גליון מס' 3, ר"ח ניסן תש"ס
פתיחה
ערב חג החרות והחופש, אף שזהו זמן שכולנו עסוקים בנקיונות, הוא זמן מתאים להוצאת כתב-עת תוצרת בית. בימים אלו, בהם מושגים כמו חופש וחרות מקבלים משמעות מעוותת, נשכיל אנו להאיר לפחות את המושג "חופש הביטוי" באור מיוחד
…על מה נקרא הפעם?
עמ' 3-4 - במדור "ארץ שכם" נקרא על הר עיבל / ראובן מלטר.
עמ' 5-6 - על סדר היום / הרב מנחם פליקס
עמ' 7 - ב"דעות" נקרא תגובה של ענת גנירם על מה שנכתב בגליון הקודם.
עמ' 8 - "אין כמו בבית" / ברכה ניסן
עמ' 9-11 - "שנהיה בריאים" - המשך של הכתבה על סכרת הריון / אירית דורון
- קצת על רפואה אלטרנטיבית / סמדר כהנא
עמ' 12-15 - נקרא מכמה היבטים על דמות שמוכרת לכולנו
– הרב צבי יהודה, ואולי נכיר אותו קצת יותר מקרוב…עמ' 16 - "הצד המצחיק של המטבע" -חנן בן יוסף
-אליהו דב גרדימן
עמ' 17 - מדורים חדשים: מדור נוער, מדור חינוך
עמ' 18 - לילדים בלבד
לסיום:
תודה רבה ללאה רמר שמדפיסה בהתמדה את "מעט לעת", ולדרור כהנא שמצלם ומהדק.
בגליון הקודם, בטעות, לא הזכרנו שהמאמר "בית יהודי" עובד ע"י הרב חנינא משלוף. סליחה.
הגליון הבא יצא בעז"ה סמוך ליום העצמאות ויום ירושלים. אנו מחכים לשיתוף פעולה: הצעות, מאמרים, דעות, סיפורים אישיים ועוד, בהקשר לזמן יציאת הגליון ובכל הקשר שהוא.
מי שמעוניין/נת להשתתף בעריכת העלון מוזמן/נת לפנות אלינו.
מרים ביתן ועפרה שטרן
הר עיבל
- ראובן מלטרפוקחים עיניים בבוקר ופונים לעבר החלון.
מסתכלים לעבר ההסטוריה של עמנו בעבר ובהווה.
שומעים את משק ההסטוריה שלנו.
שני הרים גבוהים מזדקרים מול עינינו, הר עיבל והר גריזים.
הר עיבל מכונה בפי הערבים ג'בל אסילאמיה, ובפי השומרונים ג'בל עסכר על שם הכפר מתחתיו.
הר עיבל, גובהו 940 מטרים מעל פני הים. ביום נאה אפשר לראות מפסגתו את הים התיכון במערב ובדרום את ההרים מסביב לירושלים, ממזרח את הרי הגלעד, ומצפון את שלגי החרמון.
נחזור למקורותינו.
בראשית י"ב פסוק ו' "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ
וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו
…"בראשית ל"ג "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם
… ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל".אברהם ויעקב מגיעים לשכם ומיד בונים מזבח לה' אלוקי ישראל.
דברים י"א "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה".
ובדברים כ"ז "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים אשר אנכי מצווה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד ובנית שם מזבח לה' אלקיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל
… וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך"וביהושע ח' "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלקי ישראל בהר עיבל כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בתורת משה מזבח אבנים שלמות
… ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספרי התורה".וביהושע כ"ד "ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלקי ישראל
… ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלקים ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש אלקים".ובמסכת סוטה לב עמוד א':
ברכות וקללות כיצד
– כיוון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שעם שם אצל אלוני מורה שנאמר "הלא המה בעבר הירדן" ולהלן הוא אומר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". מה אלון מורה האמור להלן – שכם, אף אלון מורה האמור כאן – שכם. ובהמשך יש תאור מעמד הברכות והקללות.ישנם מקורות רבים על חשיבות שכם ומדוע נבחרה דווקא שכם, אולם אני אביא מקורות על המזבח שבנה יהושע בהר עיבל.
בחורף 1980 החליטו ארכיאולוגים לבצע סקר שיטתי בשומרון, מאחר שידעו שהשומרון טומן בחובו תגליות היסטוריות רבות מספור, והתברר שהשומרון לא ידוע וכמעט שאין ספרות ומחקרים על השומרון. הארכיאולוג אדם זרטל מקיבוץ עין שמר הגיע במהלך הסקר אל גל אבנים בכתפו של הר עיבל, בחלקה הצפוני של המדרגה השניה מן הפסגה , על גב השלוחה המוארכת. ושם גילו ערמה גדולה של אבנים, קוטרה הגיע ל 25 מ' וגובהה 3 מ'.
הגל היה נתון במרכז של מתחם אליפטי תחום בקיר אבן צר, ובתוך המתחם היו פזורים אלפי חרסים. מבדיקת החרסים הגיעו למסקנה שזו אחת התקופות המרתקות ביותר במחקר הארכיאולוגי
– תקופת ההתנחלות הישראלית בכנען.ומעניין לציין שבשום מקום אחר על ההר בשטח של 18,000 דונם, לא נמצא אתר אחר מתקופת המקרא.
הארכאולוגים סברו בתחילה שזה מגדל מבוצר או סתם חווה. ורק לאחר שנתיים ימים ולאחר 3 עונות חפירה מאומצות עם חיפוש ובדיקות מדעיות של סוג העצמות שמצאו, צורת האבנים והנחתם וכמובן המקורות מהתנ"ך, התבררה התעלומה. הם הגיעו למסקנה שזהו המזבח שבנה יהושע בהגיעו לארץ.
ישנם מאמרים על המחקר הארכיאולוגי שבוצע, עם תמונות, אולם לא נאריך בדבר.
היום, כדי להגיע להר עיבל ולבקר באתר "מזבח יהושע" יש לנסוע לשבי שומרון, ומשם יש דרך לכיוון הבסיס הצבאי, וליד הבסיס יש לעצור וללכת רגלי לכיוון המזבח.
ישנה אגודה ששמה לה למטרה להכין ימי לימוד, סיורים וטיולים להר עיבל ולמזבח, שמה "בני אמונים". פרטים אצל עו"ד נחמיה פרלמן מקדומים 09-7921424 או יוסף רז 09-7928042.
הטיול מומלץ, וכמובן לבוא עם התנ"ך.
מקורות:
הרב מנחם פליקס
שני תהליכים מסוכנים צוברים תאוצה ומאיימים למוטט חלילה את הבנין שבנו
– בעז"ה - דורות של חלוצים ולוחמים. המדינה מתנתקת מהארץ, שוגה בחלום שלום שווא ומוסרת תמורתו חלקים מארץ ישראל לאויב, ובמקביל מתרוקנת והולכת ומאבדת את זהותה היהודית. דומה ששני התהליכים הללו מתחרים זה בזה מה יקדם, האם האמצעים שאנו מספקים לאויב מבחוץ הם שיכריעו את מדינת היהודים, או שהכרסום הפנימי יהפוך את המדינה למדינה חילונית – דמוקרטית ברוח חזונו של אש"פ.מול התהליכים הקשים הללו מפגין הציבור המפוכח והמאמין רפיון ידיים הגובל בשיתוק. כמעט לא זעקה ולא תפילה, כמעט לא השתדלות ואף לא מחאה.
חוסר האונים מקיף את כל הציבור הנאמן ובכללו גם אותנו באלון מורה. אינני יודע מה ניתן לעשות כדי להוציא את הציבור מתרדמתו, לנער אותו מד' אמותיו של הפרט, אולם ברצוני להצביע על שתי נקודות הנוגעות להתייחסותנו לפרהסיה הציבורית שלנו באלון מורה. אלו הם דברים פעוטים המנותקים לכאורה מהבעיות הכלליות ואעפ"כ חושב אני שקיים קשר כל שהוא.
א
– בגליון הראשון של מעט לעת פרסם ר' מנחם ברודי מאמר מעניין על שיח בילאל הנמצא על הר כביר. יש עניין שנכיר את המסורות המקומיות שהתגבשו בתקופות בהן נעדר עמנו מן הארץ וחשוב לדעת את שורשיהן וקשריהן למקומותינו. ר' מנחם חשף בכשרון ומקוריות שורשים אלו. חשוב להבין למה הם קוראים לפסגה הזאת ע"ש של שיח בילאל, אבל חשוב יותר שאנו נקרא לה ע"ש מישהו משלנו. טוב לדעת מי היה ה"גר" המוסלמי בילאל ולמה דווקא באזור שכם הונצחו ה"גרים" בילאל וסלמן אל פרסי, אבל חשוב יותר לדעת מי היה תת אלוף יוסף לונץ – לונצי – ולמה נקראת התצפית על הר כביר על שמו.תת אלוף יוסף לונץ היה דמות מיוחדת של לוחם ומפקד, דמות שהופכת לצערנו להיות נדירה. היה בו שילוב של איש השטח הנועז, סייר שפיקד על הסיירת הירושלמית ואינטלקטואל מוסמך האוניברסיטה במדעי המזרח.
תרם את חלקו בשרות הביטחוני במדים ובלעדיהם עת ביצע שליחויות עלומות באסיה ובאפריקה. התנדב "כנמר" למוצבי התעלה ושב והתגייס לצה"ל ושירת בתפקידים שונים בממשל הצבאי ביש"ע.
בקיאותו בעיתונות ובפובליציסטיקה הערבית, שיחותיו עם מנהיגים ועם אזרחים פשוטים בכפרים ובמחנות, העניקו לו את כבודם של הערביים. מסירותו לתפקיד, העובדה שנטל חלק בכל התפקידים של סיור בדיקה ותורנות, העניקו לו את הערכתם ומסירותם של פקודיו.
הוא ידע להעריך ולכבד את מסורתם ואורח חייהם של הערבים אבל ידע גם "להחזיק אותם קצר". בכל מקום ששרת כמושל, הצליח בעמידה איתנה ומכובדת להשליט שקט וסדר.
לונצי היה דמות מיוחדת של קצין מוכשר המודרך משיקולים אידיאליסטיים והרואה בתפקידו שליחות לאומית. כאדם, היה לונצי בעל מידות אשר בדרך כלל מצפים לראותן אצל בוגר ישיבות מוסר.
דרכו של גרעין אלון מורה הצטלבה עם לונצי פעמיים. בפעם הראשונה כאשר מונה לתפקיד מושל טול כרם, זמן קצר אחרי שהגרעין התיישב במחנה קדום (קדומים של היום), השייך לנפה זו. הפעם השניה, במהלך התיישבותנו באזור רוג'יב והמעבר לאתר הנוכחי. בתקופה קשה זאת, היה לונצי מושל שכם.
הקשרים שנוצרו בינינו היו הרבה יותר מקשרים פורמליים המתחייבים מהתפקיד. הם מצאו את ביטויים גם בעזרה ממשית עד קצה הגבול שהתפקיד מאפשר וגם ובעיקר בידידות ובקשרי הלב. אנו אהבנו את אישיותו, ודומה שאף הוא לא הסתיר את יחסו החם אלינו. וכך, אל אהבת הארץ שהיתה בו, התווספה גם אהבת בוניה.
הנצחתו של לונצי בישובנו, היא לא רק חובה של כבוד לזכרו, היא גם זכות. הוא מסוג הדמויות שראוי שנחנך את בנינו לאורם.
אינני מסוגל להבין מנין נובעת הדבקות לקרוא למצפה שעל הר כביר על שמו של המואזין של מוחמד ולא על שמו של קצין מצטיין שחייו היו קודש לבניין האומה. עיר הברית הינה שכם ולא נבלוס. עיר האבות הינה חברון ולא אל חליל. בירתנו הינה ירושלים ולא אל קודס. ארצנו הינה ארץ ישראל ולא פלסטין. ועל כן נלמד את לשוננו לומר הר כביר ולא ג'בל כביר, ומצפה לונצי ולא שיח בילאל.
ב
– לאחרונה התפרסמו מעל דפי קשר אמיץ שתי פניות להגברת הטיפול בשיפור פני הישוב. הפנייה הראשונה היתה של ועדת הביקורת והיא הופנתה אל המזכירות. הפניה השניה היתה של משפחת פרנקל והיא כוונה אל כלל התושבים. אני רוצה להצטרף לקריאה, בעיקר לזו של משפחת פרנקל ולהאיר אותה מזווית נוספת.שיפור פני הישוב, חזות נאה ונעימה, רחובות ושבילים נקיים וגנים מטופחים אינם רק תורמים למה שקרוי היום איכות חיים, אינם רק מרחיבים דעתם של התושבים בחינת דירה נאה, הם קודם כל בעלי ערך של הידור ונוי מצווה. המעשה הציבורי של בנין הישוב שלו שותפים כל התושבים הינו חלקנו ותרומתנו לקיום מצות עשה של ישוב ארץ ישראל. זוהי המצווה הכללית
– הציבורית שבעשייתה אנו מתחברים להיות קהילה. הכלל של התנאה לפניו במצוות חל לא רק על המצוות שעל הפרט, טלית נאה לולב נאה וכו', הוא ודאי חל גם על המצווה אותה התאגדנו לקיים ביחד, מצוות ישוב ארץ ישראל. המצווה הזאת איננה נגמרת על מפתן הדלת של ביתנו. גם השביל והרחוב והגן והשטחים הציבוריים הינם חלק מארץ הקודש. ואם עדיין אין בכוחנו להחיל את ריבונותנו על כל ארץ ישראל נדאג לפחות שאת חלקנו במצווה נעשה בהידור.מבחינה מסוימת, חובת ההידור במצווה זו גדולה יותר מאשר בטלית ובלולב. טלית ולולב הינם תשמישי מצווה, אין בהם קדושה. ארץ ישראל הינה ארץ הקודש. עוד זכורים הסיפורים
– ולא רק מדברי חז"ל – על כך שיהודים טובים נשקו את עפרה של הארץ בבואם אליה. מי שהיחס שלו אל הארץ הוא יחס של קדושה, אינו יכול שלא לייפותה ולפארה. וודאי שאינו יכול להביט בשוויון נפש על אשפה מתגלגלת ועל יחס של זלזול לרשות הרבים שאנו חוטאים בו.ההשקעה של המזכירות והפעילות של הגנן לא יוכלו לשאת פרי אם לא נשנה גם אנו, התושבים, את יחסנו. אם אנו לא נדע לשמור על הנקיון, לגונן ולטפח.
אם נגביר בתוכנו את הקדושה והמתחייב ממנה לחלק ארץ ישראל שנטלנו על עצמנו ליישב, תהא זו עוד תרומה קטנה ליחס הנכון לכל ארץ הקודש.
מאמר תגובה על התפילה
– חסיה ענת גנירםבזכות הבל פה של תינוקות של בית רבן שלא חטאו
…(אני כותבת כאן את עניות הגיגיי, ומתנצלת שלא הייתי חרוצה די על מנת להביא אסמכתות לדעותיי)
דברים רבים ממיסים את ליבי בראותי את ילדינו ילדי ישראל הטהורים. כיצד מקפידים הם לא לאכול סוכריה ללא הכשר (למרות הפיתוי הרב), כיצד שומרים הם על לשונם ולא יגידו את השם של המישהו בגן ששבר את הנדנדה, וכן לשמוע את ילדינו מתפללים, תינוקות של בית רבן שלא חטאו ופיהם נקי וטהור. תפילות על כל דבר ועל כל אחד.
הן המילה תפלה מן השורש ת.פ.ל. ולתפול כפי ששמעתי ממורי ר' משה שפירא שליט"א פירושו לקשור
– כמו תפילין ובין השאר כך נוצר הקשר בינינו לבין בוראנו. סוג אחד של תפלה זו תפלה הבאה מצורך שלנו למלא חֶסֶר, והחסר הזה לעניות דעתי אינו שונה בין קלה בין חמורה.
הילד מתאמץ מחשבתית וחושב לו אני בפי יכול להיטיב ולאחר מכן הוגה את המילים. ילדנו מתאמץ בעבור כל פרט בכלל ישראל בין אם הוא מכיר אותו ובין אם לאו, שהרי מאי נפקא מינה, בין כך ובין כך אחיך הוא ואת טובתו אתה דורש.
בדיוק כמונו
– הוריו, שאנו נושאים תפילה על "שם" שמגיע אלינו בין אם הוא מיודענו ובין אם הוא "רק" "שם". כמו כן – שמענו ברדיו שפלוני נפצע בתאונת דרכים, חייל מחיילינו נפצע בגבול הצפון, הרי כולנו נישא תפילה להחלמתם – על אף שאיננו מכירים אותם הם אינם זרים לנו, והחובה והזכות להתפלל על כל יהודי נשארת תמיד שלנו.
כמובן שקל יותר להעמיק בכוונה כשאנו מכירים את הדמות. אך גם אם לא תמיד נצליח לכוון
– לא נפסיק להתפלל על החולים משום כך – כשם שלא נפסיק להתפלל – בכלל, רק בגלל מיעוט כוונה. אלא תמיד נשתדל להתכוון יותר.
ויהי רצון שיתקבלו תפילותינו לטובה תמיד ברצון!
אמא
- ברכה ניסןמותר לך לכעוס עלי לפעמים וגם לקטר שקשה לך מאוד
מותר לך לומר שאת מאוד עייפה ולחזור על זה עוד ועוד.
כי התפקיד שלך הוא המסובך ביותר, הוא כולל את כל התפקידים והכישורים,
והוא לא מתאים לאף אדם אחר כי
– את השלמות שמתאימה לילדים.את צריכה להיות: טבחית וגם אופה, וגם אחות רחמניה, וגם רופאה,
וגם מורה, וגם מטפלת וגם
… וגם… ואת אמא יקרה,שלפעמים את קצת שבורה, דעי לך שבהחלט מבינים אותך,
ונשתדל בהחלט לסייע לך, אבל
… גם את צריכה להבין אותנו - הילדים:שעושים את מיטב התעלולים, הלא ממש לזה אנו מוכשרים,
והילדים לא עושים דווקא
– אלא זהו טבעם!והלא כל ילד של אמא הוא המותק בעולם, וגם את ואבא לפעמים טועים
–אז מי מעניש אתכם? ומי מחלק קצת מכות לכל המעשים והטעויות הרבות?
בסופו של דבר
– לכולם יש צד שלילי וגם צד חיובי.אנו מקבלים אותך אמא יקרה גם עם החיובי וגם עם השלילי.
קבלי נא גם אותנו, אנא השתדלי. אז אמא יקרה, מקסימה שבעולם,
דעי לך שאוהבים אותך פה אבא וכולם ומבקשים מה' הרבה כח עבורך
–כדי שיהיה לך קל איתנו, ובאמת יישר כוחך.
מה קרה לי בלילה?
קמתי בלילה בחושך פתאום
וחיפשתי את אבא ואמא,
זה קרה באמת, זה לא היה חלום
והיה לי עצוב בלב פנימה.
בכיתי ובכיתי את אמא מאוד רציתי
ופתאום הופיעה השכנה ואמרה:
"אל תדאגי אמא בחתונה".
אבל למה היא לא סיפרה,
הן דאגתי לה נורא
פחדתי שההורים הלכו
ואולי הם לא יחזרו.
השכנה נשארה בסלון
והלכתי אני לישון
אך להרדם לא יכולתי
כי את אמא עוד לא ראיתי.
חיכיתי וחיכיתי
ופתאום הורי חזרו
מהמיטה ירדתי
ואת אמא חיבקתי
נשיקה גדולה אותה נישקתי
ולחשתי לה בסוד:
"אמא, את יקרה לי מאוד".
סכרת בהריון
– אירית דורוןאיזון רמת הסוכר הינו גורם משמעותי לתוצאות ההריון, להתפתחות העובר, להקטנת אחוזי המומים המולדים ולמניעת העלייה המופרזת במשקלו.
לנשים הידועות כסכרתיות מומלץ להגיע לאיזון עוד לפני הכניסה להריון. הגלוקוז עובר בקלות את השליה מגיע לעובר ומהווה אחת מאבני הבניין העיקריות של רקמותיו.
לעובר יש אינסולין משלו המופרש מהלבלב (העובר אינו חולה סכרת גם כאשר האשה ההרה היא סכרתית). אם רמות הגלוקוזה העוברות מהאם הן גבוהות, יפריש העובר כמויות אינסולין גדולות מהמקובל על מנת לטפל בגלוקוז זה.
מספר גורמים המשפיעים על רמת הגלוקוז:
הדיאטה לאישה הסוכרתית מורכבת מ 50% פחמימות, 25% חלבונים 25% שומנים.
מביאים בחשבון משקל רצוי, גובה ומבנה גוף.
חשיבות נודעת לחלוקה נכונה על פני שעות היום והערב. 3 ארוחות גדולות ו 3-4 ארוחות ביניים קטנות. הכוונה למנוע העמסה גדולה של קלוריות בבת אחת.
יש הגבלה בתצרוכת של סוכר זמין, לעומת זאת, פחמימות הם סוכרים מורכבים, וחיוניים לדיאטה זו. וזה כולל: לחם, תפוחי אדמה, אורד וכו'
… מובן שהדיאטה צריכה להיות מבוקרת ובהתייעצות עם רופא ודיאטנית.פעילות: יש להביא בחשבון שרמת הגלוקוז יכולה לרדת במהירות לאחר ספורט. לפיכך, יש לתכנן את הארוחות סמוך לעיסוק בספורט או לפעילות כלשהי הדורשת הוצאת אנרגיה גבוהה יותר ובכך למנוע מצב של ירידה ברמת הסוכר (מצב הקרוי היפוגליקמיה).
אינסולין
– יינתן כאשר דיאטה בלבד אינה מספיקה.מתן כדורים להורדת רמת הגלוקוזה אינו מקובל בהריון.
מצבי דחק ומתח מעלים באופן משמעותי את רמת הגלוקוז בדם. מצבי מתח וכן מצבי זהום הם מצבי דחק, ולמרוצת שאין אפשרות להמנע מהם לחלוטין הרי שיש צורך להקטינם ככל האפשר.
מעקב אחרי רמת הגלוקוזה. כיום ניתן לבצע ניטור באמצעות מכשירים ביתיים לבדיקת גלוקוז בדם. האשה יכולה לבצע את העקומה (פרוכיל) בביתה, תוך כדי התייחסות לתזונתה ולמידת פעילותה הרגילה.
אמצעים כמו אולטרה-סאונד, אקו לב עוברי ועוד, מסייעים גם הם למעקב אחרי התפתחו העובר, קצב גדילתו ושלילת מומים.
גם בביתה יכולה האישה להשגיח על מצב עוברה ע"י היותה קשובה לתנועותיו.
אם ההריון מתקדם באופן תקין, מאפשרים לאישה להגיע לסיום הריונה, אך לעיתים יש צורך ליילדה קודם למועד הצפוי.
בין אם הלידה נעשית באופן טבעי ובין אם בניתוח קיסרי, מומלץ שהלידה תתרחש כאשר ערכי הסוכר קרובים לנורמה.
מיד עם תום הלידה יורדת באופן חד תצרוכת האינסולין, לנורמות שהיו לפני ההריון, ולעיתים אף פחות מכך.
ההערכה הסופית לגבי מצב הסכרת נעשית חודש עד שלושה חודשים מאוחר יותר.
לסיכום
נשים סכרתיות יכולות להרות ולהגיע לסיום מוצלח של ההריון, כמו בהרבה שטחי חיים אחרים.
מגבלות המצב הסוכרתי דורשים תשומת לב רבה יותר.
קבלת המצב וההשלמה עימו מהווים את המפתח לחיים מאושרים.
החומר נלקח מתוך:
ארמותרפיה מהי?
- סמדר כהנאארמותרפיה זוהי שיטת ריפוי בתמציות שמנים.
Aroma ביוונית - ריח ניחוח. תרפיה = ריפוי.מדובר בנוזל הקיים בצורת טיפות זעירות או במאגרים זעירים בצמח עצמו. מ- 70 ק"ג חומר גלם תופק כמות של ק"ג אחד שמן. מ- 8מיליון(!) פרחי יסמין אפשר להפיק ק"ג אחד של תמצית שמן יסמין. השמנים מופקים בזיקוק. השיטה היא שיטת טיפול הוליסטית המשחרת להביא לרגיעה, להעצמת האנרגיה וההרמוניה ולשקם את הגוף והנשמה.
בעולם יש כ- 2800 שמנים אתריים, בארץ כ- 100 עד 130 סוגים. שיטת הריפוי היא בת אלפי שנים, וכנראה שכבר אדם וחוה בגן העדן נהנו מפריחת עץ התפוח.
כמה שיטות בשימוש בשמנים:
שמן מליסה במבער עוזר להפיג נדודי שינה.
שמן הלבנדר נחשב ל"מלך השמנים" ואותו מומלץ להחזיק בתיק עזרה ראשונה.
אנו פוגשים בארמותרפיה בל מיני דרכים, לדוגמא: כל מי שעולם הבישול חביב עליו עוסק בכך. התבלינים נותנים לנו את "טעם החיים" ואת "ריח החיים". שמונים אחוז מהמקרים בהם אנו סבורים שמדובר בטעם מדובר למעשה בריח. אפינו "טועמים" בכל נשימת אוויר.
ועם חג האביב המתקרב ואיתו חגיגת הפריחות והריחות, אני מאחלת לכולנו המון ריח טוב! ארמותרפיה!
הרב צבי יהודה דרך המשקפיים של אלון מורה
בפורים חל יום השנה לפטירתו של מורנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. כיוון שבאלון מורה ישנם כמה שזכו להיות מתלמידיו, יש לנו זכות לשמוע את הדברים מכלי ראשון.
עם הרב יוסי פורת ועם בני קצובר נפגשו עפרה שטרן ומרים ביתן כדי להעלות זכרונות, אנו מודים להם על שהקדישו לנו מזמנם ומזכרונותיהם, והרי התוצאות לפניכם:
הקשר של בני קצובר עם הרב צבי יהודה קשור למערכה על יישוב השומרון, ואלון מורה בפרט.
"בישיבת מרכז הרב הייתי מעט מאד, מספר חודשים. מה שזכור לי ממנו זה דווקא כשהחלטתי לעזוב ולהתגייס. הלכתי לספר לו על הצעד הזה. נכנסתי מתוך תחושת אי נעימות, אולם בהמשך חשתי אי נעימות כפולה ומכופלת מהצורה בה קיבל הרב את דבריי. הוא ניסה להפציר בי לבטל את הגיוס ולהשאר בישיבה. הוא הבטיח שיצליח לבטל אם רק אסכים. היחס שלו היה כ"כ אבהי ומלא חיבה, דבר שהקשה עוד יותר על הדברים".
בני לא נכנע והתגייס לצבא. במהלך שירותו הצבאי הגיע לישיבה ביום העצמאות של ערב מלחמת ששת הימים. השיחה של הרב צבי יהודה באותו יום עצמאות היתה מרגשת מאוד וחרותה בלב רבים כמזכרת ממנו. באמצע השיחה התפרץ הרב והחל לקרוא: "איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו? איפה יריחו שלנו?
…" באותו יום החלה הכוננות למלחמה ואחרי שלושה שבועות פרצה המלחמה בה נכבשו כל המקומות הקדושים הללו.לאחר המלחמה, בתור סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים נתקל בני קצובר בהודעה "כינוס סטודנטים על הישוב היהודי בחברון". במפגש דווח להם על כך שבפסח אמורה קבוצת יהודים להתיישב בבית מלון בחברון, ומחפשים סטודנטים לשמירה.
"נרשמתי כמתנדב, ומאז פסח מצאתי את עצמי בחברון. לאחר כמה זמן עזבתי את האוניברסיטה לטובת העניין".
הרב צבי יהודה היה בסוד העניינים מאז שהחלו להתיישב. בכל שלב של משבר או התלבטות הלכו להתייעץ עם הרב.
אחרי שבועיים מאז הכניסה הוחלט בממשלה לאשר הקמת ישיבה בחברון. "ואז בא המשבר הראשון: שר הבטחון החליט להעביר את הישיבה לממשל הצבאי דבר שכרוך בסיכון, היו רבים שהתנגדו. הלכו כמובן לשאול את הרב. הרב נקט עמדה שתומכת בממשלה ואמר לעבור ואכן כך היה".
בהמשך הלכו להתייעץ עם הרב על הפרעה נוספת מצד הממשלה. בפגישה עם הרב ספרו לו כי ברצונם לעשות הפגנה.
"הרב הסתער עלינו בחמת זעם: "להפגין? אתם רוצים לחשוף את ערוות עם ישראל מול כל העולם?". באותה תקופה בכל משבר עם המשלה הנחייתו היתה: לא למתוח את החבל. בהמשך, כפי שנראה, הדברים היו שונים.
בשנת 73 הוקם גרעין אלון מורה. אל הרב הגענו כשהקרקע התחילה לבעור והתחילה החזרת חלקים באזורים שונים. באספת גרעין התקבלה החלטה לעלות להתיישב ללא אישור. עבור רוב הגרעין זו היתה החלטה קשה מאוד. היתה התלבטות, האם לפנות אל הרב או לא, שכן אם יתנגד
– מה יעשו.צוות של המזכירות ניגש אל הרב וסיפר לו על העניין. הרב קיבל אותנו ביחס חביב ביותר ובצורה אבהית כמו שנהג. אולם בסוף הפגישה אמר הרב שהוא רוצה להתייעץ עם מנחם בגין. למרות שחברי הגרעין ידעו כי מנחם בגין מתנגד, לא היתה ברירה אלא להיפגש גם איתו. בפגישה שבה נכחו הרב, מנחם בגין וחברי המזכירות הסבירו שוב שזוהי חרפה שאף יהודי לא יושב בשומרון. מנחם בגין הסביר שוב את חששותיו מהעניין, והרב סיכם: "אם כך
– אי אפשר".האכזבה היתה רבה. הגרעין התכנס שוב והחליט לשאול שוב את הרב. בפגישה השניה עם הרב הוא אמר לאחר רגע של מחשבה שברצונו להתייעץ עם הרב גורן. חברי הגרעין ידעו כי גם הרב גורן מתנגד לעניין מחשש לעימות עם צה"ל והממשלה, אולם, שוב מחוסר ברירה, זימנו פגישה יחד איתו. תוצאת הפגישה היתה כשל קודמתה.
היתה אכזבה רבה והתלבטות קשה: מה כוונת הרב? אולי הוא מנסה אותנו?
ההצעה היתה ללכת שוב אל הרב אולם הפעם
– להודיע לו!"בפעם השלישית העניין הסתבך. הוא קיבל אותנו בצורה כל כך חביבה, אבהית. שמענו סיפורים וחוויות ודברי תורה אך לא נתן לנו הזדמנות לספר את אשר על ליבנו. בסוף הוא החל ללוות אותנו החוצה. היינו במבוכה. אחד הבחורים (הרב מנחם פליקס) אזר אומץ והחל לומר: באנו
… לספר לרב… החלטנו לעלות!הרב ענה: אז מה אתם רוצים ממני?
אינני יודע איך זה קרה אולם ענינו במקהלה "ברכה".
אחרי עוד שבריר שניה הוא התרכך ופניו התרככו וחיבק וברך כל אחד בהצלחה וכו'.
כשכבר הכל היה מוכן לעלייה לקרקע, וכולם היו מרוכזים, ואפילו נשלחה הודעה לממשלה בדבר הכוונה לעלות
– שוב היה עיכוב. חנן פורת – שהתנגד לעלייה ללא אישור – סיפר לרב על העלייה ודיבר על ליבו לעשות משהו בעניין. הרב נתן פקודה ששמעון פרס יבוא להפגש איתו. שמעון פרס יכול היה רק למחרת, והרב שלח שדר: לחכות עם העלייה למחר. המתח היה גדול מאד, כי התכנית המבצעית כרוכה בהמון בעיות.אין ברירה, הרב ביקש
– עושים.למחרת מגיע שמעון פרס, והרב מספר לו על המתרחש.
פרס: אני יודע.
הרב: אני רוצה שתאשר להם את ההתיישבות.
פרס: אני חייב לקבל אישור מהממשלה.
לאחר שהשיחה חזרה על עצמה מספר פעמים אמר הרב: אם אתה לא מאשר להם עכשיו, אני איתם בשטח שם. וכך היה.
כשצה"ל בא לפנות הרב בעצמו עמד ונטע שם ולא הסכים להתפנות. הוא אף לא נעתר להצעת הממשלה ללינת לילה בקדום ופגישה למחרת. "אם אין שום פסול בשטח הזה דווקא" אמר הרב "אז אין סיבה להתפנות".
הוא נשאר אחרון. לא העזו לפנות אותו.
לאחר עוד שבעה נסיונות הוקמה ההתיישבות בקדום.
"בפסח 75 ביקר הרב בהתיישבות בקדום. בקור שגרם הרבה התרוממות רוח. שיחתו היתה מופנית כמעט כולה אל הנשים. הוא תאר את תפקידן של הנשים והסביר שללא נשים לא ניתן לעשות שום דבר ולהן קשה יותר. יחסו המיוחד לנשים הותיר רושם והתרוממות.
ההכרות של הרב יוסי פורת עם הרב היא דרך היותו תלמיד ישיבת מרכז הרב.
"הגעתי לישיבה שנתיים וחצי לפני מלחמת ששת הימים. הייתי שלוש שנים בארץ, בערך בן 19. למדתי בישיבה הכרתי את הגדלות שלו דרך הישיבה. השיעורים שנתן בישיבה היו בעיקר במחשבת ישראל: מהר"ל, כוזרי, תנ"ך.
אולם, זכיתי להכיר גם פן נוסף בו
– פחות מוכר: הצד ההלכתי. היה לו המון ידע בענייני הלכה וגמרא. את הפן הזה הכרתי דרך שיעור שהיה מיועד לכהנים (ככהן השתתפתי בו) זה היה שיעור בשאילתות, השליטה והשפע שלו בתחום ההלכה הדהימה אותנו. הגדלות הזו לא באה לידי ביטוי בישיבה, בה התרכז בנקודות מחשבתיות.השיחה ביום העצמאות ערב מלחמת ששת הימים זכורה לרב פורת באופן מיוחד:
"כעולה חדש כל המושגים של ארץ ישראל היו רחוקים ממני. לא ידעתי היכן בדיוק נמצאים כל המקומות והרגשתי כלפיהם זרות מסוימת. באותו יום העצמאות הלכתי לראות את החזרה למצעד הצבאי שנערך באותה שנה בירושלים. המצעד היה עלוב מאד בגלל חלוקת העיר, לא היו כמעט כלי רכב מיוחדים וטנקים וזה היה מאד מתסכל. חזרתי לישיבה בתחושה לא טובה. זה עשה רע על הלב. השיחה של הרב התחילה רגיל בטון נמוך, וקשה היה לשמוע. בפתאומיות הוא התפרץ: "איפה שכם שלנו
… איפה חברון…" פתאום כל המושגים הללו נהיו קרובים וחיים. כל מה שהיה רחוק נהיה בעל עצמה אדירה". זה אחד השינויים שהשפיעו עליי והפכו אצלי את הדברים לממשיים יותר.אצל הרב צבי יהודה היה שילוב של גדלות בתורה, ראיית כל פרט ופרט, וכל אדם
– קיבל יחס בהתאם למקומו. הוא ראה את עם ישראל בצורה הגדולה שלו. כל הדעות וכל הקצוות מסתדרים דרך ההסתכלות שלו לפאזל אחד גדול.לעיתים היו מצפים לשמוע ממנו תשובה סטנדרטית לשאלה מסוימת. אולם הוא היה מראה פתאום מבט אחר לגמרי על המציאות, מבט רחב מאוד.
זכרונות מהרב צבי יהודה זצ"ל
– מרים ביתןהפעם הראשונה שראיתי את הרב צבי יהודה זצ"ל היתה כשאני ויוסי רצינו לקבל את ברכתו על החלטתנו להנשא. זה היה בשנת תשמ"א, סרנו לדירתו ברחוב. יוסי בדיחי פתח לנו את הדלת ואמר שאפשר להכנס, אבל צריך לחכות כי הוא בדיוק ישן ואי אפשר לדעת מתי הוא יתעורר. התקופה היתה לא הרבה זמן אחרי כריתת רגלו ממחלה והוא לא תמיד יכול היה לקבל אנשים. ישבנו בחדר ההמתנה יוסי הראה לי את הדירה, המטבח וכו' והסביר איפה הוא היה יושב ואוכל עם הרצ"י בשבתות בתקופה בה יוסי למד בישיבה, בערך שש שנים קודם לכן. במשך השנה האחרונה שלו בישיבה היה מאד מקורב לרצ"י, ואף אוכל אצלו בשבתות בכל הארוחות. אח"כ יוסי בדיחי הביא לכל אחד מאיתנו ספר לקרוא וישבנו וקראנו, והתחילה ההמתנה. לא זכור לי כמה זמן זה היה אבל בוודאי מספר שעות. זכור לי שבאמצע הוא הגיש לנו תקרובת.
אחרי זמן ממושך של
המתנה נכנסנו, דבר ראשון שראיתי ושהפתיע אותי היה שהיתה לו כיפה שחורה מקטיפה. כנראה שציפיתי לראות כיפה סרוגה גדולה. הדבר השני שראיתי מתחת לשמיכה היה החסר של רגלו השמאלית נדמה לי, וכאב לי מאד לראות את זה. התיישבנו לידו, יוסי בדיחי הביא לנו שני כסאות. הוא לא פתח את עיניו עד שיוסי בעלי קרא לו כמה פעמים. אז הוא כן פתח עיניים והסתכל ויוסי אמר לו את שמו, ושאל אם הוא זוכר אותו. בהתחלה הוא לא זכר וזה מאד כאב ליוסי , אבל אחרי שהוא הסביר לו שהוא למד לפני כמה שנים בישיבה ושאז הוא היה בלי זקן, הוא כן זכר אותו ואף נשק לו במצחו. והרב צבי יהודה שאל אותו מה שלומו ומה הוא עושה היום. הוא הסביר לו שהוא עומד להתחתן, והזכיר לרבצ"י שפה נמצאת כלתו. הוא אף הזכיר לרצ"י שהוא בקש ממנו היתר לפני כמה חדשים לצאת מהארץ בשביל לטוס לקנדה להכיר את משפחתה ולהתארס. עכשיו היה נראה שהרצ"י זכר. הוא הציג אותי לפניו ואמר את שמי. הרצ"י שאל אותי שאלות עליי ועל משפחתי, שמות ההורים, סבים וסבתות ומאיפה כולם היו ומה עשו ומה הוריי עשו. הוא היה נשמע מרוצה, אז הוא שאל אותי כמה שפות אני יודעת ומה למדתי. עניתי לו ואז הוא התחיל לבחון אותי בשפות, ובידע תורני, ונדמה לי אף בידע כללי. זכור לי שזה לקח זמן רב. הוא שאל אותי מה אנחנו נעשה ואיפה נגור, ועוד שאלות בתחום הזה. לבסוף, כשקבלנו את הסכמתו הוא החליט לברך אותנו. הוא ברך את שנינו בנפרד ואח"כ ביחד. לצערי לא זכורות לי בדיוק הברכות, אבל נדמה לי שלא הייתי זקוקה למילים אלא עצם המעמד והברכות מאדם גדול ומיוחד ו"פשוט" גם יחד היו מספיקים בהחלט. מסרנו לו הזמנה לחתונתנו בעצמונה והוא אף הבטיח שהוא יגיע. הוא כנראה באמת רצה להגיע וגם דובר על אפשרות להטיס אותו במסוק לעצמונה, אבל כנראה מפאת בריאותו הלא תקינה אז, התבטל הרעיון, והוא שלח את יוסי בדיחי כנציגו.לאחר החתונה זכורות לי כמה פעמים שנסעתי אליו מעצמונה לבד לשוחח איתו ולהתייעץ. הרגשתי שזה גם הרב של שנינו, אבל גם הסבא של שנינו. הצטערנו לשמוע על התדרדרות בריאותו בשנה שלאחר מכן, וקיווינו שנוכל לבשר לו על לידת ילדנו הראשון בע"ה. אך לא כך היה, והוא נפטר בי"ד באדר, יום לפני לידת בננו. יוסי הגיע ישר מהלוויה, ובחדר הלידה עדיין לבוש היה בחולצה שהרב צבי טאו קרע בה קריעה בלוויה. כמובן שידעתי איזה שם ניתן לתינוק, אבל מכיוון שסבי נפטר באותה שנה ויוסי לא היה מסוגל גם ככה לתת את השם המלא, אז בחרנו בשם יהודה טוביה, בתור השילוב המתאים ביותר. רק אחרי פטירתו התחלתי להכיר את אישיותו ותורתו, ויותר הבנתי איזה אדם גדול ומיוחד במינו הוא היה. נדמה אם נלמד את תורתו הגואלת לעומק, ונלך בדרכיו, אז באמת מצבנו ומצב העם בכל הבחינות ישתנה לטובה.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים
והלוואי שיהיה מליץ יושר עבורנו, היום כשזקוקים לו יותר מתמיד.זכרונות מהרב צבי יהודה זצ"ל
– יוסי ביתןהרצ"י לא היה יכול להזכיר את המילה "שואה" או לדבר על הנושא בלי להזיל דמעות. הוא כַּאַב את כְּאֵב האובדן העצום כל פעם מחדש. אפילו שנים לאחר השואה.
בירור יתרה
– חנן בן-יוסףהתקשרתי לבנק כדי לברר יתרה. אחרי כמה פעמים שהיה תפוס, ענתה לי מערכת לניתוב שיחות ונתנה תפריט שלם לבחור עם איזו מחלקה אני רוצה לדבר. ניסיתי כמה אפשרויות ולא ענו לי באף אחת אז בחרתי לדבר עם המרכזנית.
אחרי כמה דקות היא ענתה "במה אפשר לעזור?"
"אני רוצה לברר יתרה בחשבון".
"אני מעבירה מיד". ואז שמה אותי על המתנה מוסיקלית. שמעתי איזה ג'ינגל: בחורה שרה שוב ושוב איך היא רוצה להצליח, איך היא רוצה להרוויח. חשבתי לעצמי שבינתיים אני לא מצליח, והיחיד שמרוויח זה בזק. הספקתי ללמוד את השיר בעל פה ושכחתי בכלל למה התקשרתי לבנק ופתאום אני שומע קול פונה אלי בצד השני של הקו.
"שלום במה אפשר לעזור?"
לפני שהספקתי להגיד "בירור יתרה" שמעתי אותה ממשיכה לדבר עם לקוח שטרם סיים את העסקים שלו. השיחה נמשכה כמה דקות ובסוף היא פנתה אלי.
"כן אדוני, במה אפשר לעזור?"
"אני רוצה לברר יתרה בחשבון".
"יש תקלה במחשבים. תתקשר בעוד עשר דקות".
ברוך אשם או ברוך השם
- אליהו דב גרדימן.יעקב ש. מקיבוץ דתי שבעמק וזאב ק. מקבוץ חופשי גם כן בעמק התגייסו לצבא באותו היום, ועברו את הטירונות וכל השרות הצבאי הקרבי יחד.
כך התהדקו היחסים. הם גם השתחררו באותו יום וכל אחד חזר לקיבוצו. השרות הצבאי הפעיל נגמר, אבל לא הידידות, ומדי פעם היו נפגשים, גם אחרי שהם התחתנו והקימו משפחות.
מסיבות כשרות, טבעי היה שיעקב ביקר פחות אצל זאב, בעיה שלא היתה קיימת בפני זאב לבקר את יעקב בקיבוצו, בביתו.
מכיוון שהשניים עבדו בבריכות הדגים, אז טבעי הוא שהיו גם מחליפים ידיעות והתנסויות מקצועיות.
באחד מהימים, בקיץ, בזמן של החופשה הגדולה בבית הספר, לוקח זאב את בנו בכורו, ילד כבן שמונה, ונוסע לבקר את יעקב.
לאחר שמשפחתו של יעקב גדלה הוא עבר דירה לדירה גדולה יותר בתוך פנים הקיבוץ, בסופו, שלא כמו קודם, שהיה גר קרוב לכניסה.
זאב עוד לא היה בדירה החדשה, והיה צריך לשאול את האנשים איפה זה. ותוך כדי שהולכים, רואים אנשים שעוברים ומברכים איש את רעו: שלום מה שלומך? והיתה התשובה כמעט תמיד אחידה: תודה, ברוך השם.
בנו של זאב, ששמע מספר פעמים תשובה כזו, שואל את אביו: אבי, מי זה הברוך הזה, ומה הוא עשה שכולם אומרים שהוא אשם? במה הוא אשם?
החינוך המיוחד הוא יחסי לחינוך הרגיל
ככל שהחינוך הרגיל ייעשה יותר מיוחד
– כך החינוך המיוחד ייעשה פחות מיוחד.
המשפט הנ"ל תלוי בבית הספר ביישובנו.
יישובנו באופן בולט מורכב כולו מאנשי חינוך. כולו אמרנו, כי מי שלא עוסק בחינוך במקצועו, מוצא עצמו מחנך את ילדיו. לכן מתבקש מאד שיהיה בעלון זה מדור שעוסק בענייני חינוך מכיווניו השונים.
מחנכים ומחנכות, אנא כתבו על: בעיות, התמודדויות, הצעות, שיטות, רעיונות ועוד.
עלה רעיון לפתוח בעלון החודשי גם פינה לנוער.
בפינה הזאת נוכל אנו, הנוער, להביע את דעתנו על הנעשה בישוב או בנוער, ולתת עצות לשיפור, לכתוב על חוויה שעברנו, בקיצור לכתוב על מה שבא.
(אבל לזכור שאת העלון קוראים עוד אנשים חוץ ממנו, אז חבר'ה להתבטא בהתאם
– אתם יודעים למה הכוונה).וחברה' תשתפו פעולה כי סה"כ זו הזדמנות בשבילנו להעלות בכתב את מה שאנו חושבים ואל "תתפדחו"!
מחכים לכם!
את הכל ניתן להעביר או ישר למערכת או לשירה גולד.
ילדים יקרים,
התחלנו פינה חדשה. במיוחד בשבילכם. מקווים שתהנו.
את המשחקים תפתרו להנאתכם. ואולי במשך הזמן הפינה תהיה נושאת פרסים.
בהצלחה!
נ.ב. כל מי שיש לו רעיונות מה להוסיף לפינה, כמו סיפורים, חידות, עצות, בדיחות,
מוזמן להעביר לשירה גולד. תודה.
שימו לב לשמות של בעלי המקצוע. מה גיליתם?הטבח
– מתי גנתי.המורָה לנהיגה
– פנינה ימינה. המורֶה לנהיגה – מוטי לוכים.המורָה לנהיגה
– תמי טען.הנהג הזקן
– סבא שוליים.
משחקי המילים והבדיחות באדיבותם של בנימין כרמי, אבי מנדל (מאלון מורה) ויוחנן מלאכי (מיצהר), שלושתם תלמידי כתה ז' בת"ת נחלת צבי.
על שאר החומר אחראית שירה גולד.