בית המדרש לתורה והוראה

קשה, קשה מאד, לכתוב, להתבטא, לשתף ולהשתתף בצער. לכתוב על הרב בנימין הי"ד. כמה עמוק הצער והכאב של כולנו.

נדמה שמאז הירצחו נשאר משהו מאיתנו, שם בהר עיבל, "ומות בהר" (דברים ל"ב מ"ט). קשה להשתחרר מהתחושה שזה פשוט לא יכול להיות, הישנו גוי ערל , עז פנים, שיכול לפגוע בגוף הטהור והקדוש הזה?

דמותו התמירה של הרב בנימין הי"ד המשלבת עוצמה וסיגוף, שילוב כה נדיר של גבורה המלאה צניעות וענווה. גדלות של פשטות. הדמות הכחושה אך הנחושה, היודעת את דרכה לפניה. דמותו של תלמיד חכם, "זקן ויושב בישיבה" כל ימיו, קבוע בבית המדרש, תמיד הוא שם. בדרך, בנסיעה, בהפגנה, בטיול, תמיד עסוק בתורה, תמיד ראה "משהו מענין". בקי בחלקיה הרבים של תורה, וחריף בסברא ישרה, ללא פלפול של הבל, ללא סברא של כבוד, בלי גינונים, ישרות ופשטות באמת של תורה.

לא מבקש לו גדולות, לומד עם התלמידים, לומדים יחד את הסוגיא. ובשנים האחרונות עוסק עם תלמידים המתחילים את דרכם בלימוד הגמרא, והוא בסבלנות אין קץ, במאור פנים, יושב איתם, כמה שיהיו ובאיזו מדרגה שיהיו בה, לומד ומלמד, מרביץ תורה לעדרים.

זכות גדולה היא לנו, לבית המדרש באלון מורה, שזכינו שישב כאן איתנו בקביעות, אבל כמה קשה להתנתק מתחושת הביקורת העצמית, האם באמת ספגנו ממנו את מה שיכולנו לספוג? האם ניצלנו מספיק את גדלותו ועוצמתו? ככל שהיה גדול כך התרחק משימוש בכתרה של תורה, לא בתואר ולא במעמד, לא בגלל ידיעותיו, ולא מפאת גילו, אף פעם לא נתן שיסיעו אותו מקדומים, אף פעם לא רצה להטריח, בפעם האחרונה ניסינו לדאוג להסעתו במוצאי יום הכיפורים הביתה, אחרי הצום, ניסינו לספר לו שיש מישהו שממילא נוסע, שזה לא במיוחד עבורו, אבל את הרב בנימין קשה להטעות, במיוחד כשמדובר בדאגה לו.

קישורו עם הכלל, אצלו זה לא היה פיסקה בספר, זו לא היתה הגות רוחנית. אצל הרב בנימין הי"ד זו היתה נשימת החיים, הכאב על החולשה בעוצמתנו הלאומית והצבאית, כמה פעמים שמעתי ממנו: בברכת אהבה רבה אנו מבקשים שתוליכינו קוממיות לארצנו, תפילה זו אמנם מתאימה לגולי חו"ל, אבל אנחנו צריכים לבקש שתוליכינו קוממיות בארצנו. קשה לשכוח איך רק לפני ימים אחדים ביקשנו ממנו שידבר בפני הציבור שהתאסף למחות על החרפה שבעזיבת קבר יוסף, ואחר שהסכים בקושי, נחנק קולו, בהסבירו לנו שהצער איננו הצער שלנו, מה שמצער הוא צער השכינה, כשהרגשנו שאצלו זו לא דרשה, אלא תחושה פנימית אמיתית.

אהבתו ודאגתו לכל אחד, ראשון בביקור חולים, בניחום אבלים, ללא רכב וסידורי הסעות, הרב ליברמן הי"ו כתב למשפחת הרלינג כי הראשון לנחמם באבלם הגדול היה הרב בנימין הי"ד. כך זכה אברהם פורטל לחברותא עם הרב בנימין , וכך סיכם הרב עם יעל ליברמן שילמד עם משה יאיר אבל לא זכינו לכך. ולבסוף אהבתו המיוחדת לארץ ישראל, לכל הר וגבעה, לכל מקום בלתי מיושב. דאגתו להתיישבות, כדרכו לא היתה בדרשות ושיעורים בלבד, בכל יום שישי קצר או ארוך, מגיע הרב לנקודה שבאיתמר עובד באדמת ארץ הקודש, עובד ומלמד, לא בשיעורים מפולפלים על קדושת הארץ ומעלותיה, אלא בעבודת הקרקע בידיים ממש, ואחר כך, ומתוך כך, יבואו השיעורים. זכיתי לנסוע איתו מדי שבוע לקדומים, לא אחת היה מדבר על החולשה בהחזקת חבלי ארצינו, "הגבעה שם ממול, שם יתיישבו יהודי לוס אנג'לס, ועל הגבעה שעומדת לידה יתיישבו יהודי אודסה, מה יש להם לעשות שם בגלות, שיבואו לכאן להתיישב כאן" ואחרי אחת ההפגנות האחרונות, כשהבעתי את שמחתי על כך שהיו רבבות , ושזה מחזק את ההתיישבות, אמר לי : אם היו נשארים שליש אפילו רבע, מכלל הציבור שנכח שם, והופכים להיות חיילים למען ההתיישבות ובאים לגור כאן בגב ההר, ביישובים חדשים, זה היה טוב.

כמה קשה פרידתך עלינו הרב בנימין, כמה אבלים אנו על הסתלקותך, כמה יחסר בית המדרש את נוכחותך, טהרתך קדושתך כל כך יחסרו לנו, אבלים אנחנו יחד עם המשפחה.

מה שנותר לנו הוא הנסיון להדבק בקצות דרכיך, ללמוד ממך גבורה, צניעות וענווה, ללמוד ממך כיצד חיים חיי תורה וקדושה, אהבת ארץ ישראל, אהבה מרוממת, ללמוד את פשטותך. ובעיקר להמשיך הלאה מתוך מה שלמדנו ממך , להמשיך לעסוק בתורה כאן, להמשיך את בניין הארץ, להמשיך להתחנך על הקישור עם הכלל