו מה בדיוק עבר עלינו. בסוף הגיעו אמבולנסים של הסהר האדום (כמובן, עם מכונית של טלויזיה זרה איתם…) ולקחו אותנו לבה"ד 3.

שיר שנשלח למש' פורת – בלא חתימת שם - בתום ימי השבעה (הופיע בעלון לזכרה שהוציא הישוב):

"ואעבור עליך ואראה אותך מתבוססת בדמיך,

"מאלון מורה אשר בשומרון

תחילת דרכו של עם – דרך גאולה, ודרך יסורין.

(היא נחלת תרצה בת צלופחד, בן-בנו של יוסף,

"הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים,

והיו אחד בידי…

"אללי לי, כי נפלה בתי,

"על מזבח הגאולה נפלה,

"נחמתני בני, נחמתני".